”מסעדת Mien Que“

חזרנו מטיול של 3 שבועות בווייטנאם באפריל 2010 עם ארבעת בננו, ולאחר שנעזרנו רבות באתר, אנחנו משתפים אתכם בחוויות שלנו. 

מסעדונת קטנה ומופלאה, לא בעיר העתיקה אלא בהמשך הרחוב של מלוננו (רחוב הכניסה להויאן). התיישבנו בה לראשונה בהמלצת התופרת המקסימה שלנו, טהו, שחנותה נמצאת ממול. המקום, כמו בהרבה מקרים בוייטנאם, הינו החלק הקדמי של בית המשפחה, שמוצבים בו כ – 4 שולחנות. התפריט מגוון והאוכל נפלא. לאור ההצלחה שהייתה לנו במפגש הראשון, הן עם הטעם ובעיקר עם נעימות המקום ובעליו – קבענו איתם שנבוא למחרת לחגוג אצלם את ליל הסדר. הסברנו להם שזה חג חשוב שלנו והילדים הוסיפו שזה חג שכולם לובשים בו לבן. היות שנערכנו מראש והבאנו מהארץ אבקה להכנת קניידלך (מלבד המצות, החרוסת, החזרת וצנצנת הגפילטע פיש...), קבענו גם שנעזר במטבח שלה להכנת הכופתאות.

משהגענו בערב, גילינו שכל מפות השולחן האדומות מהיום הקודם הוסבו ללבנות, זר פרחים מהמם, שנרכש במיוחד, היה מונח על השולחן המרכזי ובעל המקום ואשתו קורנים מאושר ולבושים לבן. אנחנו מאידך לבשנו שלל צבעים (מי לוקח לטיול חולצה לבנה?). מיד כשראיתי זאת משכתי את כולם (טיילנו שישייה) לחנות הבגדים הסמוכה ותוך מיקוח קצר אך נוקב עטו כולם חולצות פולו לבנות כמתחייב.

כמובן שהכנו מראש הגדות מיוחדות ומותאמות ושרנו את כל שירי ההגדה (עד האוכל...). מה שלא היה מתוכנן והיווה נופך מיוחד, היה מועדון הקריוקי הסמוך, בו זייפו בקולי קולות מקומיים שירים וייטנאמיים, שנשמעים כחריקות גם בפיהם של מקצוענים. אין ספק, זו הייתה חוויה מופלאה. אזהרה – לא לגעת ביין המקומי (דאלאת, לפחות), זה בלתי שתי!