”אכזבה מבנסקו“

חזרתי הלילה מבנסקו ובאמתחתי אכזבות לרוב.  קראתי לא מעט ביקורות שונות על האתר, חלקן טובות יותר, חלקן טובות פחות. ידעתי שאני נוסעת למזרח אירופה עם מנטליות מזרח אירופאית, וניסיתי להערך בהתאם.  ביקרתי בעברי הלא רחוק בבולגריה, ונשאר לי רושם די טוב מהמדינה, ולתומי העדפתי להאמין שחלק גדול מהטענות על יחס רע של המקומיים הוא לא תמיד מוצדק, וקיוויתי שאם אבוא בגישה של חיוך, יחזירו לי חיוך. התבדתי ובגדול. 

קודם כל חלק גדול מנותני השירות באתר ובעיירה עצמה לא מדברים אנגלית. גם הנסיון שלי לפנות אליהם ברוסית, שפה שאמורה להיות הרבה יותר קרובה לבולגרית, בשילוב עם פנטומימה הועילו מעט. התחושה הייתה שפשוט לא רוצים להבין אותנו, ולשפה אין שום קשר לזה. הרגשתי שלועגים לנו בפנים ואפילו לא מנסים להסתיר את זה, והתחושה הזאת ליוותה אותנו לכל אורך החופשה בתקריות שונות. 

על מה לא גלשנו... קצת שלג, קרח לרוב, קרח שמפשיר והופך לברד (כמו קרח שטוחנים בבלנדר ומוסיפים לקוקטיילים...), שלוליות, בוץ, בוץ עם קרח ועוד קצת קרח. ביומיים הראשונים שלנו שם עוד ירד קצת שלג במסלולים העליונים יותר, אך במשך השבוע הטמפרטורות עלו הרבה מעל האפס במהלך היום, בלילה הכל היה קופא, ובבוקר שוב הכל היה קרח. בגלל הטמפרטורות הגבוהות גם לא היה מצב להפעיל את תותחי השלג ולכן נאלצנו להסתדר עם מה שיש. 

הגונדולה, שעולה מהעיירה אל אתר הגלישה עצמו, הייתה חוויה כל בוקר מחדש. התור הבלתי מאורגן, הדחיפות, הצעקות, האנשים הנדחפים... אמנם מהרגע שמתיישבים בקרונית לוקח כ- 20 דקות עד שמגיעים עד לתחילת המסלולים, אבל צריך להוסיף על זה עוד לפחות 20 דקות של המתנה בתור דוחק ומרגיז. באחד מהבקרים מצאנו את עצמנו עומדים גם שעה שלמה. לא פלא שבדרך חזרה העדפנו לגלוש על קרח, בוץ ושלוליות במסלול שיורד כל הדרך אל העיירה רק כדי לחסוך לעצמנו את התענוג הזה.

קצת על ההדרכה. הדיל שלקחנו כלל 4 שעות הדרכה ביום. החלוקה לרמות הייתה מאוד פשוטה, אנשים שלא גלשו מעולם, וכאלה שכבר יודעים לגלוש (beginners & advanced). אין באמצע. בן זוגי ואנוכי התנסינו בעבר בגלישה מזדמנת במקומות שונים בעולם, אך שנינו די מתחילים, ולכן החלטנו לא לקפוץ מעל הפופיק ולהצטרף לקבוצת המתחילים. הקבוצה הייתה מורכבת מ- 14 אנשים, וכל אחד ביצע את התרגילים בתורו, לפי הוראת המדריך. נטשנו את הקבוצה כעבור שעה, אחרי שכל אחד מאיתנו ירד פעמיים מקטע מישורי כמעט לגמרי על מגלשיים מקבילים. הצטרפנו שוב לקבוצה למחרת בתקווה לראות קצת יותר התקדמות, אבל גם הפעם התאכזבנו לגלות שהתכנון ל-4 השעות הקרובות היה לימוד עצירה ב``משולש``.

מיותר לציין שוויתרנו על התענוג והחלטנו לשפר את היכולות שלנו בכוחות עצמנו (כי כשניסינו לדבר עם המדריך הראשי כדי אולי להחליף קבוצה זכינו להתעלמות כמעט מוחלטת). לא הייתי מוכנה לוותר, וכאשר הגיעה הקבוצה ללימודי פניות החלטתי להצטרף על מנת לקבל קצת טיפים מהמדריך לגבי אופן הגלישה שלי. שעתיים של שיעור הסתכמו בירידה של 4 פעמים במדרון של המתחילים (הירידה בזיגזג הכי איטי שהצלחתי לעשות לא עולה על דקה), ושאר הזמן הלך על המתנה בתור ל- T באר. חברי התנסה בשיעור גלישה בארה``ב, אני לקחתי מספר שיעורים באוסטרליה. מספר האנשים בקבוצה בשני המקרים היה לא יותר מ-7, השיעורים אז היו קצרים בהרבה אבל קצב ההתקדמות היה באופן משמעותי טוב יותר. בדיעבד לדעתי היינו צריכים לבטל את השיעורים שהיו חלק מהדיל, ובאותו מחיר כמעט לקחת שיעורים פרטיים של שעתיים לשנינו בלבד. התועלת מכך הייתה גדולה בהרבה.

שמו של בית הספר הוא Ulen, והמדריכים שלו מציפים את האתר בחליפות בצבעי כחול-צהוב שאי אפשר לפספס, בטח לא כשהם חותכים אותך במסלולים, חובטים בך עם המגלשיים בתור לגונדולה או מעשנים לידך בתור למעליות. לפחות הם מדברים אנגלית... עוד דבר שזעזע אותי (ואולי אני מפספסת פה משהו...) הוא כמות האלכוהול שאנשים צורכים במהלך יום הגלישה שלא מסתדרת בשום צורה עם המהירויות בהן אנשים גולשים. נקודות מכירת המזון מציעות כמויות מכובדות של בירה, ובלא מעט מקרים עמד באוויר בתור למעליות ריח חריף של אלכוהול. אולי זה רק אני, אבל זה לא קצת מסוכן???

ובכל זאת כמה מילים טובות על האתר.  אין ספק שהושקעו במקום הרבה מחשבה ולא מעט כסף בתשתיות. המסלולים רחבים מאוד, הרכבלים מתפרסים בצורה נוחה על פני האתר ומאפשרים לזגזג בין המסלולים בדרכים שונות. האתר נוח למי שנמצא בתחילת דרכו, ומציע מגוון רחב מאוד של מסלולים כחולים בעיקר (חלקם מאתגרים יותר, חלקם קלים מאוד, ככה שאפשר לעלות ברמה באופן הדרגתי). הנוף הנשקף מלמעלה גרם לי לא מעט פעמים לעצור בצד ופשוט להתפעם מהיופי הזה.