מיאמי

אם הייתי מדברת עם קרובי המשפחה שלי לפני שהגעתי לארה"ב קרוב לוודאי שהיינו נשארים במיאמי שבועיים. לפי התכנון המקורי "הקצבנו" למיאמי שבפלורידה, יום או יומיים. בפועל נשארנו ארבעה ימים. לי נשאר בפה "טעם של עוד". הילדים כבר די "שבעו" מהארוחות המשפחתיות וזה אולי בגלל שרוב הזמן נפגשנו עם אנשים מבוגרים. אם הייתי יודעת שיש לדניס ומארק אחות שגרה בפורט לודרדייל ויש לה ילדים ובריכת שחיה פרטית, סביר להניח שגם שם היינו נשארים יותר זמן. קשה לי לתאר את התחושות שהרגשתי במפגשים המשפחתיים האלה, החל במפגש המשפחתי שאליו חזרנו במיוחד מקי ווסט, בבית של מארק שאותו ואת אחותו דניס פגשתי כשהגיעו לארץ בגיל שש עשרה במסגרת תוכנית לימודים. הם התארחו בבית של סבא וסבתא שלי ואני הייתי אחראית על "תרבות הפנאי והבילוי". כל המשפחה התאספה לכבודנו (גם אלה שגרים בפורט לודרדייל - מרחק נסיעה של יותר משעה) אכלנו בר-בי-קיו ובהמשך נסענו לחוף הים, זאת לאחר שסיפרנו להם שלא נהנינו בחופי הים בארה"ב עד כה. הם לקחו אותנו להוליווד ביץ` במיאמי וזה אכן "חוף נורמלי", כהגדרתו של עידו, חוף נעים ונקי שכיף לשחות בו. חזרנו לארוחת ערב. וכך הפכה ארוחת הצהריים לבילוי של יום שלם אותו סיימנו בעשר בלילה ונסענו לישון בקמפ שהזמנו מראש. הקמפ נמצא בהלנדייל (Hallandale beach ) (לא מומלץ - hollyday rv park ) והיה במרחק נסיעה של כמה דקות מביתו של מארק, בצפון מיאמי.

 בין מפגש אחד לשני הספקנו להיות קצת במיאמי. קודם כל ה- seaquerium - לא לפספס!! הוא נמצא באי Key Biscayne, אל דאגה, גשר וכביש (אגרה כמובן) מוביל אתכם לשם. הגענו ביום חם במיוחד, אבל ממש יומיים לפני שהתחילה חופשת הקיץ של התלמידים, כך שלא היה צפוף בכלל!! ראינו הופעות של דולפינים, אריות וכלבי ים ולוייתן קטלן שמאד הרשים את הילדים. היה מקסים!! חוץ מההופעות יש בפארק גם אקוואריום דגים, תוכים, תנינים, לטאות, פרות ים, ועוד שבטח שכחתי... הילדים האכילו אריות ים (אריות הים אוכלים דגים, קונים אותם ואז אפשר להאכיל, ומי היה צריך להחזיק את הקופסא עם הדגים? אני!!! חוויה לא נעימה) צפינו גם בהאכלה של כרישים. נהנינו מאד באותו יום, רותם ועידו היו ממשיכים לראות את ההופעות בסבב נוסף, אבל החום המעיק וארוחת הערב שאליה היינו מוזמנים, החזירו אותנו למזגן.

 ביום שלמחרת היינו בוילה ויזקאיה (Vizcaya). הבית בנוי כמו האחוזות שבנו באירופה לפני 400 שנים, אבל יש בו תערובת של סגנונות בנייה. הבית גדול, יש בו 34 חדרים מרוהטים בריהוט עתיק. יש גנים, בריכה ופסלים. העניין הוא שהבית נבנה בין 1914 ל - 1916, אז ככה שהוא מהווה חיקוי לבתים האירופאים העתיקים באמת. סיפור מעניין ששמענו: כדי להרגיש "כמו אירופאים" האורחים היו מגיעים לבית בגונדולות. יש לציין שהילדים השתעממו מאד. אנחנו ניסינו להרגיש קצת באירופה ולראות משהו שונה. טיילנו קצת בדאון טאון של מיאמי אבל היה כל כך חם שמיהרנו לחזור. נסענו לראות את מיאמי ביץ` - לא ירדנו מהקרוון, אבל הצצנו קצת על הבתים היפים שבנויים בסגנון הארט - דקו..... (לא מבינה בארכיטקטורה, ככה כתוב בספר) - זה יפה. האזור נקרא "אזור היסטורי ארט - דקו" והבניינים שבו נבנו בין שנות ה - 20 וה - 40 של המאה ה - 20 וזכו לשיפוץ, שיקום ושימור. נוסעים על אי צר וארוך עם חופים שלא נגמרים ובתים יפים.

 אני לא יודעת איך לעבור לספר על המקום האחרון שהיינו בו במיאמי ביץ`. המעבר חד מדי בין היופי של החופים וחיי התיירות העליזים לבין האנדרטה לזכר השואה. קודם כל כישראלית, אני נדהמת לראות שבהרבה ערים שביקרנו בהן יש התייחסות לשואה, אנדרטאות או מוזיאונים, חשוב שיידעו ולא יישכחו! האנדרטה במיאמי ביץ` היא יותר מאשר סתם אנדרטה, היא מיצג מצמרר. אני לא רוצה לתאר את הפרטים, כי אני לא חושבת שאפשר לתאר אנדרטה. מה שאני יכולה להגיד שהיא מייצגת את מה שהיא צריכה לייצג, את זכר הקורבנות, ואת מה שקרה שם בצורה הטובה ביותר. שוב במעבר חד, אבל אין ברירה, באופן סימלי אולי, ארוחת הערב האחרונה שאליה הוזמנו במיאמי הייתה ארוחה ישראלית (!!) אצל קרוב משפחה שלי שנשוי לישראלית לשעבר. היא הכינה את הכל לבד (פיתות, סלטים תוצרת בית, חמוצים וקבאב), איך התגעגענו לאוכל הזה!!! נהנינו מאד מהאירוח הנפלא. בערב האחרון נשארנו עם הקרוון ליד חצר ביתו של מארק, התחברנו למים וחשמל והלכנו לישון.

לתחילת הכתבה

ביצת האברגליידס והסביבה

עזבנו את מיאמי ו.. קדימה לביצות.!! ביצת האברגליידס והשמורה הלאומית ביג סייפרס, יותר מ - 6 מיליון דונם של ביצות. להגיד שאני מתלהבת לטייל בביצות, ממש לא. אבל איך אפשר להיות בפלורידה בלי להיות באברגליידס? בדרך בין מיאמי לעיר נייפלס עובר כביש 41 , ממש בתוך הביצות. על הכביש הזה נמצאת אחת הכניסות לשמורה. בחרנו להתחיל את הביקור שלנו בשייט על airboat שזאת חוויה נחמדה. סירה ששטה על המים בעזרת פרופלור, שנמצא בגב הסירה ודוחף אויר כדי להזיז אותה קדימה. על כביש 41 יש המון כאלה שבדרך כלל מציעים את השייט "בעסקת חבילה" עם "מופע חיות פרא". אנחנו בחרנו ב - gator land, שמלבד זה יש בו גם קמפ לקרוונים (שגם נותן הנחה למנויי פספורט אמריקה). הקמפ הוא לא ממש קמפ, אלא מספר קרוונים שעומדים בשורה מול הביצה. לשהייה של לילה אחד הם מאפשרים להתחבר רק לחשמל ומים. התחברנו, אכלנו צהריים ויצאנו לשוט. מכיוון שעונת התיירות מאחורינו והגשם לפנינו (עוד מעט מתחיל לרדת) היינו רק ארבעתנו על הסירה. אין הרבה מים בביצה והם ממש מחכים לגשם, כך סיפר לנו הנהג/מדריך שלנו. הסירה גם לא יכולה לשוט רחוק מדי מפני שכמות המים הנמוכה לא מאפשרת לה להסתובב ולחזור. כאשר שטים מהר יש רעש חזק מהמנוע וכדי לא לשמוע את זה מקבלים אטמי אוזניים. ראינו כמה תנינים קטנים, שמענו סיפורים על כך שהם לא מזיקים אם לא מאכילים אותם. ברגע שאתה מאכיל את התנין הוא יראה בך (או בכל אדם אחר) כספק אוכל מיידי ואם אין לך אוכל לתת לו, אז הוא יאכל אותך. שבוע לפני כן תנין טרף בחורה, את זה שמעתי דווקא ממשפחתי בישראל. בקיצור, אל תתקרבו לתנינים. תנין רעב הוא תנין מסוכן, אין מצב שלתנין אין שיניים בפה, כי תמיד תצמח לו שן מחדש. אז שמחתי שהתנינים היו קטנים ושהסירה שטה מהר משם. מופע החיות ,שגם אותו קיבלנו באופן פרטי, היה בעצם אדם אחד שהציג בצורה מבדחת את החיות. לדוגמא: כשהוא הציג את הצפרדע שלו הוא רצה שאני אנשק אותו כדי שיהפוך לנסיך, אך אני, כבר יש לי נסיך, אז אפילו לא נתתי לו להתקרב אלי, אבל היה נחמד. רותם ועידו מאד נהנו ולמרות מגבלת השפה הם צחקו. המחיר למי שמעוניין - 20$ למבוגר, 10$ לילד, לפני הנחת קופונים.

 סיימנו את הפעילות בחמש וחצי ונכנסנו לקרוון לפני שהגשם התחיל לרדת. בילינו ערב שקט ורגוע, שכלל ארוחת ערב טעימה ואפילו לימודים. את הבוקר שלמחרת אהבתי במיוחד ולא בגלל הגשם הרציני שמלווה בסופות ברקים. ישבנו בארוחת הבוקר והתחלנו לדבר על האינדיאנים שהיו פה לפני שהלבנים הגיעו. עידו שאל אם זה לא כמו בארץ בין היהודים לערבים וכך הגענו לסיפור על ארץ ישראל. שיחה משפחתית מעניינת ניהלנו באותו בוקר ויצאנו לדרך בגשם חזק לכיוון מרכז המבקרים של האברגליידס. שם המליצו לנו לא ללכת עכשיו את מסלול ההליכה, כי אנחנו "לא רוצים להיות הדבר הכי גבוה בסביבה כשיש ברק". מי אנחנו שנתווכח עם מרכז המבקרים, במיוחד לאחר שקראתי בספר שהרבה אנשים, יותר מכל מדינה אחרת, נפגעים פה מברקים (ואני פרנואידית אתם כבר יודעים). לאחר שראינו שאין טעם לחכות לגשם שיפסיק, המשכנו הלאה בנסיעה על כביש 41. הכפר האינדיאני מיקוסוקי (miccosukee Indian village ) מציע לתיירים קצת מהתרבות האינדיאנית, בעיקר תצוגה של כפר אינדיאני ומופע של אדם הנלחם בתנין. הגשם שהמשיך לרדת השאיר את רותם ואותי בקרוון. עידו שלא הסכים לוותר על הכפר האינדיאני ירד עם אפי בגשם. בזמן שהם טיילו בכפר וצפו במופע, אני הכנתי ארוחת צהריים (עוד אחד מיתרונות הקרוון). כשהם חזרו עידו אמר ש"לא היה משהו", בעצם לא היה ממש קרוב.

לתחילת הכתבה

החלטנו, לשמחתי, להמשיך בנסיעה לנייפלס (Naples) ולא להתעכב עוד בביצות. בניגוד מוחלט לנוף הביצתי הגענו לקמפ נפלא בנייפלס: club naplea rv park. קמפ מסודר, יפה ונקי, עם בריכת שחיה נחמדה, חדר כביסה מעולה (אין לכם מושג כמה שזה חשוב שיהיו הרבה מכונות כביסה טובות ומהירות) ומיני גולף. בכלל, יש כאן תרבות גולף ומיני גולף מאד רחבה. בכל מקום יש שדות גולף ירוקים ויפים ומתקני מיני גולף ענקיים, עם המון פסלים, מזרקות ועוד. אז זה היה המיני גולף הראשון שלנו בארה"ב ושל הילדים בכלל. בינתיים השמיים התבהרו, ואחרי שהילדים קיבלו את מנת הבריכה היומית סיימנו את הערב במיני גולף. נייפלס, שהוקמה ככפר דייגים קטן לפני כמאה שנה ונקראה על שם נאפולי האיטלקית, היא כיום עיר מרהיבה. קודם כל מאד מטופחת: דשא, צמחיה ופרחים בכל מקום. מכירים את מרכז סוזן דלל ? תחשבו על down town שלם שבנוי ככה. עיר שנראית כמו ציור. בשדרה החמישית היפה יש בניינים הבנויים בסגנון ים תיכוני, הבניינים ישנים, אך נראים כחדשים, כל בניין יפה מקודמו. לצערנו, המוזיאון לאומנות Naples depot, שנמצא בתוך תחנת רכבת ישנה, היה סגור לרגל שיפוצים. במוזיאון אחר לאומנות שראינו בדרך ונכנסנו לא הייתה תערוכה כי הם בדיוק "בין תערוכות", ולכן, לשמחתם של הילדים, לא נראה היום אמנות. נכנסנו ל - tin city - מקום מקסים וייחודי. אמנם עוד מקבץ חנויות לתיירים, אבל הפעם הם בתוך כמה מבנים מעץ עם גג מבדיל. הכל בנוי מעץ ומזכיר ספינה ישנה (המקום נמצא ליד הים), כולל "תיבות אוצר", הגה של ספינה ישנה, מקום לצחצוח נעלים ואפילו השירותים נראים עתיקים. גם החנויות במקום מיוחדות, חלקן מוכרות דברי אמנות יפים וקישוטים לבית (כמו במדרחוב של נחלת בנימין), יש בגדים ויש חנויות מיוחדות, כמו למשל חנות מיוחדת לכלבים, שמוכרת גם אוכל גורמה ובגדים מיוחדים, לכלבים כמובן או חנות שמוכרת סינרים עם כל מיני כתובות מצחיקות כמו: "זהירות בעל מבשל!!". מקום מומלץ לטייל, לקנות ולברוח מהחום המעיק של פלורידה. (מעיק, מעיק יותר מאשר בארץ).

לתחילת הכתבה

פורט מאיירס והאיזור

נסענו לפורט מאיירס (Fort myers) דרך הבולוור גולף שור כדי להתפעל עוד קצת מיופיה של נייפלס. הפעם מהאחוזות שבנויות להן על יד החוף ואפילו המרכזים המסחריים שם נראים יותר יפים. לפורט מאיירס, הגענו בערב, מחפשים חוף יפה ולא מוצאים. גם כאן החופים מלאי אצות וחלקם ממש מריחים לא טוב. (אפי צילם להוכחה, ואת הריח אי אפשר להעביר למזלכם). בפורט מאיירס ביץ` לא מצאנו חופים, אבל התלהבנו למראה הבתים הצבועים בשלל צבעי הקשת (בית סגול, בית ירוק, צהוב ועוד כיד הדמיון הטובה עליהם). חזרנו לקמפ שנמצא קרוב לאי סניבל (Sanibel island) (בו נבקר מחר). בזמן הכנת ארוחת הערב רותם ועידו, שרבים כל הזמן, עשו פסק זמן מהמריבות ושיחקו במשחקי קופסא (ותודה למשפחת פורת על ההמלצה לקנות חת - חתול, המשחק "מככב" פה ) ואלה הדברים הקטנים המהנים ביותר בחוויה המשפחתית הזו שאנחנו עוברים ביחד.

ואם כבר עשינו הפסקה לסיפורים עלינו ולא על המקומות שאנחנו רואים, אז נספר קצת על הקמפים. עד כה היינו בקמפים קרובים לעיר (מלבד בביצות), קמפים פרטיים, לא בפארקים הלאומיים או בפארקי מדינה. אנחנו משתדלים לבחור קמפ שיהיה קרוב ליעד שאותו אנחנו רוצים לראות, שיהיו חיבורים מלאים - מים, חשמל, ביוב. רצוי שתהיה בריכת שחיה, הילדים נהנים לסיים את יום הפעילות בבריכה ורצוי שתהיה גם רשת wi-fi. יש לנו מנוי לפספורט אמריקה (תודה לאבי ממוטורהום על ההמלצה) - שילמנו 45$ לשנה ואנחנו מקבלים הנחה של 50% מהמחיר בקמפים מסויימים. אנחנו משתדלים לבחור קמפים שנותנים את ההנחה הזאת, ברובם אנחנו מבלים רק לילה אחד וממשיכים הלאה. יש פעמים שאנחנו מגיעים מאוחר (רוב המשרדים פתוחים עד חמש) ואז בדרך כלל יש על דלת המשרד רשימה של מקומות פנויים, בוחרים מקום ומשלמים למחרת. אם יוצאים מוקדם, לפני שהמשרד נפתח, אפשר להשאיר את הכסף במעטפה בתיבת הדואר במשרד. יש הרבה אמון באנשים שאכן ישלמו ולא יברחו בלי לשלם ולנו זה חדש. גם כשאנחנו מתקשרים ומודיעים שנגיע מאוחר אומרים לנו להכנס ולבוא לשלם בבוקר, למעט מקרה אחד, לא לקחו פרטים של כרטיס אשראי.

 אז אחרי שקיבלתם טעימה קטנה מהחיים בדרכים, נחזור לטיול שלנו ולאי סניבל, שנמצא מול פורט מאיירס. כביש אגרה בסך 6$ (שזה המון!!!) מביא אותך לאי התיירותי הזה. מוזיאון הצדפים (bailey mathews shell museum - אליו הגענו בהמלצת משפחת יפלח, שטיילה כאן כמה חודשים לפנינו) הוא מוזיאון קטן ונחמד. יש כאן אוסף מרשים של קונכיות וצדפים מכל מיני מקומות בעולם. ההפעלה שנתנו לילדים בכניסה למוזיאון וההבטחה שיקבלו מזכרת אם ישלימו את המשימה, גרמה להם להתעניין יותר. ממוזיאון הצדפים המשכנו לשמורת j n darilnd national wildlife refuge. יש מסלול לרכב, מאוד התאים לעצלנות של שלושתנו (אפי לא עצלן) ולרצון שלנו להשאר בקרוון הממוזג. בדרך יש תחנות שאפשר לעצור בהן ולנסות לצפות בבעלי החיים. לא תמיד יש מה לראות, מדובר על שמורת חיות בר ולא על גן חיות. ראינו פלמינגו, סרטנים מטפסים על עץ, רקון, נחש ודגים שקופצים מהמים בנסיון לתפוס איזה חרק. ירדנו גם לחוף הים במטרה לאסוף קצת צדפים. החוף כאן מלא צדפים, אבל את רוב הצדפים היפים אפשר לראות רק בשפל, כך אמרו לנו במוזיאון הצדפים, והשפל יהיה היום בלילה, אז הסתפקנו ב"סתם" צדפים והמשכנו בנסיעה. מכיוון שהיום יום שבת, האי מתחיל להתמלא באנשים שבאים לבלות כאן את סוף השבוע, וככל שיש יותר אנשים רואים יותר אופניים. מקובל לשכור כאן אופניים ולטייל באי. כאן כדאי לציין את אכזבתו של אפי ממשפחתו העצלנית שלא העלתה על דעתה לרכוב על אופניים ביום חם שכזה (אני בכלל לא יודעת לרכוב על אופניים, אבל זה כבר סיפור אחר), אז ככה יצאנו מהאי: שלושתנו נהנים מהמזגן ומסתכלים בפליאה על רוכבי האופניים המיוזעים ואפי שמסתכל עליהם באכזבה ורואה שהחלום שלו לראות את משפחתו רוכבת ביחד על אופניים לא יתממש ובטח שלא במקום החם הזה.

 בפורט מאיירס עצרנו לביקור במוזיאון ובבית של תומס אדיסון ופורד (כן,זה מהמכוניות) ( Edison and ford winter estate ), שהיו שכנים וחברים, כמו שנכתב בפרוספקט. אני חושבת שאדם כל כך חשוב כמו תומס אדיסון היה יכול "לקבל" מוזיאון קצת יותר מעניין. הגנים של הבית מאד יפים, יש בהם משהו מאד שליו. ישבנו על אחד הספסלים, הבטנו בתוך הגן והבטנו על הים. דמיינתי לעצמי את תומס אדיסון ואשתו יושבים להם שם אחה"צ ושותים תה. אבל המוזיאון, איך לומר, משעמם לטעמי. את הילדים זה לא עניין בכלל, הכל מוצג בצורה "יבשה" ולא מעניינת. אפי היה היחיד שנכנס גם לסיור במעבדה, אנחנו התייאשנו כבר קודם. יש לי הרגשה שממציא הנורה והפטיפון היה "ממציא לעצמו" מוזיאון אחר. הכול עניין של טעם וריח.

 את הדרך צפונה עשינו לפנות ערב, אפי אמר שאולי תהיה שקיעה יפה, כי אין עננים. על המפה מצאתי את siesta public beach, שנמצא על אי שנקרא siesta והוא קרוב לעיר Sarasota, החלטנו לנסות והפעם היה דווקא מוצלח. אמנם עדיין יש אצות במים, אבל חוף נקי ויפה, חול לבן (הילדים בנו מגדלים ולא רצו לעזוב), חוץ מזה יש גם חניה מסודרת ונוחה. דוגמא לכך שחשבו בחוף על כל פרט: כאשר יוצאים מהחוף ושוטפים רגליים, אחר כך יורדים למדרכה ואין יותר שום מגע עם החול , מגיעים נקיים לאוטו. בכתבה הבאה נהיה בסט. פטרסבורג היפה וגם ובעיקר נחווה שינויים ושיבושים בתוכניות.

לתחילת הכתבה

הפינה של אפי: השירות האיטי או האישי

האמריקאי הממוצע מאוד אדיב (נגיד מחוץ לניו-יורק). הוא יעזור לך בכיוונים, יחזיק לך את הדלת פתוחה בכניסה ותמיד יברך אותך לשלום (כל מדינה והשפה שלה). גם העובדים בתחנות הדלק ובדלפקי המזון. הם כל-כך חברותיים שלפעמים הם נוטים לנהל איתך שיחה קטנה על מזג האוויר ועוד. השירות הוא כל-כך אישי שהוא יוצר תורים בלתי נסבלים (לישראלים כמונו). לדוגמא, ברוב רשתות המזון המהיר (אלה שבצידי הדרכים), יש בדרך כלל קופאי אחד שנותן שירות. עד שהוא לא גומר להכין לך את ההזמנה (ולא חשוב אם כרגע אין צ`יפס מוכן) הוא לא ייקח הזמנה נוספת. ברשת וונדיס שהיא המבורגריה טובה יחסית, התורים יכולים להגיע לרבע שעה (בלי הגזמה). הדוגמא הכי קיצונית הייתה בממלכה הקסומה בדיסני. השעה 9:10, מופע הזיקוקים המרהיב עומד להתחיל בעוד 20 דקות. אנחנו ממוקמים בעמדת תצפית נוחה, אך הילדים מתלוננים על רעב קל. אני מחליט באומץ רב לנטוש את העמדה וללכת לקנות מזון לקיבה. הכי קרוב היה דוכן לממכר בייגלה (פרצזל) ושתייה קלה. בתור עמדו 4 - 5 אנשים. בשעה 9:29 הגעתי לקופה. לא הבנתי איך לוקח כל כך הרבה זמן למכור בייגלה. הזמנתי שני בייגלה והסברתי למוכרת שהמופע עומד להתחיל (כאילו שהיא חדשה שם ולא יודעת). היא המתינה בסבלנות לאישור כרטיס האשראי והדפסת הפתקים. לאחר מכן המתינה שאחתום, לקחה עותק אחד אליה ואז הלכה פעמיים למתקן הבייגלה ועטפה כל בייגלה באופן אישי (בדף בודד אותו היא טרחה להוציא בזהירות). בסוף היא עוד שאלה אם אני רוצה שקית (הלו, גברת, תתעוררי,יש מופע זיקוקים עוד שניה). למזלי פספסתי שניות בודדות. אז זהו, תתכנו את זמנכם בהתאם כאשר אתם הולכים לקבל שירות בארה"ב.
 נ"ב: בנושא התורים ארחיב בפינה אחרת.

לתחילת הכתבה