יום מס' 1 - סן חוסה וטורטוגרו
אני יושב עם לואיס ליד הקבלה של המלון. היום יש לו זמן, זו התורנות שלו להיות הבכיר האחראי על המלון בלילה. אני מברר איתו לגבי הגעה וטיולים בפארק הלאומי טורטוגרו (Tortugeuro) שבצפון מזרח קוסטה ריקה. לואיס מציע שנסגור על לילה אחד בלוד`ג על החוף, וכשנגיע נאריך את השהות ככל שנרצה. "בוא אספר לך סוד", הוא מתקרב אלי, "עכשיו זו לא העונה כאן ואתה יכול להוריד אותם בהרבה". מאחר ומספר התיירים שפגשנו בשבוע הראשון לשהותנו כאן יכול למלא לכל היותר אפ 16 (חד מושבי), לא הופתעתי מדי מהגילוי של לואיס. "תשמע", הוא רוכן לעבר השולחן בחיוך ערמומי, "גם אני, כשמישהו מתקשר בטלפון, נותן מחיר של 150$. אם הוא מתווכח אני יורד ל-130$ ואפילו ל-115, ואם הוא יגיע לכאן ויתמקח אני ארד בהתחלה ל-100$, אחר כך ל-90$, ואם הוא לא ייקח, הקו האחרון שלי הוא 80$".
- ואוו, מדהים, וככה זה גם בטורטוגרו?
- בכל מקום.
- או קי לואיס תשריין לנו לילה אחד בלודג`, נצא מחר מוקדם בבוקר.
-ראה את העניין כסגור.
-מוצ`וס גרסיאס, אני לוחץ לו את היד, ודרך אגב, לואיס, תדאג לעדכן את התעריף שלנו במלון ל-80$.
בחמש בבוקר אנחנו משכימים, מפקידים את רוב המזוודות במלון, לוקחים שני תיקי גב. בתיק אחד שני סטים של בגדים לכל ראש ובתיק השני אוכל (לקח מהשואה).
הנסיעה דרך פארק בראוליו קרייו (Braulio Carrillo ) מסובבת לנו את הראש. ירוק בכל עבר, מים נוזלים מההרים. אחר כך אנחנו שמים לב שעברנו את הפארק ועדיין הראש מסתובב. אחרי רגע נוסף אנחנו קולטים שזה בגלל ה"מדריך" של המיניבוס שפולט לאוויר צרורות של מידע משעמם ושגוי על כל דבר שהוא רואה. על פי רוב אני סבלן כלפי מצבים כאלו, כיוון שאני מניח שמישהו אחר מתעניין בקישקושים שלו, אך הפעם אין לי ספק שהוא מגזים. נעמה מנסה לשוחח עם תמר, אני משחק עם גלעד, והאדם היחידי הנוסף במיניבוס לא יודע אנגלית, למרבה שמחתו (הנהג).
הפסקת בוקר במסעדה. אורז, שעועית שחורה, ביצה, בננה מטוגנת, פאפיה, אננס, מיץ. בחצר תוכי. אנחנו שואלים אם הוא ידידותי ובעל הבית אומר שכן ובמיוחד לילדים. גלעד ותמר ניגשים אליו וגלעד מושיט לו יד. התוכי אוהב הילדים נושך לו ת`אצבע. העניין קצת מפתיע ולגלעד גם כואב, אבל אנחנו מתנחמים שאין במסעדה טיגריס אוהב ילדים. בהמשך הדרך עוברת דרך שדות אננס, ומטעי בננות אינסופיים, ואנחנו עוצרים להתרשם מבית האריזה של הבננות. הכביש אינו סלול בשלב זה ואנו מתאבקים בין בתים רעועים ושטחי מרעה. בשתיים מגיעים לקניו בלנקה (Cana Blanca ). אני שואל את ה"מדריך" מה המרחק ללודג` והוא אומר שבערך חמישים קילומטר. אני מנסה להניח מה המהירות של הסירות בתעלות ומבין שניכנס לחושך. לואיס נהג הסירה הוותיק (לואיס אחר כמובן) מקבל אותנו בחיוך ועוזר לנו להוריד את התיקים לסירה. הוא שואל אם אנחנו מעדיפים את החלון הקדמי פתוח או סגור ואנחנו עונים במקהלה: פתוח, פתוח.
חם בקניו בלנקה והלחות כמעט כמו תל אביב, אנחנו מקווים שקצת רוח תשיב את נפשנו. לואיס נותן גז והסירה עפה כמו כדור מתותח. הפעם האחרונה ששטתי במהירות כזו היתה כשפיקדתי על הכוחות האמריקניים בוייטנאם ונהג הסירה היה צריך דחוף לשירותים. הרוח מהחלון הקדמי מאיימת להעיף אותנו למים שאינם בלנקה כלל. לואיס עוצר, מחייך וסוגר את החלון. אנחנו עפים בסירת הנהרות השטוחה בתוך תעלות, בהתחלה של 200 מטרים רוחב אחר כך 50 ולבסוף תעלה מדהימה ברוחב של כ-10 מטרים בתוך ג`ונגל עבות. כשיש חיות על העצים או במים לואיס עוצר ומראה לנו. קופים, מיני ציפורים, קיימן (תנין קטן), צבי מים... אחרי שעה ורבע של יופי מרוכז אנחנו פונים לתעלה צרה מאוד ונכנסים ללודג` שלנו.
את פנינו מקבל לאו עם מיץ קאס טבעי. אנחנו מבקשים לנוח ולאו אומר בסדר, רק עוד חמש דקות יש בופט במסעדה, ואתם בטח רעבים.
אנחנו מתרעננים, נחים קצת, מחליפים בגדים (מזל שלקחנו שני סטים), וממהרים לבופט. איזור האוכל פתוח לחלוטין ומקורה בגג עץ וקש. אנחנו מגיעים ראשונים להפתעתנו, ורק לאו שם קורא לנו לשבת.
- בתאבון.
- איפה כולם?
- אתם כולם.
אנחנו מקווים שהלודג` שלנו לא נמצא במצב לוחמה עם ניקראגואה כי אפילו אפ 16 לא ניתן לאייש כאן. הבופט טעים להפליא, אורז עם שעועית שחורה, עוף, בננה מטוגנת, לחם שהם מכינים במקום, מיץ פירות טבעי. לאו מנצל את הזמן להציג את עצמו, הוא המדריך שלנו בטורטוגרו.
יום מס' 2 - קניה פאלמה
בארבע וחצי בבוקר לאו דופק על הדלת שלנו. "בואנוס דיאס, עוד רבע שעה ארוחת בוקר". אני מקלל. אחרי רבע שעה אנחנו מגששים דרכנו בחושך בין עצי הקוקוס דרך הבריכה לכיוון אזור האוכל. מחכים לנו קפה וקרקרים תוצרת קוסטה ריקה. נאכל כשנחזור, אומר לאו, בואו נצא. אנחנו יוצאים עם דמדומי בוקר בסירת נהרות פתוחה, לואיס על ההגה. הכל שקט ורגוע המים שחורים ומבריקים כמראה, והג`ונגל מופיע פעמיים. לואיס מכיר כל מכשול בתעלות ומנתב אותנו לתוך מבוכי קניה פאלמה (Cana Palma). מדי כמה דקות עוצרים להביט בחיות. מתחיל לרדת טפטוף קל ולאו מביא לכולנו שכמיות. כל הכבוד לו, אני חושב לעצמי, שביום קיץ יפה כזה חשב להביא שכמיות. הגשם מתגבר למבול ולאו מברך אותנו:Welcome to the rain forest. הוא אומר שהרווחנו כי כשיצאנו לא היה גשם. אני מבין שהכוונה המקורית שלו היתה להעיר אותי בארבע וחצי ולקחת אותי לג`ונגל בגשם שוטף עם שני ילדים. בשלב הזה אנחנו גם שמים לב שכל הבגדים שלנו רטובים ואלו שבחדר לעולם לא יתייבשו עקב הלחות הגבוהה. אני מקלל.
בשבע וחצי מגיעים לארוחת בוקר טעימה להפליא - אורז, שעועית שחורה, ביצה, בננה, פפאיה, אננס, מיץ טבעי. אחר כך אני צועד למשרד למשא ומתן. לאורה (Laora) מחייכת אלי.
- בואנוס דיאס, זה מאתיים שלושים דולר ללילה כולל הכל.
- מה זאת אומרת כולל הכל, אני מנסה לא להיחנק.
- כולל אוכל וטיול לצבים, ותזכור שאנחנו הלודג` הכי טוב בטורטוגרו עם בריכה ועל החוף.
אנחנו סוגרים על מאה ועשרים אחרי שאני נוזף בה שמי בכלל צריך בריכה באמצע הג`ונגל, הרי באנו לראות את הצבים והחיות. בריכה יש לנו גם בישראל. אני צועד לחדר שלנו, שם השלישיה מחכה לי עם בגדי ים וקרם שיזוף. יאללה הולכים לבריכה. אנחנו שורצים בבריכה כל היום ומדי פעם מגיחים לבר לשתות מיץ טבעי ולשחק ביליארד. הצוות בלודג` שכולל לפחות עשרים עובדים שמח לשרת אותנו כי הם משתעממים מהבטלה הכפויה.
אחרי ארוחת ערב מקורית (אורז, שעועית שחורה, בננה, עוף, לחם ומיץ פירות) אנחנו יוצאים עם לואיס וליאו לכפר טורטוגרו. אחרי עשרים דקות אנו מגיעים לשמורת הטבע, הצמודה לבתי הכפר הרעועים. החושך יורד בקוסטה ריקה בחמש וחצי ועכשיו כבר שמונה. בהתחשב בשעת ההשכמה שלנו אני לא מתפלא שגלעד עושה סימנים של בעל חלומות. בשמורה 70 אנשים מתגודדים בחושך ומחכים למחפשים (searchers) שידווחו בקשר על צבה העולה לחוף להטיל ביצים. נעמה אוספת אותנו תחת עץ קוקוס ומסבירה לילדים כי נחכה עד שימצאו את הצבה, ובינתיים אולי נשחק במשהו. בעשרים דקות הבאות גלעד ונעמה שיחקו במשחק הניקור המוכר לטובה מהטירונות, ואני ניסיתי לנחש האם הקוקוס ייפול או לא ייפול על הראש של תמר. לאו אמר שאין סיכוי, אבל ליתר ביטחון התאמנתי בלהגיב מהר ושלחתי יד לעבר הראש של תמר מדי כמה שניות, מקצר את זמן התגובה שלי בהמון. התיירים שהתגודדו לא הספיקו להבחין בסטיות שלנו, כי אחרי עשרים דקות נזעקו כולם לאזור 20.
- מה קרה אני שואל.
- מצאו צבה באזור 20, אומר לי לאו, בואו נמהר.
אני מנער את הילדים ומזרז אותם, בואו בואו מצאו את הצבה. גלעד מתרומם באיטיות ואומר יופי אז אפשר ללכת חזרה לחדר לישון? אני קולט שלא הסברנו להם את הרעיון הכללי, הילד חושב שאיזו צבה הלכה לאיבוד בג`ונגל. בקול של מורה אני מרצה על האבולוציה של הצב על השמורה המיוחדת במינה בעולם ועל סכנת ההיכחדות של צבי הים. חבל שלגלעד אין זקן כי אז ההסבר שלי היה מעניין לפחות את קצה זקנו.
לאחר עוד עשרים דקות הליכה אנו מגיעים לאזור 20, מתחלקים לשש קבוצות וממתינים. כשאיש השמורה יודיע שהצבה מטילה נוכל להתקרב ולראות, עכשיו היא עוד חופרת. כשניתן האות ניגשות בזו אחר זו קבוצות האנשים ותחת אור אדום מביטים בהטלה. כשאנחנו מגיעים היא לקראת הסוף, ואני אישית זוכה לראות את הביצה האחרונה נפלטת החוצה (מתוך כמאתיים). לצורך יישור קו אציין שהצבה במשקל מאה וחמישים ק"ג היא בת כמאה, ואורכה כמטר. תמר מתלהבת, גלעד פחות. אני קולט שוב שהילד לא רואה ממטר במצבו, וגורר אותו חזרה לצבה (שמצידה עסוקה בכיסוי הבור הענק), שם אני מצביע ואומר: שים לב, גלעד, כל הדבר הענק הזה הוא צב. אני מספיק לראות את פניו המופתעות, לדעתי הוא חשב שהזנב הוא כל החיה והוא שפולט את כדורי הפינג פונג.
לאו אומר שעכשיו ייקח לה לפחות ארבעים דקות לכסות ושאל אם אנחנו רוצים לחכות לראות איך היא גוררת את עצמה חזרה לים.
-לא, אנחנו רוצים לישון! כולנו עונים. באותו רגע לואיס מגיע ומוסר שצבה אחרת מאה מטר מאיתנו סיימה לכסות ונעה לכיוון הים. אם נמהר נוכל לראות אותה. אני מרים את גוגו (תמר) על הידיים ואנחנו רצים לרדוף אחרי הצבה. בדרך אני נזכר בסיפור על הצב והארנב, ודופק ספרינט שגם לואיס ולאו רואים אותו כמוגזם.
הצבה מצידה, צעירה יותר מהשניה ולדעתי לא יותר ממאה קילו, גוררת בעזרת הטלפיים הענקיות שלה את הגוף לים הקאריבי. הסימן שנשאר על החול נראה כמו עקבות של מחפר (בוב קט). כשהסאגה הזו מסתיימת אני נושא תפילה שלא יהיו עוד הפעלות ולמרבה המזל היא נענית. בלילה אני מתעורר לקול נהמות קופים (שכחתי לציין שהחדר שלנו ברובו עשוי מרשת) שרבים על פירות לא רחוק מהחדר שלנו, ומחשבות עולות בראשי. אני מעלה בדעתי את הגאונות של משרד התיירות הקוסטה ריקנית. הם שכרו שתי צבות מגן החיות בסן חוסה, אחת שמו בבור עם כדורי פינג פונג והשנייה קשרו לחבל מאה מטר מהבור. צבעו במפה מאות ק"מ של חוף בירוק וקראו לזה פארק הצבים (Tortugeuro). מחר בבקר אני אחשוף את התרמית.
יום מס' 3 - טיול בים
אחרי ארוחת בוקר ירדתי עם גלעד לים, תמר ונעמה הלכו לבריכה. סוף סוף לא העירו אותנו בארבע וחצי, התעוררנו לבד בחמש... כל החוף היה מלא עקבות של צבה שחיפשה בלילה מקום להטיל את ביציה. היא הסתובבה לא מעט וכנראה שהצליחה למצוא. במרחק לא רב מצאנו צבון גור מת שבקע בלילה ולא הצליח להגיע לים. גלעד אומר שכדאי לספר ללאו. נראה לי שהוא יודע, אני חושב לעצמי, ומחפש את הבוב קט בין עצי הקוקוס. מילא הקטע עם המחפר, אבל להרוג צבון קטן בשביל לקדם את התיירות זה כבר לא מוסרי. עלי הם לא יעבדו.
אנחנו תופסים גלים כל הבוקר, אחר כך הולכים לבריכה, שותים מיץ טבעי, ומשחקים ביליארד. אחרי ארוחת צהריים אנחנו נחים בחדר ואחר הצהריים גלעד לאו ואני יוצאים לקיאק בתעלות. אנחנו בקיאק זוגי ולאו ביחיד. מכל החוויות בטורטוגרו זו הכי חזקה. החתירה השקטה בתוך הג`ונגל, המים השחורים, הקולות המוקלטים, פשוט חבילת תיירות מושלמת. אנחנו מגיעים ללאגונה וגלעד מיד טובל בים. תוך שניות, וליתר דיוק משהו כמו עשרים שלושים שניות, הרוח עולה ממהירות אפס לסביבות עשרים קשרים. לאו אומר שתיכף ירד גשם. אני מסתכל בשמיים השחורים וחושב לעצמי שהוא פיספס קריירה של חזאי.
את המאתיים מטרים הראשונים מהלגונה לכיוון התעלה אנחנו לא צריכים לחתור, הרוח זורקת אותנו במהירות אל הג`ונגל המוגן והשקט. אני מסתכל על גלעד חותר בגשם, מבלי לצייץ, ומתפלא עד כמה הוא מסתגל במהירות. אנחנו רואים קופי עכביש מדלגים בין העצים, מקור של תוכאן, ובלי סוף ציפורים. בחדר נעמה מספרת לי שתמר החליטה שהיא לא צריכה מצופים והיא רוצה ללמוד לשחות לבד. תוך שעה היא צפה לבד בעמוקים. אני חושב שזה קשור למנגנון ההישרדות של הילדה. היא ראתה לאן הבאנו אותה ולקחה בחשבון את האפשרות שהיא תצטרך לברוח בשחייה מתנין או תוכאן או צבה.
בערב (לאחר שחיה בבריכה כמובן) אנחנו הולכים לארוחת ערב -אורז, שעועית ירוקה, עוף, בננה מטוגנת, ירקות, וצ`יפס לילדים בהזמנה מיוחדת. בשמונה וחצי אנחנו נופלים לישון.
לתחילת הכתבה
יום מס' 4 - חזרה לסן רמו
השכמנו בחמש וחצי והלכנו לתפוס גלים. היום החלטנו לא להתאמץ. לא שהבנתי מה זה אומר אבל כיבדתי את רצוננו. תפסנו גלים, בריכה, ביליארד, מיץ פירות, צהריים - אורז, שעועית וכו`, ספר בחדר, מקלחת, ים, בריכה ושייט קיאקים נוסף. הפעם יצאנו רק ארבעתנו בלי ליאו שהיה עסוק עם שני ספרדים חדשים שהסתננו לגן עדן שלנו (התיירות כאן מתפתחת באחוזים מדהימים). תמר שישבה אצלי הרגישה יותר בטוחה לאחר שני ימי אימון מפרכים בבריכה (יש לה עוד מה ללטש בתנועות הפרפר). חזרנו קורנים מאושר לחדר.
מקלחת.
ספר.
חמש וחצי, חושך.
שש וחצי התכנסות ליד הביליארד שיחה עם העובדים והמתנה דרוכה לפעמון של ארוחת הערב (שבע וחצי).
אנחנו פוגשים בטום. טום, אמריקאי שהתעשר ממכירת חברת הפרסום שלו בסינסנטי, החליט לרכוש קצת ג`ונגל בעזרת העודף. אז לפני שבע שנים הוא קנה איזה חמש מאות דונם ג`ונגל על שפת הים הקאריבי בתוך קניה פאלמה המדהימה. הוא תכנן רק להפוך את המקום לבית נופש אבל לבסוף הוסיף איזה חמישים חדרים, מעגן עם עשר סירות מנוע, מגורי עובדים, עובדים, מטבח וחדר אוכל, בריכה בצורת צב (בעצם הכל כאן בצורת צב),וקרא למקום turtle beach lodge. לפי התפוסה נראה שהוא יחזיר את ההשקעה שלו בשנת 3057 אבל הוא מרגיע אותי שפשוט אנחנו לא בעונה, ובדרך כלל יש כאן בין ארבעים לשמונים אורחים. אני ממש נרגע.
מאוחר יותר אנחנו יושבים עם לאו לפרידה, כי מחר אנו חוזרים לסנטה אנה (פרבר של סן חוזה). מחליפים טלפונים אימיילים, נותנים טיפ, והולכים לישון.
הנסיעה עברה בנעימים. הפעם המדריך היה סטפן והוא היה קצת יותר רגיש ופשוט קרא ספר רוב הנסיעה. עצרנו באותה מסעדה לארוחת צהריים (אורז, שעועית...) וגלעד קיבל את ההזדמנות להתנקם בתוכי הרשע. הוא קילל אותו עשרים דקות (גם בספרדית) וכישף אותו במיני כשפים מתוך הארי פוטר. חזרנו למלון שלנו בסנטה אנה בתחושה שסגרנו מעגל.
4:30 בבוקר השכמה - יוצאים לסיור בתעלות הג`ונגל. אני חושבת לעצמי - מילא הילדים, אבל איך מעירים את ברק לפני השמש? לא יכולים להתחשב הקופים האלה? דפיקה בדלת - בואנוס דיאס! כולם מתיישבים במיטה, אני בשוק! אין ויכוחים על הבגדים, אין אנחות של - רק עוד רגע אמא... אפילו ברק לבוש תוך שתי דקות בלי תה, עיתון ועוגה מוילהיים - עד היום האמנתי שאלו שלושת הדברים שבלעדיהם ברק לא יכול לפתוח את העיניים... כל יום לומדים משהו חדש. אני משפשפת את עיני - חלום או מציאות?
לאו המדריך מחכה לנו בסירה, השמש מתחילה להתעורר ואנחנו מתחילים בתנועה - כמה שקט כאן ביער, לאט לאט הציפורים מתעוררות - מתחילות לצייץ, אנחנו מנהלים איתן שיחה - גלעד שורק והן בחזרה, נהמות של קופים צרחנים - הרבה קולות יש כאן, כל כך שונה מהעיר, כל כך שונה מקולות הטלויזיה והמכוניות. כל כך מעט צבעים וכל כך מלא - יש כאן בעיקר ירוק והרבה, כל כך הרבה ירוקים, לא ידעתי שאפשר להגיע לכל כך הרבה גוונים שונים של ירוק.
רואים כאן כל נקודה שונה למרחקים. פרפר כתום, פרפר כחול, מקור צהוב של תוכאן, פרח אדום - כוחו של הניגוד... העולם כאן מתחלק לשניים: מציאות, והשתקפות של המציאות - כמעט ולא ניתן להבחין ביניהן ואני שואלת את עצמי - יש הבדל?
אני חושבת על כל מיני דרכים של שיקוף שלמדתי בשנה שחלפה - הטבע עושה את זה כל כך מושלם ונראה שגם בקלות... האפקט של ההשתקפות מאוד חזק, יש תחושה שאנחנו בדיוק באמצע, מלמעלה עולם ומלואו ומלמטה עולם ומלואו וכשהמים שקטים זה פשוט נפלא... השקט הזה לא יכול להימשך לעולם - טפטוף קל... לאו מושיט לנו שכמיות ואני חושבת - שטויות, גשם כזה זה אפילו נעים - אין צורך בשכמיה... לא חולפות שבע שניות והטפטוף הקל הופך לגשם זלעפות - ברוכים הבאים ליער גשם! תמר אומרת שזה נראה לה יותר כמו יער מבול. תוך שניות אנחנו לא רואים ממטר, הגשם מכה בנו ואנחנו מתחילים לצחוק...
לתחילת הכתבה
