אגמים, תצפיות ומפרצים
אתחיל הפעם בהתייחסות קצרה לקוראים ששלחו עשרות אימיילים מבורכים ישירות למחשב שלי (בנתיים נדמה לי שהצלחתי לענות לכולם) - זה נותן הרבה כוח לכתוב כשיודעים שיש מי שעושה בזה שימוש. מסתבר ששתי השאלות הכי מסקרנות את קהל הקוראים הן: 1 כמה כסף מבזבזים בטיול כזה? (מאנשים שאני לא מכיר) ו-2 מה קורה עם סקס בקרוואן? (מאנשים מוכרים יותר). ובכן תופתעו אבל לשתי השאלות הללו יש אותה תשובה והיא: שזה תלוי מי בן הזוג שלך ויותר אני לא אוסיף. בכל מקרה אני שמח לקבל את האימיילים עם השאלות, הטיפים, ההשגות והברכות.
ולהמשך קורותינו:
למרות שהיינו מהבודדים שהרוויחו כסף (מזל של מתחילים) בלאס וגאס עזבנו אותה בהרגשה שהיא לא עשתה לנו את זה. אולי הסיבה היא בהרגשה שבכל מקום כאן מנסים להוציא ממך כסף ואולי פשוט התגעגענו לקרוואן (הביתה כמו שהילדים אמרו) לסביבה המוכרת ולאוכל של תמר. המשכנו לכיוון ה-Death Valley (עמק המוות). לפי הספרים זהו המקום שהטמפרטורה בו היא השנייה בגובהה בעולם (הראשון הוא מדבר לוב), מה שמיד גרם לתמר להצהיר שרק נחלוף כאן בדרכנו לפארק סקוויה Sequoia National Park. הנוף באמת היה מדהים. על הביקור בפארק כתבתי בפרק "הדרך שאינה נגמרת", ב-www.tyul.com. רק אוסיף שלמרות השהיה המאוד נחמדה שלנו בפארק, עצים גדולים ניתן לראות ביוסמיטי או ב- Red Wood (שעליהם בהמשך), ובדיעבד הייתי מדלג על פארק סקויה.
יוסמיטי Yosemite זה כבר סיפור אחר. הדרך בה בחרנו לטייל בעמק יוסמיטי עם אופניים הייתה מוצלחת ומאוד מומלצת, וההחלטה (של תמר, יש להודות) לטייל בחלקו העליון (Tuolumne Meadows), היתה אף יותר מוצלחת; נופים של ערבות עשב עם אגמים ושלג שעוטף כמו קצפת את ההרים התגלו לעינינו הנוף היה כל כך יפה עד כדי כך שהיה צורך לעצור תכופות בכדי לתת לעיניים לשבוע (דבר שהתגלה כבעיה בטיחותית) .
ביציאה עצרנו לאכול באגם מלח ענק בשם Mono Lake ומשם לאחר לילה עם קומזיץ ושירים במדורה יצאנו לכיוון אגם טאהוLake Tahoe. בדרך תמר הציצה שוב בספרים ונכנסו לעיירת רפאים בשם Bodie שנשתמרה במלואה. כבר בדרך אל Bodie ניתן להרגיש את אווירת המערב הפרוע -נופי צוקים מדהימים מקיפים אותה. 5 המייל האחרונים הם בדרך עפר שמעלה ענני אבק, שלתמר רק הגדילו את תחושת המערב הפרוע ואילו לי גרמו לחרדה לאופניים שהיו תלויים מאחור וכמובן נצבעו בצבע חום כולם כאחד (את המשפט האחרון יש לקרוא בעצב קל).
מה שמייחד את Bodie הוא שבבנייניה השתמרו בדיוק כפי שהיו ללא שום שינוי וללא מרכזי תיירות. ערכנו סיור בין הבתים, בתי המלון ומבני הציבור שבה והצצנו על ריהוט וכלים שונים שנשמרו בה. נהנינו לראות מזוודות של פעם שהיו בנויות ממגירות אחסון ומקומות מיוחדים לתליית בגדים, מכשירים, כלים, כרכרות ועוד. הכל נשמר עד כי הייתה תחושה כי רק לפני שנה גרו שם אנשים (מחיר כניסה- 4$ למבוגר. תשלום עצמי במעטפה).
עלינו לאגם טאהו מתוך כוונה ללון שם. התחנה הראשונה - Emerald Bay. אומנם הגישה לחוף עם רכב עדיין לא נפתחה אבל התצפית מדהימה - זהו מפרץ מדהים בצבעי אזמרגד (בהתאם לשם) עם אי קטן במרכזו. למטיבי לכת יש שביל ירידה לחוף, אנחנו המשכנו בטיול ממונע והמשכנו לכיוון פארק המדינה הסמוך D.L. Bliss St Pk ולאגם דונר Donner Lake ולעוד חניון יפה בטבע אבל מעט סמוך לכביש ולעוד כמה חניונים שכל אחד נפסל מסיבות אחרות - או שלא היה מקום ליותר מלילה אחד, או שהיה קרוב מידי לכביש או שלא היה מקום כלל (את תלאותיו של אותו יום תמר כותבת עם הרבה תיאורים ציוריים ורגשות אשם באתרנו הפרטי בפרק "על מרחקים ופתגמים").
בסופו של יום ישנו ליד Granite Bay ב- Bill`s Point לא רחוק מ-Sacramento, מרחק של 186 מייל ממקום מוצאנו. הרינג`ר במקום הסביר לנו כי חוץ מכך שזהו סוף השבוע האחרון של מאי (Memorial day) שתמיד הוא ממושך, יש גם פסטיבל ג`ז בסקרמנטו ולכן הוא מלא לגמרי בהזמנות. התשלום בחניון היה תשלום עצמי במעטפה והוספתי לנהיגה של 186 מייל עוד 8 מייל באופניים לתחנת הדלק הסמוכה, לפרוט כסף (מאז אנחנו מחזיקים את כל השטרות בארנק). מה שחשוב הוא שלמחרת בבוקר יצאתי לרכיבת אופניים בשבילי אופניים מיוחדים שסללו ליד נחל סקרמנטו הכוללים 68 מייל של שבילים וגשרים לאופנים מעל הנחל, תמרורים לאופניים, טלפוני חרום והסברים על חיות הבר שבסביבה- אני עשיתי רק את מחציתו.
למחרת הגענו לסקרמנטו מצאנו מקום ליומיים מרחק נסיעה באופניים לפסטיבל הג`אז בדאון טאון סקרמנטו. הסתובבנו עם עשרות האנשים, האווירה הייתה נהדרת, של פסטיבל אמיתי, בכל פינה היה מופע ג`אז של קבוצה אחרת. עם הילדים היה קצת קשה לשבת לראות את המופע, אבל בהחלט יכולנו לטעום מהמוסיקה תוך כדי ההסתובבות שלנו, כאשר את הבנים אנו משתיקים בגלידה ואביבי מחוברת לפלאפון עם החברות שלה.
כביש מספר 1
היעד הבא הוא סן פרנסיסקו San Francisco וכבר בכניסה לעיר עם הגבעות היפות שלה מצד אחד והפקקים בכבישים מצד שני, הובהר לנו כי הגענו לכרך, שבו הטיול יהיה שונה. חניוני הקרוואנים בעיר הם לרוב מגרשי חניה יקרים ולכן הגענו לחניון על האוקיאנוס והחננו את הקרוואן 50 מטר מקו החוף ו-200 מטר מעליו כך שבעיקר ראינו את האופק של האוקיאנוס הפסיפי. שאר החניון היה בעיקר מגרש חניה ענק, אבל לזכותו יאמר שהיה במרחק 15 דקות ממרכז העיר.
בימים הבאים הספקנו קצת לנסוע צפונה על כביש 1 המדהים, כאשר הדרך בו נהיית קשה יותר ויותר לקרוואן בגודל שלי (רק לאחר נסיעה בו גילינו את השלט שממליץ למשאיות לא לנהוג בו). כמו כן נסענו וראינו את גשר שער הזהב מכל הכיוונים, ראינו את אריות הים על רציף 39, היינו בדאון טאון ובצ`יינה טאון ושם הצטיידנו בפירות וירקות, תבלינים, צמחי מרפא, קומקום לתה וכלי בישול על אדים מבמבוק. עוד ביקרנו בחנות של אוכל כשר עם מוצרים מישראל -הילדים מאד שמחו לקרמבו, לשוקולד השחר, למקופלת, לבמבה ולג`חנון לשבת הקרובה (בצומת הרחובות21st , Gery Ave).
לאחר שהרגשנו כי מיצינו את סן פרנסיסקו יצאנו דרומה על כביש 1. בדרך תמר המליצה על כביש 17 המייל (דרך נופית ומקסימה באזור מונטריי Monterey שעוברת סמוך לחופים מקסימים, אחוזות של עשירי מונטריי והמון מגרשי גולף ביניהם). צהרים אכלנו כשעצרנו להציץ בתופעה חדשה יחסית (של ה-15 שנה האחרונות) של אלפי פילי ים שמגיעים לחוף בכדי להתרבות ולהשיר את פרוותם. אפשר לצפות בהם ממרחק של 5 מטרים. את הילדים הצחיק האף שלהם, אותי הרשים הגודל העצום שלהם, ואילו תמר הייתה מהופנטת חצי שעה רצופה מכך שהם שוכבים כל היום בשמש מבלי לעשות כלום ומבלי כל מחויבויות, וכל ניסיון שלי להחזיר אותה למציאות רק הדגישה את ההבדל בינינו לפילים. הלכתי לקרוואן והשארתי את תמר עם הילדים ביודעי שהם יעשו את העבודה וכך היה (5 ק"מ צפונית להרסט קסאל).
ביום שבת בבוקר חצינו את לוס אנג`לס Los Angeles ישירות לסן דיאגו San Diego לרחוק משפחה של תמר שלאחר חצי שעה אצלם הפך לקרוב משפחה של כולנו. היו לנו הרבה תוכניות באזור אבל הפסטורליות של הבית על ההר, הנוף והשקט הפכו אותנו לפילי ים ליומיים הבאים עד הטיסה של אביב הביתה לחודש חופשת מולדת מלוס אנג`לס, פרטים על כך באתרנו הפרטי.
מכיוון שבלוס אנג`לס נהיה כבר לקראת טיסת ההמשך לפיג`י, יצאנו לדרך עם תחושה משונה של הרכב חסר ועצרנו לישון ליד אגם נחמד (בקסטיק לייק) קרוב לעיר. בשתים בלילה יצאנו לדרך תוך כדי הירהורים על הפרדה מאביבי. בצהריים מצאנו עצמנו בפארק Lassen Pk- פארק געשי פעיל. נכנסנו לפארק ומהשוונג של הנסיעה הארוכה והמחשבות על אביב ראינו את הברכות התרמיות בכניסה ולא עצרנו (רק לאחר יומיים הגענו אליהן שוב) והמשכנו בדרך מפותלת ומקסימה בשמורה. הדרך אינה קלה לנהיגה גם ביום רגיל ועלינו החל לרדת בהתחלה ברד ולאחר מכן שלג כבד שהחל ממש לכסות את הכביש. נהגתי מאוד לאט כשאנו מנסים לנווט בין החששות ליופי שבחוץ. החניון הפתוח היחיד היה רק בכניסה הצפונית של הפארק (ליד Manzanita Lake) ושם התמקמנו בשלג שהלך ונהיה כבד יותר. חששנו להתקע כמה ימים, ושהמים בצינורות יקפאו לנו (יותר נכון אני חששתי ותמר קיוותה להיתקע ולהתכרבל בשמיכה בימים הבאים), אך למחרת בבוקר הסתבר שהגשם שירד בלילה המיס את השלג ואנחנו מוכנים להמשיך. קנינו ספרון של מסלולי השמורה (4$) וממנו למדנו כי רוב המסלולים עדיין סגורים וניתן לטייל בעיקר ב- Fantastic Lava Beds, שעל מנת להכנס אליו צריך לצאת מהפארק ולהיכנס בכניסה צדדית על דרך עפר. תמר לא התכוונה לתת לדרך העפר לצנן לה את הסקרנות ומצאנו עצמנו יוצאים לטיול רגלי של 8 ק"מ לטיפוס על גבעה געשית. כאשר אני מנסה להסביר לילדים איך נוצר הר געש ומה קורה בו מסתבר כי ההסבר הפשוט די מפחיד ושאלות כמו "איך נדע שהוא לא יתפרץ דווקא כשנהיה עליו?" זוכות לתשובות שונות שמנסות להרגיע. הסתבר כי התשובה שאם הוא היה מועד להתפרצות לא היו נותנים לנו לטייל פה, משכנעת פחות מאשר התשובה שלפני שהוא מתפרץ יוצאים אדים ואז יודעים שהוא הולך להתפרץ.
בטיפוס יורד עלינו גשם וברד אך אנחנו ממשיכים. לפי עקומת הצרכים של מאסלו הקור הופך להיות משני כשאנו זקוקים לחמצן. בעליה הנוף על ההר מדהים ואנו מבינים למה המקום נקרא פאנטסטיק לבה בד - גבעות צבעוניות של טוף בגוונים של כתום חום ושחור צובעות את הנוף ביחד עם האגמים ופסגות מושלגות. מה נאמר? שווה ביותר.
רצה המזל והקור יצר תופעה של אדים שיוצאים דרך הטוף בכל ההר ובעודנו נהנים מהתופעה הבנו שהילדים בטוחים שההר הולך להתפרץ. אני דווקא רציתי לאמת את העניין של ההתפרצות בשביל לזרז אותם בחזרה, אבל תמר בחוסר אחריות הרגיעה אותם שההר לא יתפרץ היום ולקח לנו עוד שעתיים לחזור לקרוואן.
