דרך מספר 1 עד לסן פרנסיסקו

לאורך דרך מספר 1

דרך מספר 1 זו הדרך הנופית מן המפורסמות ביותר בעולם - ואין זה מקרה כלל, שכן זו באמת ובתמים דרך נפלאה ויפיפייה. התחלנו אותה באזור SAN LUIS OBISPO, במיני נופש בחוף PISMO, ומשם התחלנו להצפין. ב- SAN LUIS OBISPO טיילנו מעט בדאון-טאון, ביקרנו ברחוב שבו כולם מדביקים את במסטיקים על הקיר, סיירנו ב-MADONNA INN, מלון מיוחד במינו שהקיטש שלו זיכה אותו בפרסום רב. וויתרנו על המיסיון - אולי בדרך נכנס לאחד מהם. המשכנו בדרכנו והגענו לסן סמיון לביקור (מתואם מראש) ב-HEARST CASTLE. בחרנו בסיור מספר 1, ה-EXPERIENCE TOUR , שמומלץ למי שזה לו הביקור הראשון במקום. הסיור הותיר אותנו בתחושת ריקנות כלשהיא. אין ספק שהמקום מרהיב, מתוכנן להפליא ע"י האדריכלית המפורסמת של קליפורניה בשנות ה- 30, Julia Morgan, אך בסך הכל קשה היה לנו להתעלם מהעובדה שזה מקדש למגלומניה של איש, לא ממש ראוי לחיקוי, עשיר כקורח, שבחר לבזבז את כספו בדרך של בנית היכל פאר.

הבניה ארכה כ-25 שנים משום שוויליאם רנדולף הרסט אהב את תהליך הבניה, ומשום שלא היה סוף לגחמות שלו - כסף לא היה חסר, אי לכך מעת לעת הרס חלקים ובנה אותם מחדש - גדולים יותר, כמובן, כמו את הבריכה החיצונית שנהרסה ונבנתה שלוש פעמים. האיש לא היה מלכתחילה SELF MADE MAN, כפי שנהוג לומר בארה"ב, הוא ירש את כל שטח האדמה העצום- 80 ק"מ אורך קו החוף שלו- מהוריו. אביו, שהיה מחפש זהב בשנות ה- 50 של המאה 19, תקופת ה-GOLD RUSH, הצליח להתעשר, ולקנות את הנחלות שעליהן נבנתה הטירה. כילד, טייל הרסט עם אמו באירופה ומאוד התרשם מהכנסיות והאומנות, וזה כנראה מקור ההשראה לתכנון הטירה. הוא רכש יצירות אומנות רבות, אך לוא דוקא כי היה אישית מבין גדול, ושיבץ אותן בטירה. הרסט היה איל עיתונות ותקשורת גדול בתקופתו. עסקיו כללו בעלות על 26 עיתונים, 13 מגזינים ו- 7 תחנות רדיו. הוא היה מארח בטירתו את מפורסמי התקופה ובייחוד שחקני קולנוע כקלארק גייבל וג`ין הרלו, ואפילו אישים ידועים ומכובדים כווינסטון צ`רצ`יל. אף על פי שהמדריכה וגם סרט הקולנוע שמוקרן במקום מנסים באלגנטיות ובדיפלומטיות לטשטש את אופיו ומעלליו של האיש, ניתן לשמוע בין המילים שהוא לא היה אדם סימפטי במיוחד; שהיתה לו גם אישה חוקית - אם חמשת בניו, וגם ידועה בציבור, שהפכה לגברת הטירה; שאהב לרדות באורחיו וכו`.

פרטי האומנות בטירה אמנם מרשימים, אך לדעתנו היה ראוי יותר שיישארו באותה כנסיה עלומה בספרד ממנה נרכשו, למשל. למרות כל הביקורת הנ"ל, המקום שווה ביקור. ראשית, אין מה לעשות - הוא יפה, ושנית, הנוף הנשקף ממנו מדהים. שלישית, זהו האתר השני בארה"ב מבחינת מספר המבקרים בו (הראשון: DISNEYLAND), כך שכנראה הוא שווה, גם אם לא מתים על האיש. כדי " להתאושש", ירדנו לקו החוף להשקיף על ה- ELEPHANT SEALS (מה זה בדיוק בעברית? פיל ים?) החמודים שרבצו להם על החוף, נהנים להסתלבט ולהתחמם בקרני השמש האביביות והנעימות. חלקם שיחקו כמו ילדים בין הגלים. מקסים! ככל שנסענו בקו החוף, השקפנו על נוף מדהים ומרגש. הכביש נצמד לצלע ההר התלול, הצוקים יורדים עד לקו המים ממש, לעיתים יש פיסת חוף נפלאה שנחבאת במפרצון מקסים, הים בגוונים רבים של כחול וטורקיז זרוע סלעים שחורים והגלים משאירים שובלי קצף לבנים יפיפיים על קו החוף ובינות לסלעים. חלומי וראוי להיכלל בשירים!

בדרכנו עצרנו ליד BIG SUR, והילדים נהנו מאוד לשחק על שפת הנחל. טיילנו גם בפארק POINT LOBOS, אזור שבו אריות הים שורצים בהמוניהם.המשכנו לאזור כרמל ולחצי האי מונטריי. ביקרנו במיסיון של כרמל, אחד הידועים ביותר ברשת המיסיונים שהקימו הספרדים לכל אורך החוף המערבי כדי להנחיל לאינדיאנים את נפלאות " הדת החדשה". טיילנו ב-FISHERMAN WHARF של מונטריי ביום אביבי ומקסים.

החלטנו לקחת שייט לצפות בליוויתנים. (25$ למבוגר ו- 20$ לילד). עלינו על הספינה והפלגנו ללב ים סוער. הקברניט ניסה ככל שיכול היה לאתר ליוויתן. הילדים דיווחו שאכן ראו ליוויתן או שניים, שמואליק אמר שראה את קצה זנבו של ליוויתן, ואני ראיתי "כוכבים ירוקים"... ורק קיוויתי שהשייט יסתיים כמה שיותר מהר ושאספיק להגיע לחוף מבטחים בעודי בחיים... - לקח לי שעות להתאושש...( מחלת הים הזכירה לי באופן מוחשי עד כמה אני זקוקה להרגיש יבשה איתנה ובטוחה תחת רגלי. לאור הדברים הנ"ל יקשה עלי להמליץ על השייט הזה בחום - אבל זה כמובן עניין אישי לחלוטין). לעומת המחסור בליוויתנים, ראינו להקות גדולות ועליזות של דולפינים מקסימים שליוו אותנו לאורך כל השייט, וגם מספר לא מבוטל של אריות וכלבי ים, שחפים לרוב, קורמוראנים ואפילו שקנאי אחד, כפי שאומר אבשלום.

עקבנו אחר ההמלצות שקיבלנו ועשינו את ה- 17 MILES DRIVE. זהו כביש אגרה בחצי האי מונטריי, שבו יש 21 עצירות לצפייה בנוף ובעוד אטרקציות. עצרנו בכל נקודות התצפית הנופיות, אך לא התעכבנו באלה של המלונות ומועדוני הגולף האלגנטיים, פשוט משום שהנושא לא מדבר אלינו. זוהי נסיעה יפה- ראינו כמותה עוד אחרות, ללא אגרה. האזור שופע בתים מפוארים- ארמונות של ממש- השוכנים בלב חורש יפה, ליד הים. לא יצאנו מגדרנו, אבל היה שווה לבקר,(ובסה"כ 8.25$ זה לא כל כך הרבה כסף, בטח שלא בארה"ב).

המשכנו צפונה ועצרנו בסנטה קרוז. עיירה זו חוותה בתולדותיה שתי רעידות אדמה קשות שהחריבו אותה כמעט לחלוטין. הלכנו להשתעשע בלונה פארק המקומי ששווה לבקר בו ראשית משום שהוא ממוקם באופן מקסים במיוחד על טיילת הים, וגם משום שיש בו את רכבת ההרים העתיקה ביותר, כבת 70 שנים, הבנויה מעץ, ולמרות היותה "עתיקה" היא נחשבת לאחת מ- 10 הרכבות הטובות ביותר. הילדים מאוד נהנו, כמובן, ולא רצו בכלל להמשיך הלאה. בסנטה קרוז טיילנו גם לאורך הטיילת ולא יכולנו להתיק את עינינו מגולשי הגלים המצוינים. רצינו לבקר גם במוזיאון הגלישה, הנמצא בתוך מגדלור קטן על הצוק, אך הוא היה סגור ( שעות הפתיחה: 12:00- 16:00). למחרת, לאחר עצירה קצרה במגדלור הידוע של PIGEON POINT, נכנסנו לסן פרנסיסקו.

לתחילת הכתבה

סן פרנסיסקו המופלאה

העיר היפיפייה השוכנת על לשון יבשה במפרץ, מחוברת בגשרים ליבשת. עיר שכל כך הרבה שירים נכתבו אודותיה, כל כך הרבה סרטי מרדפים צולמו ברחובותיה התלולים. ראשית הגענו לשזוף עינינו בגשר שער הזהב המפורסם. מזג האוויר שקיבל את פנינו היה אביבי וחמים, הגשר נראה בכל הדרו. היה יום ראשון. האזור היה מלא רוכבי אופניים על ציודם המלא, שופע רצים המשפרים את הכושר - חגיגה.תחילה רצינו להתמקם, ועל כן נסענו לקמפ הקאראוונים הקרוב ביותר לעיר (CANDLESTICK PARK). הגענו לאזור די נידח וריק, ליד מגרש הפוטבול, COM 3, הקמפ עצמו היה מעין מגרש חניה גדול - מאוד לא מלבב. מחיר השהיה ללילה - 50$, מחיר הסעה למרכז העיר 10$ לאדם; עשינו חישוב מהיר של היתרונות, ובייחוד של החסרונות והחלטנו לחפש מלון. לאחר כמה טלפונים מהירים עזבנו את הקמפ ועברנו ל- STAR MOTEL, ברחוב לומברד, קרוב למרכז העיר. ( 69$ ללילה) חנינו את הקאראוואן בחנית המלון והפכנו לתיירים מסוג אחר לכמה ימים.

יצאנו לתור את העיר; הסתובבנו להנאתנו ברחובותיה המקסימים, טיילנו ב- CHINATOWN, ברחובות עם שלטים מאונכים בסינית, ובחנויות הכל כתוב בסינית עד כי אפשר לטעות לרגע ולחשוב שהגענו להונג קונג, סיירנו ברובע האיטלקי, ה-NORTH BEACH, ירדנו ל- FISHERMAN WHARF הידוע ביותר בעולם, ראינו מופעי רחוב שונים שהקסימו את הילדים, ביקרנו במוזיאון הימי, משם עלינו על CABLE CAR לנסיעה מסורתית בכלי התחבורה המיושן והמקסים הזה, הגענו גם לאזור ה- CIVIC CENTER, שם נמצא בנין העירייה, אולם הקונצרטים, הספרייה העירונית וכו`. בקיצור, עשינו את רוב הדברים המקובלים שתיירים נוהגים לעשות. טיילנו - ולא שבענו.

ובעניין השובע - אכלנו עוד ועוד והתענגנו על אוכל סיני ואיטלקי ומאכלי ים (סליחה לכל שומרי הכשרות)... חגיגה של טעמים. ביקרנו גם באלקטרז, בית הסוהר הידוע. למדנו מעט על ההיסטוריה שלו והרחבנו את ידיעותינו אודותיו. טיילנו במסדרון "ברודווי", הצצנו לתוך התאים החשופים, לתוך תאי הצינוק המצמררים, שמענו אודות ניסיון בריחה שכשל וגם על אחד שהצליח, נזכרנו בסרטים שצולמו בו (איש הציפורים מאלקטרז), וגם באנשים הקשוחים והמפחידים ששהו בין כתליו (אל קפונה).

פה ושם יש לנו מפגשים מקריים עם יהודים החיים בארה"ב; לעיתים תוך כדי טיול בפארק, או בעת תדלוק בתחנת דלק, או בחנות כלשהיא. הם תמיד לבביים, מתעניינים בטיול שלנו. במקרים רבות הם דוברי עברית די רהוטה. היום פגשנו במונית נהג יהודי שסיפורו נגע ללבנו במיוחד. כששמע אותנו מדברים עברית שאל מהיכן אנחנו בישראל, וכרגיל שאלנו אם הוא מכיר היטב את הארץ. הוא ענה שלא, אך את נתניה הוא מכיר, היה בארץ לפני 30 שנים, מסתבר שסבתו נולדה בצפת. ואז הוא סיפר לנו שבתו נסעה ללמוד בירושלים, ומבלי שיכביר במילים, הבנו שהיא חזרה בתשובה, התחרדה, נישאה בשידוך לבחור ישיבה ונולדו לה בינתיים כבר שני ילדים, היא חיה בירושלים והוא טרם מצא את ליבו לבקר אותה בביתה החדש. בקולו היה כל כך הרבה געגוע, צער, דאגה ותוגה שהלב ממש נכמר- לפעמים כשמטיילים כך סתם בעולם נחשפים לכל כך הרבה סיפורים אנושיים נוגעים ללב.

אחד הדברים הבעייתיים, הסתבר לנו, הוא הקשר הטלפוני. היינו בטוחים שבארה"ב לא תהיה לנו שום בעיה להיות בקשר טלפוני רציף וגם באינטרנט - והנה באה המציאות וטפחה על פנינו! רוב הזמן הטלפון שלנו מחפש רשת להתחבר אליה ולא מוצא, פרט לימים שבהם אנחנו נמצאים בערים ראשיות. כך, למשל, לא יכולנו לברך את עידית שלנו, בזמן אמת, על הולדת נעמי הקטנה. זו ההזדמנות לומר לכל משפחתנו וידידינו, שגם אם אין באפשרותנו לקיים קשר רציף, המחשבות שלנו נתונות להם. מחר אנחנו מתעתדים לבקר ב- EXPLORATORIUM, שהוא מוזיאון המדעי הגדול בסן פרנסיסקו, שבו מעל ל-650 פריטים שניתן לגעת בהם וללמוד מהם עובדות רבות. מכיוון שלאחר מכן אנחנו שוב מתכוונים לטייל בפארקים לאומיים שבהם, כאמור, אין קליטה ואין אינטרנט, אנחנו מזדרזים לסיים את הכתבה כבר עתה ולשלוח לכם אותה. אם יסתבר שיש מידע חשוב במיוחד לדווח עליו מהמוזיאון נוסיף פיסקה בדיווח הבא.

לתחילת הכתבה