הר הגעש ואגם הטיטלאן

ושוב אנו לא מתאפקים ומספרים על מפגשים מרתקים. נכון, כבר סיפרנו על מפגשי הורים וילדים בעבר ובכל זאת... באנטיגואה, פגשנו את נועה עם אבא שלה, חולקים שלושה שבועות ביחד, כך באמצע הטיול שלה. בעיצומה של הפיאסטה נפגשנו עם הוריה של עדי הנפלאה איתה חלקנו ימי טיול רבים. קירבה ושותפות יש במפגשים המרגשים האלו, כשכבר לא צריך להסביר במילים, באימלים או שיחות טלפון קטועות, לגשר על געגועים ודאגות ולחוות ביחד. מפגשים יקרים עם אנשים יפים. הורים בעקבות ילדים. אל תחמיצו את הזכות הזו.

יצאנו לטפס על הר הגעש פקאיה. טיפוס לא קשה. בעבר היו כאן שודדים. היום ניתן לעלות אל ההר רק בקבוצה בליווי מדריך המבטיח גם הגנה. חצינו את קו העננים והגענו לפסגה. ריח גופרית חריף. נוף מהמם של הרי הגעש מסביב בוקעים מתוך קו העננים. את גואטמאלה חוצה שדירת הרי געש. חלקם פעילים. הפקאיה נמוך מעט מהויאריקה שבצ`ילה וללא טיפה של שלג ובכל זאת, יפה ופראי. יומיים נוספים באנטיגואה היפה, מסדרים בינתיים את הויזה להונדורס. לשם כך צריך לנסוע לגואטמאלה סיטי, להשאיר את הדרכון ולחזור למחרת או לשלם עשרה דולר לדרכון ולקבל במקום.

קצת על תכנונים: העוגן היחיד שלנו הוא לפגוש את אחותי ענת ובתה מיכל, בקוסטה ריקה בעוד חודש. אנו מחליטים לעשות כמה ימים באגם הטיטלאן, להמשיך להונדורס לקורס צלילה ובשארית הימים לראות את ניקרגואה כדי לשוב ולחזור אליה בדרך חזרה. הרבה חותמות בדרכון ונסיעות לא מעטות אך שלא כמרחקים האינסופיים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה קטן יותר והתוכנית הזו מותירה לנו חופש בחירה גדול יותר. אם נשתהה בגואטמאלה נהייה פחות בניקראגואה ובדרך חזרה נשלים את שהחסרנו. חופש תכנוני חשוב מאין כמותו לאוירת המסע. כך נפלה ההחלטה להינות מאגם הטיטלאן לפני שאנו ממשיכים מזרחה, להונדורס.

 אגם הטיטלאן: יצאנו אל הכפר סולולה. עשר דקות לפני פנחצ`ל, העיר הגדולה לחוף האגם. עצרנו בסולולה כדי לקום למחרת לתוך שוק יום שישי, שוק מקומי אמיתי. מבחר המלונות במקום מסתכם בארבעה, שניים גרועים ושניים יקרים ממה שהם מציעים ועדיין חמישה דולר לאחד. אפשר להשאר שם או לצאת מוקדם בבוקר מפנחצ`ל. כך או כך השוק בסולולה שווה את המאמץ. בני האזור לבושים בלבוש מסורתי, אריגים עשירי צבע ודוגמא משמשים נשים וגברים. כל הצבעים האלו על רקע צבעי הירקות, התבלינים, השורשים, הבדים, הופכים לרובד אחד של פסיפס צבעוני ועם שמש הבוקר וקרני האור החודרות את האבק וריח משקה דייסת החלב... צריך להגיע כדי לראות. ננסה במשהו לפצות עם התמונות. בעשר בבוקר כבר היינו אחרי השוק, המוצ`ילות שוב על גג האוטובוס המקומי, עוד רגע ואנו בפנחצ`ל. כמה דקות הליכה אל מזח הסירות ואנו מפליגים לסאן מרקוס. אחד משניים עשר הכפרים מסביב לאגם.

לתחילת הכתבה

מנוחה ונוף מרהיב בכפרים

סאן מרקוס: כפר הוליסטי, יוגה מסאז` ושאר ירקות. משהו אחר אבל לא ממש אותנטי. זו לא הודו ושאנטי שאנטי הטבוע בנימיה של הודו נראה מעט מאולץ בתוך קהילה מערבית, אמריקאית ברובה, של מחפשים שביקשו את השקט במראות הנשקפים מהאגם, ובית במחיר מציאה. כל רצועת החוף של הכפר נקנתה לוילות יפות, מלונות קטנים נפתחו, יוגה במחירים מופרזים למחפשי השאנטי במקום של טרנקילו. מעליהם מרכז הכפר הקטן ומקומיים נחמדים. נחמדים מאוד. לא מחמיצים את עיניך בסמטאות הצרות ומברכים ברוחב לב. אולי הייתי קשוח מדי עם הגרינגוס, אולי אדי השאנטי משפיעים על המקומיים... עשינו שם שני לילות, עדי קמה איתי לזריחה. ישבנו על מזח קטן נטוע באגם בתוך סבך קני סוף רוחשים. מעל החוף שממול הזדקרו הרי געש גדולים, הר סאן פדרו הקרוב ורחוק מעט הר הטיטלן.

סאן מרקוס, מקום נעים, מפנק, אך בהחלט לא אוטנטי. דקה אחרונה להשקעת נדלן. יתושים כבר אמרנו? בעיקר בשקיעה. כשהשמיים משחירים מתמלא האויר בגחליליות בוהקות. בכל זאת יש בו משהו.
סירה נשאה אותנו משם לכפר סאן פדרו לרגלי הר הגעש הירוק. אגם הטיטלן השקט יודע להרים גלים ולהפוך את השייט הקצר לאתגר קטן.

סאן פדרו: לרגלי הכפר נפתח מפרץ קטן ומוגן והשקט חוזר. גם כאן, מקומיים ומערביים כאחד אבל האוירה מיוחדת, מקומית עם פינוקים מערביים. המחירים, זולים. מלון ויאה דל לאגו, עולים מהמזח, פניה ראשונה שמאלה עד הסוף, חלקו החדש משקיף על האגם. במחיר עשרה דולר לארבעתנו, התאהבנו מיד. ערסל על המרפסת, מכבסות הכפר עומדות בתוך המים, חובטות את הבגדים בסלע, מתרחצות. ארוע חברתי או עבודה סזיפית? אינני משוכנע שהיו חודלות אם היו פורקים שם מכונות כביסה.

את הכביסה הנקיה והלחה נושאים הגברים במעלה הכפר. קוי הטלפון אין בהם כדי להחזיק את האינטרנט המקומי וכך דוקא כאן, מצאנו את עוצמתה של הקידמה. האינטרנט המהיר ביותר שידענו, מותקן על טלפון לווייני. תמצאו כאן מסעדות טובות, דוכני פירות ומיצים ו...חומר טוב. את האחרון אנחנו לא מנסים אבל בכל מקום יציעו לך להשתמש. יש הנשארים כאן ימים רבים. גם פלאפל מצויין מצאנו כאן, הזדרזו, רועי ורוית מוכרים אותו וממשיכים בטיולם. ביתן הפלאפל מחפש יורשים.

עוד לפני הזריחה השכמנו עדי ואני לטפס על ההר. מאי ואורית העדיפו לקום בשעות אחרות. בליווי מדריך מקומי יצאנו עם הילת האור הראשונה במעלה הכפר, חוצים מטעי קפה, גורפים לידנו פרי אדום ועולים בדרך ברורה אל ההר. ההר הוכרז כשמורה, דרך המטעים טופלה ובמעלה הוכשרו מדרגות עפר חסום בסנדת עץ. מדרגות? אין ספור מדרגות. שלא כדרכם של שבילי הרים, השביל הזה שכח לזגזג. עליה תלולה, מטעי הקפה מתחלפים בצילו של יער, מרפסת תצפית על הכפר שמתחת ומשם לא רואים דבר פרט לעצים ושביל מעפיל. שלוש שעות מאוחר יותר השתרענו על סלעי הענק שבפסגה. נוף מדהים של אגם הטיטלאן, הר הגעש הטיטלאן ולצידו הר הגעש סאנטיאגו. למרגלותיו הכפר הנושא אותו שם.

רחוק מעל האופק מתנשא הר הגעש וולקאן דל אגווה עליו השקפנו לפני כמה ימים מהר הגעש פקאיה, צף מעל העננים. שידרת הרי הגעש לאורכה של גואטמאלה, ואנו על אחת מפסגותיה. נרדמנו תחת צריבתה הנעימה של השמש. כעבור שעתיים ירדנו, כעבור יומיים יכולנו לשחרר מעט את שרירי רגלינו. טיפוס לא קשה אבל חד גוני ומאמץ שרירים לא מוכרים. הנוף בפסגה נפלא, פירות הקפה האדומים, מתוקים. את הטיפוס הנחמד על הר הגעש פקאיה אהבנו יותר.

שני לילות עשינו בכפר הנעים הזה. אפשר גם יותר. אנו נפרדים ממנו בהפלגת בוקר שקטה לפנחצ`ל ובחזרה ללילה נוסף במכבסת שלום שבאנטיגואה. מחר שוב השכמה. הפעם בארבע בבוקר בשאטל לקופאן אשר בהונדורס.

 להתראות גואטמאלה. נשוב בקרוב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה