היסטוריה
"לורה אינגלס רצה בשמחה לעבר אחותה מרי, אוחזת בידה, וביחד הן מדלגות להן חזרה אל עבר הבית הקטן בערבה, לאבא צ`רלס, אמא קרוליין וגרייס הקטנה, שם תעבורנה על כולם עוד הרפתקאות רבות...". הבית הקטן הזה, אי שם בערבה, עומד על תילו עד היום. כן, זהו לא סתם סיפור: הסדרה "בית קטן בערבה", עליה רבים גדלו, מבוססת בעצם על סיפור אמיתי שנכתב ע"י לורה ומתרחש בערבה, בעיירה הקטנה בה גדלה בדקוטה הדרומית. דקוטה הדרומית שייכת מבחינה גיאוגרפית למדינות ה- Great Plains, מדינות הערבות הפראיות והמישורים הנרחבים... זוהי מדינת האינדיאנים, החלוצים, המערב הפרוע ומכרות הזהב. היא גובלת מצפון עם דקוטה הצפונית, מדרום עם נברסקה, ממזרח עם מינסוטה ואיווה, וממערב עם מונטנה ווואיומינג.
עברה ההיסטורי נקשר ביסודות אינדיאנים ו"החלפות הבעלות" על האדמה: באמצע המאה ה 18 הגיעו לאזור שבטים אינדיאנים ביניהם הדקוטה, לקוטה ונקוטה, אשר ביחד הרכיבו את אומת "סו" Sioux. הם ראו באזור "הגבעות השחורות" Black Hills -הנמשך לתוך שטח וואיומינג -אדמה קדושה בה טמון סיפור בריאתם. הם התקיימו על ציד באפלו וחיות בר אחרות.
ב- 1804 הגיעו לאזור צמד החוקרים לואיס וקלארק שערכו מסעות וחקרו חלקים נרחבים במערב ארה"ב. הם בילו כמה שבועות בשטח שהיום נחשב דקוטה הדרומית. במהלך שהותם באזור הם גילו את איילי ה"פרונגהורן" (האנטילופה האמריקאית, המיוחדת ביופיה), וזאבי ערבות ונתקלו בשבטים האינדיאנים שחלשו על אזורים נרחבים.
הראשונים שהכריזו על דקוטה הדרומית כשטח משלהם היו הצרפתים, לאחר מכן הספרדים ואז שוב הוכרזה האדמה כאדמת צרפת. ב- 1803 קיבלה ארה"ב את השטח כחלק מ"רכש לואיזיאנה". רק ב- 1889 הצטרפה דקוטה הדרומית לאיחוד המדינות האמריקאי.
עם זאת, האדמה היתה ועדיין נחשבת כחלק גדול מאוד מתרבות ה"סו" האינדיאנית.
באמצע המאה ה- 19 החלו מחפשי הזהב להגיע לדקוטה הדרומית. אחת ההשלכות לכך היתה תחילת העימותים הרבים בינם לבין שבטי ה"סו". על מנת להבטיח את שלומם של האינדיאנים נחתם הסכם עם ממשלת ארה"ב בו נאמר כי לאומת האינדיאנים תהיה "שמורה" גדולה - אדמה נרחבת לחיות ולצוד בה. עם זאת, ההסכם לא נאכף פעמים רבות וקרבות רבים נערכו בין ה"לבנים" לאינדיאנים. אחת המלחמות הגדולות ב"מלחמות האינדיאנים" התרחשה ב-1874 כאשר סגן-אלוף ג`ורג` קאסטר הגיע לאזור "הגבעות השחורות" לחפש אחר זהב. מאחר והאזור התגלה, לדאבונם של השבטים האינדיאנים, כעתיר זהב, הגיעו אנשים רבים לחפש אחר מזלם, ולכרות בגבעות.ה"סו" הגיבו בקרבות עזים והרגו יותר מ- 200 מחייליו של קאסטר. בין הלוחמים האינדיאנים היו המנהיגים המפורסמים (צ`יפים Chiefs) "קרייזי הורס" Crazy Horse, "סיטינג בול" Sitting Bull ורבים אחרים. ביחד, ככוח רב הם נצחו את הצבא.
ב- 1889, חוק של הקונגרס פיצל את שמורת ה"סו" הגדולה לשש שמורות קטנות יותר. חלק מהשבטים החלו לקיים, למורת רוחם של הלבנים, את טקסי "ריקוד רוחות" Ghost Dance, טקס דתי שמטרתו חיסול האיש הלבן והחזרת עדרי הבאפלו ודרכי החיים הנושנות אותם ידעו השבטים. שנה לאחר מכן נרצח הצ`יף המוערך "סיטינג בול", ואנשי צבא אמריקאים טבחו באינדיאנים ב- Wounded Knee והרגו כמה מאות נשים, גברים וילדים. הטבח נחשב לקונפליקט הגדול האחרון שארע בין האינדיאנים לאנשי הצבא באזור. כיום ניתן לבקר ב- Wounded Knee, בו התרחש הטבח הגדול, ולראות את בית הקברות הקטן ששם.
במקביל לקרבות האינדיאנים האחרונים, החלו חלוצים רבים ממדינות אירופה להגיע לשטחים בניסיון לגדל אדמות חקלאיות ולבסס התיישבויות באזור. הם היו צריכים להתמודד עם קשיים רבים כגון סופות, מחסור במים, ובידוד. המתיישבים גילו במהרה שהאדמה ממערב לנהר המיזורי, החוצה את המדינה, טובה למרעה, והם הקימו חוות נרחבות במקום, רעו עדרי בקר וחיו חיי "קאובוי".
יותר מ- 62,000 אינדיאנים חיים עדיין בשטחי דקוטה הדרומית, בשמורות שונות שניתן לבקר בהן. הריכוז הגדול של האוכלוסייה האינדיאנית ממשיך גם היום להשפיע רבות על התרבות במדינה:אחד ממאפייני התרבות העיקריים במדינה הוא קיום "פאוואו" Powwow, או ריקודי "ווסיפי" Wacipi ברחבי המדינה. אלו הן חגיגות אינדיאניות הממלאות את האוויר בשירה ותיפוף, ורקדנים ש"מעוררים" את האדמה תחתיהם. רבות מה"פוואואו" של ימינו כוללות תחרויות בתחומים מסורתיים כגון ריקוד וביגוד.. במהלך הריקודים, יכולים צופים להיכנס למעגל הריקוד ולחוות את ה"פאוואו" בצורה פעילה. במהלך חלק מהחגיגות ניתן גם לטעום מאכלים אינדיאניים מסורתיים.
עם זאת, על המשתתפים בחגיגות "פאוואו" לשים לב כי השבטים האינדיאנים מאוד מקפידים על המסורת שלהם, ויש להם "קוד התנהגות" מאוד ברור. הם אינם אוהבים כאשר אנשים שואלים שאלות רבות מדי בנוגע לטקסים, מדברים הרבה מאוד או צוחקים תוך כדי הטקסים. גם צילום ללא רשות אינו מקובל, והופעה מרושלת (ג`ינס משופשף וישן, מכנסיים קצרים וכו`) פוגעת ברגשותיהם של החוגגים אשר לובשים את מיטב בגדיהם לחגיגות.
בנוסף יש לשים לב כי האינדיאנים נוטים לגבות דמי כניסה נפרדים לכל אתר ולכל שמורה. כמו כן כדאי לדעת שלא נהוג לצלם את האינדיאנים מבלי לבקש את רשותם קודם. פעמים רבות קיימת אפשרות לקבל רשות צילום כללית תמורת תשלום סכום לא קטן במיוחד בכניסה לשמורה, או לבקש רשות לצלם כל תמונה באופן נפרד, שתלווה לרוב בתשלום סכום קטן למצולם תמורת כל תמונה.
מקומות מרכזיים
מזג האוויר במדינה נוח לטיול בעונות החמות. במקומות הגבוהים יותר יורד שלג בחורף והטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 10 מעלות ויותר, והטמפרטורות בלילה יכולות להישאר מתחת לאפס גם עד אפריל.
דקוטה הדרומית מתחלקת בעצם ע"י הכבישים הראשיים שעוברים דרכה: כביש מספר 29 I חותך את חלקה המזרחי מצפון לדרום, וכביש מספר 90 I חוצה את חלקה הדרומי ממזרח למערב. הנסיעה לאורך כביש 90 I ממזרח למערב מייגעת ואינה מעניינת במיוחד, אך מרבית האטרקציות ופינות החמד במדינה נמצאות בסביבת הכביש. האזור התיירותי העיקרי הוא במערב, ב"גבעות השחורות" שם נמצא הר ראשמור וכן מונומנטים לאומיים מפורסמים. למטיילים במדינה מומלץ מאוד לשכור רכב מאחר וכמו במרבית מדינות מערב ארה"ב, התחבורה הציבורית בין העיירות והפארקים אינה יעילה (אם קיימת בכלל).
לאורך כביש 90 I
"סו פולס" Sioux Falls נמצאת על הצטלבות הכבישים 90 I ו- 29 I, בדרום-מזרח המדינה. זו העיר הגדולה ביותר בדקוטה הדרומית, והיא משמשת כמרכז המסחרי של המדינה. בעיירה עצמה אין אטרקציות רבות לתיירים, ומרבית התיירים שנמצאים בה ישנים באחד מהמוטלים הרבים שבעיירה ויוצאים לאתרים הסמוכים לה.
צפונית מערבית ל"סו פולס" נמצאת העיירה "דה סמט" De Smet (על כביש 14), בה גרה לורה אינגלס ווילדר שעל סיפור חייה נכתבו הספרים וסדרת הטלביזיה "בית קטן בערבה". חובבי הסדרה והספרים יהנו מהביקור בעיר בה מוצג לראווה הבית הישן בו גרה, פסטיבלים ברוח הסיפור נערכים בקיץ, וחנויות מוכרות מזכרות בנושא. בהמשך כביש 90 I, מערבית לסו פולס נמצאת מיטשל Mitchell, בה אפשר לבקר באתרי תיירות ספורים (כגון מוזיאונים ואתרים ארכיאולוגים) המגוללים את ארועי ההיסטוריה ועוסקים בהתפתחות האזור.
צ`מברליין Chamberlain, העיר הבאה בהמשך הכביש, מציעה ב"מרכז התרבות ומוזיאון הלקוטה" הסברים ותערוכה, קטנה אך מצויינת, על התרבות והאומנות האינדיאנית. הצפייה בתערוכה אינה כרוכה בתשלום. פיר Pierre, בירת דקוטה הדרומית, נמצאת צפונית מערבית לצ`מברליין, על כביש 14. גם שם ניתן לבקר במוזיאונים המסבירים על התרבות והמורשת האינדיאנית, ולבקר ב State Capitol, בנייני הממשל היפים הנמצאים בכל בירת מדינה בארה"ב ומזכירים במבנה שלהם, עפ"י רוב, את ה"קפיטול" בוושינגטון הבירה. במרדו Murdo אפשר לעשות עצירה ולראות את תערוכת המכוניות העתיקות הגדולה המוצגת שם דרך קבע.
"הפארק הלאומי בדלנדס" Badlands National Park נמצא דרומית לכביש. הוא נקרא כך מפני שאדמותיו היו קשות מאוד למעבר של סוחרים ורועי בקר. קניונים, חרוטי אבן וצוקים נמצאים בו לרוב, וכן מאובנים מתקופות שונות ואדמת מרעה נרחבת המהווה מקום נהדר לשוטט בו ברגל. חלקו הצפוני של הפארק מתוייר יותר, ואילו חלקו הדרומי קשה יותר להגעה ועל כן הרבה פחות מפותח.
אזור "הגבעות השחורות" Black Hills נמצא בקצהו של כביש 90 I בתוך שטחה של דקוטה הדרומית (לאחר מכן חוצה הכביש את הגבול וממשיך גם לוואיומינג, מונטנה ועוד). האזור מתפרש על פני כמעט 13,000 קמ"ר על גבול דקוטה הדרומית וואיומינג, וכולל בתוכו את מרבית האתרים התיירותיים במדינה. לא מדובר באמת בגבעות שחורות, אלא בגבעות מכוסות עצי אורן כהים וצפופים שהעניקו לגבעות את שמן. העיר הגדולה ביותר המרכזת בתוכה אינפורמציה לתיירים באיזור, מקומות לינה ועוד, היא רפיד סיטי Rapid City. מלבדה נמצאות באזור עוד ערים קטנות (כגון סטרג`יס Sturgis וספרפיש Spearfish) שגם בהן ניתן לעשות חניה ללילה, ולספוג את האווירה שמשרה עיירה קטנה על המטיילים.
דדווד Deadwood היא גם אחת מהעיירות הקטנות באזור, אך היא מתגאה בשימורה ההיסטורי המעניק למבקרים גם את אווירת "המערב הפרוע". גיבורה של העיר הוא ג`יימס באטלר היקוק, הידוע יותר בכינויו Wild Bill, שמצא את מותו במסבאה בעיירה. היקוק, שריף שירה למוות בטעות בסגנו במהלך מרדף אחר פושעים, ברח לדדווד בסוף המאה ה- 19. הוא נורה בגבו במסבאה בעיירה תוך כדי משחק פוקר. הכסא בו מת מוצג לראווה במסבאה בו נרצח, והצגה הממחיזה את הרצח מועלית שם מספר פעמים ביום תוך השתתפות הקהל. בנוסף ניתן לעלות לבית הקברות בו קבורים חלוצי העיירה ואישים מפורסמים מתקופת המערב הפרוע (כולל היקוק וגם כמה וכמה יהודים מחלוצי העיירה), לשחק בקזינו, ולקנות מזכרות בנוסח "המערב הפרוע" בחנויות הרבות המפוזרות לאורך הרחוב הראשי.
דרומית לדדווד, נמצא האתר המפורסם ביותר במדינה - הר ראשמור Mount Rushmore, בו חצובים פניהם של נשיאי העבר האמריקאים וושינגטון, ג`פרסון, לינקולן ורוזוולט. כ 3 מיליון מבקרים מגיעים לחזות מדי שנה ב"פסלי ההרים" הענקיים, שנחצבו לאורך 14 שנים מ- 1927 ועד 1941. כיום, בניגוד לשנים עברו, ניתן לחזות בפניהם הענקיות של הנשיאים (באורך של כ 18 מטרים כל אחד) ממספר זוויות שונות. במרכז המבקרים אפשר למצוא הסברים, ספרים, סרט וידאו ועוד. בקיץ גם מתקיים מופע אורות על פני ההר החצוב בשעות הערב. הכניסה לאזור אינה מלווה בתשלום כניסה, אך כן בתשלום עבור חניה. חניון מרוחק יותר נמצא לפני החניון המרכזי, והוא אינו כרוך בתשלום.
לא רחוק מראשמור, נמצא עוד "פסל" הר חצוב. זהו ה"קרייזי הורס" Crazy Horse Mrmorial, דיוקנו של ה`ציף האינדיאני המפורסם. ה"קרייזי הורס" עתיד להיות הפסל הגדול בעולם כשתסתיים חציבתו. הפסל קורצ`ק זיולקובסקי, אמריקאי ממוצא פולני, החל בפיצוץ ההר ובנייתו של הפסל ב- 1948. שנים רבות לאחר מכן הושלם פרצופו של הצ`יף האינדיאני, בגובה של תשע קומות, ע"י בניו ובנותיו של הפסל. הפסל המתוכנן, שאיש לא יודע מתי תסתיים בנייתו, יכלול את גופו של "קרייזי הורס" רכוב על גבי סוסו, ומצביע אל האופק, כאומר "אדמותיי - היכן שמתיי קבורים".
פארקים
העיירה קאסטר Custer, הנקראת על שמו של הקצין קאסטר אשר גילה את פוטנציאל הזהב ב"גבעות השחורות", מהווה שער גישה ל"פארק המדינה קאסטר" Custer State Park, "פארק לאומי מערת הרוחות" Wind Cave National Park ול"מערת ג`ול" Jewel Cave National Monument: חובבי חיות יתאהבו בפארק לאומי קאסטר, בו רועה עדר ענק של באפלו, אחד הגדולים בעולם. בנוסף נמצאים בפארק חמורים, איילי פרונגהורן, דישונים Elk, איילי פרדות, עזי הרים, כבשי ביגהורן, תנים, אריות הרים, מגוון רחב של ציפורים ועוד חיות רבות. המבקרים בפארק יכולים לעשות מסלולי הליכה, לשחות ולשוט על גבי סירות, וכן לישון באתרי קמפינג באזור. בכל סתיו עולים על אוכפיהם קאובויס וקאוגירלס ואוספים את המוני הבאפלו שברחבי הפארק לתוך מכלאות, שם הם נספרים, כחלק מהמאמצים לשלוט על גודל העדר. רוב הבאפלו משוחררים חזרה לחופשי בעוד שחלק קטן מהם נמכר במכירות פומביות של בקר. האיסוף פתוח לצפייה של קהל המבקרים.
"פארק לאומי מערת הרוחות" נקרא כך על שמה של מערה אשר שואבת ופולטת משבי אוויר חזקים, ככל הנראה כתוצאה משינויי לחץ באטמוספרה. המערה מכילה את הריכוז הגדול בעולם של צורות הנקראות Boxwork, ונראות ככוורות דבורים לאורך קירות המערה. מחוץ למערה ניתן לצפות בחיות בר לרוב, לעשות מסלולי הליכה ועוד. "מערת ג`ול" היא המערה השלישית באורכה בעולם, ואפשר להצטרף לסיורים שונים בתוך המערה. גבישי סידן פחמתי מכסים את קירותיה ונוצצים כאשר מאירים אותם. דרומית ל"מערת הרוחות" נמצאת העיירה הוט ספרינגס Hot Springs, בה אפשר לטבול במעיינות חמים (גיאותרמיים) אחרי טיפוס קשה באחת המערות ושאר אתרי הטבע הסובבים את העיר.
מי שזמנו לא דוחק בו, ויש ברשותו רכב, יכול להמשיך מערבה ולנסוע לכיוון הפארקים ילוסטון וגרנד טיטון בוואיומינג, או לעלות צפונה-מערבה למונטנה ולבקר ב פארק גליישר, ואף לחצות את הגבול לכיוון הפארקים שבמדינת אלברטה בקנדה.
