יוצאים בקבוצה עם הדרכה
לקראת סוף חודש מרץ 2011, בילינו עם הילדים (בני 10 וחצי, 7 ושנתיים וחצי) שבוע בחופשת סקי נהדרת באיטליה, בקבוצה עם הדרכה בעברית של חברת "סקי טריפ" (קשרי תעופה), באתר מדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio, להלן מדונה). זו הייתה הפעם השביעית שאנחנו מצטרפים לקבוצה עם הדרכה בעברית ולמי שלא מכיר, כמה מילים על קבוצות הדרכה בעברית: כל שנה, בחנוכה ובפורים, יוצאות מספר קבוצות, עם הדרכה בעברית לאתרים שונים באירופה, בדרך כלל לאוסטריה, אבל גם לאיטליה ולשוויץ. הילדים מחולקים לקבוצות, לפי רמת הגלישה שלהם והגיל. ההדרכה הרגילה ניתנת לילדים מגיל 6, בעוד שלגילאי 4-6 יש קבוצות קטנות יותר, בתוספת תשלום. אחר הצהריים נערכת פעילות חברתית לילדים הצעירים (המדריכים עוזרים להם להשאיר את הציוד בחדר הסקי) והילדים הבוגרים משחקים יחד בלובי או בבריכה - המלון מלא בישראלים, כך שהם לא נתקלים בבעיית שפה. לקטנטנים (בני 2-4) יש בשעות הגלישה מסגרת משלהם, עם המפעילה החברתית. גם למבוגרים יש הדרכה, אך ניתן להזדכות מראש על עלותה.
חג פורים יצא השנה במועד מאוחר ולכן כבר בחודש יולי 2010 פניתי לנציגי החברות השונות, המארגנות קבוצות כאלה, וביררתי אם מישהו מהם מתכנן להקדים את הנסיעה, אך לשווא. הזמנו את הנסיעה ממש מוקדם וזה עבד לטובתנו -; אחת מהבנות בכיתה של בתנו הגדולה שמעה על התוכניות ושכנעה את הוריה להצטרף אלינו (לילדה היו זיכרונות לא טובים מקלאב מד). אך כשניסיתי לצרף גם את אחותי ומשפחתה כבר לא היה מקום בקבוצה. בהתקרב מועד הנסיעה, התחילו להגיע שמועות שנוצרה כבר קבוצה ענקית ואכן, במפגש שהתקיים כשבוע לפני הנסיעה, הסתבר ששיש בקבוצה כ-180 חברים! זה אומנם לא נשמע הרבה למי שנוסע עם חברות מסוימות, אולם מספר קטן יותר של משתתפים הוא מרכיב הכרחי בקסם של הקבוצה. מהסתכלות במפת המסלולים, אתר מדונה לא היה נראה לי גדול או מאתגר מספיק עבורי, אבל החברים שהיו איתנו בשנה שעברה היו נעולים עליו ועל שעות הטיסה הנוחות לוורונה, לכן הוחלט לצאת לשם.
לתחילת הכתבה
חנות הציוד והמלון
הטיסה לוורונה יצאה ב-09:30 בבוקר (חלום!) והייתה נהדרת. שדה התעופה בוורונה התגלה כאיטי מאוד: תהליך ביקורת הדרכונים התארך ולקח גם הרבה זמן עד שהגיעו המזוודות. כמו בשדות תעופה רבים באירופה, גם כאן כדאי להכין מראש מטבע של יורו לעגלת מזוודות. לנוסעים בטיסה שלנו היו 3 אוטובוסים, אליהם חולקנו מראש (ואף דאגו לשבץ אותנו עם החברים). הנסיעה למדונה הייתה מייגעת ועד שהגענו למלון השעה הייתה כבר לפנות ערב ולפנינו עדיין עמד כל תהליך איסוף הציוד השכור. חנות הציוד Nazionale הייתה במרחק של כמה דקות הליכה (ברחוב Piazza Brenta Alta 16), אך עמד לשירותנו מיניבוס, שהסיע אותנו אליה. הצלחנו לפספס אותו פעמיים (כי בין לבין עלינו לחדר לפרוק מזוודות) ועד שכבר הגענו לחנות, גילינו שעדיין יש תור והבלגן חוגג. אומנם היו שם שני מדריכי סקי שסייעו לגולשים, אבל החנות קטנה וצפופה והצוות אינו דובר אנגלית (וגם לא גרמנית). זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בבעיה כזו בקבוצות, על כן חשבנו לשכור ציוד בחנות הסמוכה, אבל הפרשי המחירים היו גדולים. המחיר הסופי ששילמנו לשני מבוגרים ושני ילדים היה 220 יורו, ל-6 ימים (אחרי ההנחה לקבוצה). הציוד היה סביר, אבל השירות לא. היתרון היחיד היה שביום האחרון הציוד נאסף מהמלון, כך שכלל לא נדרשנו להגיע לחנות.
Hotel Spinale הוא מלון בן ארבעה כוכבים, הצמוד למעלית ספינלה, אליה יורדים שלושה מסלולים (שחור, אדום וכחול). זהו מיקום מצויין ביחס למעלית (חצי דקה הליכה) וביחס לעיירה (כמה דקות הליכה). החדרים לא מאוד גדולים, אבל נוחים, עם שפע ארונות ומקומות אחסון. האמבטיה נוחה מאוד ומאובזרת. האוכל במלון מעולה! ארוחות הבוקר היו טובות, עם מבחר מספק לכולם. ארוחות הערב היו מצוינות גם כן, עם בר סלטים, מנה ראשונה (לבחירה משלוש אפשרויות, שאחת מהן פסטה), מנה עיקרית (לבחירה מארבע, כשאחת צמחונית ואחת דג) ובר קינוחים, שהיה הרבה מעבר למה שהייתי צריכה לאכול באותו שבוע (פנקוטה, טירמיסו, קרם ברולה, סוגים רבים של עוגות). הילדים יכלו להזמין (מעבר לתפריט) גם פסטה בולונז ושניצל עם צ'יפס. גם השירות במלון היה אדיב וטוב. שני הדברים היחידים שהפריעו לי במלון היו: חדר סקי קטן (אבל לפחות בקומת הכניסה ולא קומה מתחת) ושמיכות צמר (אומנם היה מאוד חם במלון ורוב הזמן הסדין הספיק לי, אבל היו חסרות לי שמיכות הפוך המדהימות של אוסטריה). אתר אינטרנט: www.spinalehotelcampiglio.it.
מלון ספינלה. צילום: מיכל ע
אתר מדונה די קמפיליו - קוים לדמותו
אתר מדונה די קמפיליו מחובר למרילבה (Marilleva) ולפולגרידה (Folgarida) וכולל 150 ק"מ של מסלולים כדאי לשים לב שישנם מספרי מסלולים זהים בעיירות השונות. בשנה הבאה אמור להיות רכבל שיחבר גם את פינזולו. כמו שחששתי, האתר לא בדיוק התאים לי. אני אוהבת לגלוש בעיקר במסלולים אדומים (עם קצת שחורים ובלי מסלולים כחולים) ומעדיפה כל יום לגלוש במסלול אחר. זה לא שהאתר לא מתאים לגולשים מנוסים (היו גולשים מנוסים ממני בקבוצה, שהיו מרוצים מהאתר), אלא שהוא לא מתאים לגולשים כמוני, שמאוד חשוב להם לגוון במסלולים. גם המסלולים השחורים באתר לא היו מאוד מאתגרים, אבל מבחינתי היו לזה שני יתרונות: לבעלי, שבדרך כלל לא אוהב מסלולים שחורים, לא היתה בעיה איתם וגם ביום האחרון לקחתי את שני הילדים למסלול שחור והם נהנו ממנו. יתרון נוסף למסלולים השחורים הוא שיש שם מיעוט גולשים. בשאר המסלולים היו די הרבה גולשים, אבל זה לא התבטא בעומס במעליות (למעט מעלית הכסאות ב-Passo Grosste, שהייתה עמוסה מדי לטעמנו).
באתר אומנם אין כמעט טי-ברים ומעליות כפתור, אבל יש הרבה מעליות כסא ישנות, כמו בחרמון! בקושי ראינו מעליות עם כיסוי רוח. ילדים עד גובה 125 ס"מ מחויבים בליווי מבוגר במעליות כיסא. השילוט על ההר מעולה, המפה בסדר. באתר יש הרבה מסלולים בין העצים. שלג היה מספיק - גם מגרש המשחקים בעיירה היה מכוסה בכמות יפה של שלג. בתחילת השבוע כל המסלולים היו טובים, אבל במהלך השבוע הטמפרטורות היו גבוהות וחלק מהמסלולים הפכו לסלאש (כמובן שהמסלולים הנמוכים, אבל לא רק). אומנם החתולים עבדו היטב בלילות וכל בוקר מצאנו את המסלולים מטופלים, אבל זה לא הספיק. המסלול הכי מעצבן היה מסלול 10, שבגלל שהוא מקשר בין מדונה ומרילבה, לא יכולנו להימנע ממנו. המסלולים האהובים עלינו היו: במדונה 27,28 ו-29 ובמרילבה 25 ו-26. מסלולים למתחילים יש ב-Campo Carlo Mango וגם במרילבה ובפולגרידה (ובשתיהן יש גם snow garden קטנים).
מסעדות הרים יש בשפע. יחסית לאוסטריה הן לא גדולות, אבל גם לא עמוסות. המנות יקרות בהרבה מאוסטריה (7-9 יורו למרק), אך גם גדולות יותר. הבעיה שלנו היתה החוסר במבחר של מרקים (מרק אחד או שניים בכל מסעדה וזהו). מסעדה נחמדה היא זו שב-Monte Vigo.
- אתר האינטרנט של מדונה די קמפיליו: www.campiglio.com
קבוצות ההדרכה
היו כעשר קבוצות סקי לילדים (ועוד קבוצת קטנטנים בני 4 וחצי -5, שגלשו חצי יום). בכל קבוצה 6-8 ילדים. היו גם שלוש קבוצות סנובורד, שם היו להערכתי 4-6 בני נוער בקבוצה. אצל המבוגרים היו כשבע קבוצות סקי - המתחילים היו עם מדריכים ישראלים והמתקדמים עם מדריכים מקומיים. יואב, בן ה-7, שזו שנתו השנייה בסקי, היה בקבוצה בת שמונה ילדים (ברובם בני 6 עד 7 וחצי) ועם ערן, מדריך הסקי המקסים, שמעבר ללימוד הסקי, הצחיק את הילדים, חיבק אותם ועשה להם כיף. נטע, בת ה-10 וחצי, היתה גם היא בקבוצה בת שמונה ילדים (בכיתות ג'-ה'), עם מדריכה נהדרת, שנתנה לילדים הרגשה טובה. סתיו, בת השנתיים וחצי, נשארה במלון ועשתה כיף עם המדריכות החברתיות החמודות מישראל.
הקטנה שלנו. צילום: מיכל ע
שבוע הגלישה
בוקר הגלישה הראשון התחיל גם הוא בבלגן גדול, בשל עיכוב עם הסקי-פסים ורק באחת עשרה התחלנו לגלוש! יותר נכון עלינו לגלוש, כי כשהגענו למעלה עם הגונדולה, גילינו שהמגלשיים של בעלי הותאמו לנעלי הסקי שלי! מישהו הסביר לנו איפה הצ'ופצ'יק שמזיזים, על מנת להתאים את המגלשיים לנעליים ובשיטת ניסוי וטעייה הצלחנו לעשות זאת. כמובן שלא הרגשנו בטוחים עם זה, אבל לא רצינו לבזבז עוד זמן. בדרך למטה עוד הספקנו לראות את הקבוצה של יואב (בני בן ה-7) מתרסקת לה על ההר. ביום הראשון גלשנו ב-Monte Spinale וב-Passo Groste. השלג היה מצויין, אבל המסלולים היו די עמוסים, כנראה בגלל שהיה זה יום א'. בשעה שלוש חזרנו למלון. בתחילה חשבתי ללכת להחליף את הנעליים (בדרך כלל אני מחליפה פעם או פעמייים עד שאני מוצאת זוג שנוח לי), אבל הסתבר שסתיו (בתי בת השנתיים וחצי) לא ישנה בצהרים וגם הייתה עצובה רוב היום. אז השכבנו אותה לישון וחיכיתי לשמוע חוויות מהגדולים. יואב חזר מבסוט, אך נטע (בת ה-10 וחצי) חזרה מאוכזבת מהקבוצה ומהמדריך, שלא התאימו לה. אחר הצהרים הלכנו לבריכה, שלא היתה גדולה במיוחד, אך הייתה חמימה ועם זרמים. אם לא היו שם כל כך הרבה ילדים, אולי גם אני יכולתי להנות... בערב ניגשתי לדבר עם רכז ההדרכה וסוכם שנטע והחברה שלה יעברו יחד קבוצה.
בבוקר היום השני, הסתכלתי על רשימות הקבוצות המעודכנת (היו כמובן שינויים נוספים) והתחלתי שוב לדאוג -; העבירו אותן קבוצה, אבל הורידו בכמה רמות. הלכתי לדבר עם המדריכה החמודה (שהיתה המדריכה של הבן שנה שעברה). היא אמרה שיש עוד קבוצה מקבילה וזה יסתדר במהלך היום. לא הייתי לגמרי רגועה. בעלי ואני רצינו לצאת לגלוש, אלא שאז גילינו שמישהו לקח לבעלי את הנעליים! מה קורה פה? אני כבר בקריז. הסתבר שיש גם חנות השכרה במרחק מטרים ספורים מהמלון, בתחתית גונודלה ספינלה. לא בדקתי שם את מחירי ההשכרה, אבל השירות היה מצויין (החזרנו את הנעליים אחר הצהריים, לאחר שהנעליים של בעלי נמצאו במקום של חדר 308, במקום חדר 208). ביום השני גלשנו באזור מרילבה, כדי להגיע למסעדה, עליה המליצו לנו שני שבדים שפגשנו ברכבל יום קודם, וגם כי שם השלג היה מצויין והמסלולים טובים. כנראה שביום שני מחלקים את הקבוצות של קלאב וולטור במרילבה, משום שההר היה מלא בקבוצות (ראינו גם את מבנה הבטון המזעזע של הקלאב). בדרך חזרה למדונה, מסלול 10 היה כולו סלאש ואני נתקעתי בערימת שלג ועשיתי סלטה על הראש. את עוצמת המכה הרגשתי גם מבעד לקסדה.
כשפגשנו את הילדים בסוף היום, היו בפיהם רק חדשות טובות: נטע היתה מרוצה מאוד מהקבוצה -; גם מבחינת הילדים וגם מבחינת הגלישה (היא מעדיפה להיות ראש לשועלים...) וגם סתיו התרגלה לקבוצה שלה והיתה מרוצה. הטמפרטורות בכל השבוע היו גבוהות: בערך 5-7 מעלות מעל האפס בעיירה, שגובהה 1,500 מ'. ביום השלישי הרגשנו את זה היטב, כשגלשנו באיזור Pradalago. איכשהו רוב המסלולים בהם גלשנו שם באותו יום היו סלאש, למרות שחברה שגלשה שם עם הקבוצה שלה טענה שלא. בימים הרביעי והחמישי חזרנו למסלולים של מרילבה והגענו גם לפולגרידה. ביום השישי, היום האחרון לגלישה, הצטרפה אלינו נטע מהבוקר ונהנינו לראות איך היא גולשת יפה בפרלל. ראינו את הקבוצה של יואב גולשת, בדיוק באותו מדרון בו הם התרסקו ביום הראשון והפעם הם גלשו שם בקלילות. בארוחת הצהרים נפגשו כולם על ההר ואחר כך הצטרף אלינו גם יואב לגלישה. גם אצלו ראינו שיפור מרשים בגלישה.
באחד הימים אחר הצהריים רציתי לקחת גם את סתיו לגלוש. במרחק של 100 מ' מהמלון היתה מעלית כפתור קטנה וחשבתי שאוכל לגלוש איתה שם בין הרגליים. שכרנו לה ציוד - היה רק ממידה 26 והיא מידה 24, אבל המוכר הידק לה את הנעל ובדק שזה מחזיק את הרגל. הלכנו לשם, כשהיא על הידיים שלי, כי היא לא הצליחה ללכת עם הנעליים. לצערנו, גילינו שהמסלולון סגור, אז הסתפקתי בלטפס איתה קצת ולהגליש אותה. בדיעבד זה היה די מיותר.
בבוקר האחרון קמנו בנחת לטיסה נוחה (ההמראה היתה מתוכננת ל-14:00). אחרי נסיעה לא קלה, הגענו לשדה התעופה, בדיקות הבטחון היו אומנם זריזות, אבל בצ'ק-אין התבשרנו שלא רק שאין סיכוי שנשב ליד החברים, גם לא כל המשפחה תשב יחד. הסיוט המרכזי היה עוד לפנינו, עם תור איטי עד מאוד לביקורת הדרכונים, אבל כשהגענו למטוס (די אחרונים) עוד העמיסו מזוודות. אנשי הביטחון הישראלים אמרו לנו שככה זה שם תמיד. למרות זאת, לא התגעגענו לשדה התעופה של מינכן.
זאת השנה השנייה שנסענו עם "סקי טריפ". אומנם הקסם של קבוצה קטנה ואינטימית אבד, אך יחד עם זאת, החופשה היתה מוצלחת מאוד, בעיקר תודות לצוות המעולה: מדריכי הסקי, המפעילות ושאר הצוות. התחושה היתה שיש מי שאכפת לו ונראה אף הופקו לקחים משנה שעברה.
לתחילת הכתבה
מחפשים מידע נוסף על סקי באיטליה? הנה קישורים נוספים:
.jpg?width=818&height=1604)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
