טיול דיילות
"הדס, את באה לניו יורק?"
" אני לא יכולה, יש לי טיסה להונג קונג".
"ואיך הדיילים בצוות שלך להונג קונג?"
"אני לא מכירה אף אחד".
"אז אולי תבואי איתי לניו יורק במקום?"
"את יודעת מה? אני באה".
כך טסנו שוב יחד, הדס ואני, שתי דיילות שרואות אחת את השנייה יותר בחו"ל מאשר בארץ, והפעם לניו יורק. נחתתי ביום רביעי, ה-3 לדצמבר, קר בניו יורק, קר מאוד. ובשישי שבת, מכריזים החזאים, צפויה סופה. את היום ניצלתי למפגש עם בת דודתי, הגרה בעיר, ולצבירת שעות שינה שכן החל ממחר, ברגע שהדס תגיע, חבל יהיה לבזבז זמן על שינה. למחרת הגיעה הדס אחרי טיסת לילה, ישנה רק שעה כי כאמור, חבל לבזבז זמן, הסירה שאריות איפור וג`ט לג והתייצבה למבצע: יפעת והדס קורעות את העיר בסערה, תרתי משמע.
קבענו לנו סדר יום הכולל הן הסתובבות בחוץ, לפני הסופה, והן הסתובבות במקומות סגורים, כי בכל זאת מדובר ב 3-4 מעלות צלזיוס. אספנו את איילת, אף היא דיילת, ומייד יצאנו למשימה, פצחנו ברכישת מוצרי קוסמטיקה (אני: קרם לחות וליפסטיק, איילת: ליפסטיק, הדס: כל שאר החנות) שכן דיילות חייבות לשמור על הטיפוח והחן, והמשכנו לעבר בית הקולנוע להצגה יומית של הסרט kill bill.
ברחוב 42 בין השדרה השביעית לשמינית, יש שני קומפלקסים של בתי קולנוע הניצבים זה מול זה: AMC ו Loews נכנסנו לשני, שם הוקרן הסרט.איילת ואני, מעריצות מושבעות של הבמאי קוונטין טרנטינו, כבר הזלנו ריר על הכרטיסים, הדס, שמעדיפה קומדיות רומנטיות, לא ממש ידעה לקראת מה היא הולכת. אנחנו נכנסות לאולם הקולנוע: מסך ענק, מושבים הנשענים אחורה, שיפוע מושלם בין שורה לשורה, מערכת סאונד סטראופונית של דולבי, ממש אמריקה.
כעבור אינספור פרסומות ופרומואים הסרט מתחיל, עשר דקות אחרי כן, בעוד איילת ואני כבר בתוך היפנוזה מוחלטת, מודיעה הדס: אני לא יכולה יותר, איפה האולם של "ריקוד מושחת לילות הוואנה?" ויוצאת מהאולם. בניו יורק, כאמור, יש קומפלקסים ענקיים של בתי קולנוע ("סינמה סיטי" תחת כל עץ רענן) ללא סדרן בכניסה לכל אולם ועם קצת מזל ותכנון מראש אפשר לבלות יום שלם במעבר מסרט לסרט עם כרטיס אחד, שמחירו, אגב, עשרה דולר. זה לא חוקי ולא יפה, אבל גם לגבות עשרה דולר לכרטיס זה לא יפה. בכל אופן, הדס פספסה את ההתחלה של "לילות הוואנה", יצאה החוצה מהקולנוע והלכה להתנחם במסעדת סושי (דיילת שלא מטורפת על סושי אינה דיילת בכל רמ"ח אבריה) נפגשנו בחוץ אחרי הסרט, נפרדנו מאיילת והמשכנו לרחוב 34, הלא הוא רחוב הקניות האולטימטיבי.
חג המולד?
חג המולד חל ב 25 לדצמבר, המשמעות:
א. היום, ה- 4 לדצמבר (והרבה קודם) העיר כבר מקושטת כאילו סנטה עומד להגיע עם האיילים והמזחלת בכל רגע.
ב. Sale?, מה זה? לפני חג המולד כדאי שתשכחו ממכירות חיסול, אלו נכנסות לתוקף יום לאחר החג. הסתובבנו ברחוב ונכנסנו לחנויות רק כדי להתרשם ויותר מזה להפשיר מהקור.
עשינו את סיבוב החנויות הקבוע: H&M, GAP, ב Old Navy, נשברתי וקניתי צעיף ב 12 דולר, לא זול, אבל הקור הפך בלתי נסבל והצעיף הכה יפה הפך לצורך קיומי. נכנסנו ל K-Mart, ברחוב 34 על השדרה השביעית (וגם ליד תחנת הרכבת התחתית Astor Place) כלבו זול בו אני מקפידה לרכוש גרביים (רק שם אני מוצאת גרביים טובות וזולות במידה 46, לא לי, לחבר), מוצרי טואלט ואריזות של ממתקים. קניתי אריזות של סניקרס, "בייב רות" (חטיף דומה לסניקרס), ו"קראנץ`". אגב, בכלבו יש גם קוסמטיקה, בגדים, תיקים, כלי בית, ועוד ועוד והכל בזול, וישנו כלבו דומה בשם Conway עם סניפים ברחוב 34 ובמקומות אחרים בעיר.
בחנות הנעלים "סקצ`רס" גם הדס נשברה: היא גילתה זוג נעליים ב Sale והצליחה להשיג הנחה נוספת בשל כתם דבק קטן שמצאה. התכנון בהמשך היה לנסוע לרחוב Canal שם ניצבת צ`יינה טאון לצד ממלכת התיקים, השעונים והפיצ`פקעס המופלאה המתפרסת על אינספור דוכנים וחנויות. בשל הקור העז, החלטנו לוותר ולחזור לנוח במלון.
בערב יצאנו לאכול בדיינר (אני: תפוח אדמה אפוי עם ברוקולי ושמנת והמבורגר צמחוני, הדס: סלט יווני) אחד מני רבים בניו יורק, ולאחר מכן, בשעה 23:00 חזרנו בכל זאת לרחוב Canal, הסינים, התיקים והשעונים לא חיכו לנו אבל בשדרת West Broadway על רחוב Canal חיכה גם חיכה ערב פתיחה של דיסקוטק בשם Canal Room, ומעכשיו אני מבטיחה לא להזכיר שוב את שם הרחוב, די, נמאס. בכל אופן, לדיסקוטק הגענו דרך ידיד ישראלי מאוד מקושר בחיי הלילה של ניו יורק, שגם הצליח להשיג לנו הנחה בכניסה (10$ במקום 20$). מדובר במקום ניו יורקי טיפוסי: רחבת ריקודים גדולה (לא ענקית), רחבת VIP ושולחנות שמורים לעשירים שמוכנים לבזבז מאות דולרים על שתייה חריפה.
גם המוסיקה לא חרגה מהרגיל: עירוב של מוסיקה שחורה, דאנס, MTV, קצת שנות השמונים וקצת דיסקו. ולמי ששונא כמוני האוס טראנס טכנו וכולי, המוסיקה בהחלט מתאימה. בשלוש לפנות בוקר חזרנו למלון, וכעבור מספר שעות התעוררנו לסופשבוע של מזג אויר פרוע. הטמפרטורה: 2-3 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ואני מדגישה, מתחת לאפס.
החלטנו לקנות כרטיס יומי לרכבת התחתית, ה-subway, ללא הגבלה של מספר הנסיעות, במחיר 7$. לשם השוואה: נסיעה בודדת עולה 2$ כך שלמי שרוצה לנסוע 4 פעמים ויותר ביום, שווה לקנות כרטיס יומי. לנו זה השתלם, השלג החל לרדת והמראה פסטורלי הקסים אותנו אולם הקור הכריע את הכף לטובת תנועה מתחת לאדמה. זה לא שלא הסתובבנו בחוץ, בכל זאת, כמה הזדמנויות יש לישראליות להשתכשך בשלג, אבל עשינו זאת לפרקי זמן של 10-15 דקות בכל פעם (כשבמזג אויר נוח אנחנו מסתובבות בחוץ ימים שלמים ברצף). חזרנו לרחוב 34 להתחמם בכלבו מייסיז, שהיה מקושט כהוגן לקראת חג המולד וגם קצת לכבוד חנוכה. הסתובבנו שם כשעה מבלי לקנות כלום, כמובן (יקר, יקר).
כעת נעזוב לרגע את רחוב 34 ואת מייסיז ונעבור לפינת התרבות והפעם: סנטה קלאוס, מאיפה הוא בא? איך נוצר המנהג לחלק מתנות ? למה הוא אף פעם לא מתגלח? וובכן, במאה הרביעית לספירה חי איש דת בשם ניקולס בסמירנה, כיום איזמיר בטורקיה של ימינו. ניקולס היה עשיר, נדיב ואהב ילדים, (גרסא כלשהי של מייקל ג`קסון) האגדות מספרות על כך שנהג לזרוק לילדים עניים מתנות דרך חלון ביתם ולהסתובב בין הכפרים ולחלק כסף למסכנים. בעתיד, העלו הזרמים השונים בנצרות את ניקולס לדרגת קדוש, לסיינט ניקולס. הכנסייה הקתולית רוממה אותו כמי שעזר לילדים ולמסכנים, והוא הפך למגן ולפטרון של הילדים והמלחים. בעידן הכנסייה הפרוטסטנטית הפכו את שמו ל father christmas. במאה ה-17 הביאו עימם מהגרים הולנדים את האמונה בקדוש לניו יורק בפרט וארה"ב בכלל.
שם גם נולד הכינוי סנטה קלאוס, אבל רגע, איך בכלל התגלגל השם מסיינט ניקולס לסנטה קלאוס? קל מאוד, שמו ההולנדי היה Sint Nikolaas וההולנדים קיצרו אותו ל Sinter Klaas ומכאן לגרסה האמריקאית Santa Claus הדרך קצרה. סנטה קלאוס כפי שאנו מכירים כיום הוא שילוב של סיינט ניקולס עם אגדות וסיפורים ויצורים מיתיים שונים. סופרים ומשוררים אמריקאים הוסיפו לאורך השנים פרטים שונים והגרסא הסופית יצרה גמד טוב לב וצחקן בעל זקן לבן ומצנפת, היוצא בערב חג המולד על המזחלת עם שמונה איילי צפון לגגות הבתים, גולש מהארובה ומשאיר לילדים מתנות ליד האח. מאיפה בא סנטה ולאן הוא חוזר? השאלה הביאה להמצאת אגדה לפיה סנטה חי בקוטב הצפוני, שם נמצאים גם בתי המלאכה של המתנות לחג. בשנת 1925, כשהסתבר שהאיילים לא יכולים לרעות בקוטב הצפוני, העתיקו את מגוריו ללפנלד. חלק ממנהגי הצפון השתרשו אף הם באגדה על סנטה. (לדוגמא: איילי הצפון)
הצגות בניו יורק
היום עבר ביעף ובשעה 17:00 בדיוק הגענו להגרלת הכרטיסים של המחזמר Hairspray, כרטיס רגיל עולה בין 100$-65$, תלוי במקום, אולם יש אפשרות לקנות כרטיס רק ב 26.50$ ,אמנם באחת השורות העליונות, אך גם ממעלה היציע רואים טוב מאוד, איך עושים זאת? האולם מגריל 25 כרטיסים להצגה של השעה 20:00, באים שלוש שעות קודם, רושמים את השם על פתק ונכנסים להגרלה.
בכפור בחוץ מחכים להגרלה שלנו כ-35 איש, מה שאומר שרובנו נצליח לעלות בגורל, ההגרלה מתחילה ב 17:30 בדיוק: הסדרן מקריא את השמות הזוכים: ברנסטין, הרולד, סטיוארט, ג`ונס, ריברה, בלה בלה בלה ו... מנוס. תאמינו לי, כבר הייתי בטוחה שלא נצליח. עולצות וקפואות, דילגנו לקופה ורכשנו את הכרטיסים המוזלים, קפצנו לאכול בדיינר (תפוח אדמה אפוי עם ברוקולי ושמנת, המבורגר צמחוני וסלט יווני, כרגיל) וחזרנו ב 20:00 להצגה, שהייתה פשוט מקסימה, צבעונית, משעשעת ותיארה את חיי הצעירים בשנות ה-60 בבולטימור השמרנית והגזענית, כשצעירים שחורים ולבנים החליטו לפעול למען שוויון זכויות, נושא עצוב וכבד שטופל במחזמר, כמו בסרט המקורי של ג`ון ווטרס, בקלילות, בציניות ובהומור. כתובת: תיאטרון ניל סיימון, רחוב 52 מספר W250 בין ברודווי לשדרה השמינית.
לאחר מכן, השלג כבר מצטבר ולא קל להסתובב ברחובות, אבל מה, לא נצא? נפגשנו עם בת דודתי וחבריה באחד הפאבים של רחוב orchard ב-down town וגילינו שאנחנו עייפות מכדי ליהנות, תפסנו את ה subway של אחת בלילה (הכרטיס היומי תופס עד אחת אחרי חצות) ונפלנו שדודות למיטה במלון. למחרת בבוקר, יום שבת, היום של הסופה, יצאנו בגבורה את פתח המלון ובוססנו בשלג לעבר תיאטרון נוסף וקנינו כרטיסים מוזלים ב 25$ (במקום 96$-41$), למחזמר "קברט" המבוסס על הסרט, שוב בשורות העליונות, אך הפעם ללא הגרלה אלא בשיטת כל הקודם זוכה, ואנחנו הקדמנו וזכינו.
נכנסנו להצגה היומית, האולם הואר כולו במנורות שולחן בסמוך לכסאות, רוכשי הכרטיסים היקרים הושבו בשורות הראשונות סביב שולחנות באווירת אולם קברטים גרמני של שנות ה-30 (העלילה מתרחשת כאמור בזמן עליית הנאציזם בגרמניה), ההצגה הייתה מאכזבת משהו, שתינו אפילו נמנמנו קלות במהלכה, ואני אומרת: תסתפקו בסרט. כתובת: סטודיו 54, W254 בין ברודווי לשדרה השמינית. המשך היום עבר בעצלתיים, הלכנו לאכול בדיינר (נחשו מה?) ומוקדם בערב כבר נרדמנו, מותשות מ"קברט", מהצעידה בשלג ומהסופה בחוץ.
למחרת בבוקר הסופה נרגעה, אבל הטמפרטורה ירדה ל 5 מעלות מתחת לאפס. לא התעצלנו, יצאנו לסנטרל פארק שנראה יותר כמו גורקי פארק וראינו לתדהמתנו לא מעט ניו יורקרים משוגעים שרצים בשלג (תמונה), בידיים מאובנות מקור שלפנו את המצלמות ותקתקנו תמונות אל מול הרצים והנוף המרהיב עד לאובדן התחושה באצבעות. בדרך חזרה למלון ראינו כמה תיירים אמיתיים: הם עמדו ברמזור אדום כשירד שלג, לניו יורקר אמיתי זה לא היה קורה.
זהו, עוד שהייה בניו יורק הסתיימה לה, בתחילת ינואר, אם לא יהיו שינויים, הדס ואני נטוס שוב יחד לעיר. רוצים רשימת חנויות שוות בניו יורק ומחוצה לה? רוצים רשימת דיסקוטקים לוהטים בעיר? רוצים לדעת איך משיגים הנחות משמעותיות למחזות זמר? חכו לכתבה הבאה.
