מרגישים ניו יורק
הגענו לניו יורק והרגשנו בהבדל. ניו-יורק אחרת, שונה. החוויה הניו-יורקית הראשונה שלנו הייתה כבר בשדה התעופה. חיפשנו הסעה למלון, לנו ולשלושים המזוודות שלנו (טוב, לא שלושים. שתים עשרה + שני מחשבים ותיק קטן). הסבל שסחב לנו את המזוודות המליץ שנזמין הסעה מאחת החברות שמשכירות לימוזינות, להן יש רכבים גדולים. ניסינו את מזלנו בטלפון אבל לא הזמנו מראש ולא היה רכב פנוי. יצאנו החוצה לכיוון המוניות, ביקשנו מונית גדולה ובינתיים פנה לעברנו מישהו באנגלית קלוקלת ומבטא דרום-אמריקאי ואמר שיש לו ואן. התלבטנו, המחיר שהוא הציע היה זול יותר מהמוניות אבל לא ידענו האם לבטוח בו. הסבל אמר שזה יחסוך לנו הרבה כסף אז הימרנו. וזאת הייתה חוויה.... הנהג, מהרפובליקה הדומיניקנית, בקושי יודע עברית, סליחה, אנגלית. הרכב עבר מטמורפוזה והוא הצליח איכשהו לדחוס את המזוודות, אבל רותם, עידו ואני נדחסנו שלושתנו במקום המיועד לשניים, ללא חגורות בטיחות. כל הדרך הוא דיבר וחצי ממה שאמר לא הבנתי. התפללתי שהנסיעה תיגמר. הוא הציע את שרותיו גם לנסיעה חזרה ואמרנו שנחשוב על זה. כמובן שבנוסף ל- 60$ הוא רצה גם טיפ.
המלון בניו-יורק הוא החוויה הניו יורקית השנייה. המלונות הטובים בניו-יורק מאד מאד יקרים. מה אני אומרת, המלונות ה"לא טובים" מאד מאד יקרים. מצאנו באינטרנט מלון במחיר 200$ ללילה, בלי ארוחת בוקר. ההמלצות בחו"ל היו טובות, באתר למטייל הדעות היו חלוקות. מלון astor on the park נמצא בקצה הצפוני מערבי של הסנטרל פארק. החדר קטנטן ואין בו שום מגע אישי (תמונה, וילון, שולחן וכדומה), החלון פונה לתוך ארובת הבניין. הילדים היו בהלם מהחדר ומהעובדה שאין ערוצי ילדים בטלוויזיה. לזכותו של המלון יאמר שהחדר נקי, יש אמבטיה שמאובזרת כמו שצריך ואפילו יותר, לובי מאויש באנשים נחמדים ובל-בוי`ס שמנסים "לדחוף" לך את ההסעות "שלהם" לשדה התעופה, כל אחד מהם מכיר איזה נהג. תחנת המטרו קרובה והסביבה בטוחה גם בלילה.
חוויה ניו יורקית שלישית - בילוי בסנטרל פארק. "מומלץ להגיע בימי ראשון" כך נכתב במדריכי התיירים. בימי ראשון מגיעים לכאן המקומיים ונחמד לראות את זה. הטיול בסנטרל פארק כלל בעיקר טיפוס של עידו על הסלעים, השתעשעות בגן המשחקים ו.. גשם. הגשם קצת קלקל את התוכניות ומיהרנו להתנהג כתיירים, וזאת החוויה התיירותית הראשונה: לקחת סיור בכרכרה סביב ובתוך הפארק. גיא, חברנו מניו-יורק, אמר שעכשיו כשישאלו אותו: מי לעזאזל נוסע בכרכרות האלה? הוא יגיד: אפי ואתי!! אבל היה כיף, באמת. נסענו בגשם וראינו את הפארק. ממש נהנינו. המחיר - 40$ לסיור שנמשך 20 דקות. המחיר כולל טיפ.
חוויה תיירותית שנייה בעיר - כניסה לחנות הצעצועים f.a.o schwarz בשדרה החמישית. חנות ענקית שהביקור בה הוא חוויה לכל המשפחה. מי שזוכר את הסרט BIG עם תום הנקס, יזכור בוודאי את הסצנה שהוא מנגן על הפסנתר הגדול, או יותר נכון, הולך עליו. זה גם מה שאפי עשה (ביחד עם עידו). החנות מלאה בחוויות לילדים, עד כדי כך שיש ילדים שעושים שם את מסיבות יום ההולדת שלהם. חוץ מהפסנתר יש גם מסלולי מכוניות צעצוע, משחקי לגו, סימולטור ובפינת הבובות יש... תינוקיה. בובות תינוקות, ממש כמו בבתי חולים ויש אחות שמציגה לראווה את "התינוק" שאותו אתה רוצה לראות. בקיצור חוויה, אבל צעצועים אפשר לקנות שם רק עם משכנתא נוספת. מאד מאד יקר, יש שם אוספי בובות כשהמחיר לכל בובה הוא כמה מאות דולרים.
המשכנו לטייל בשדרה החמישית היקרה והיוקרתית. בעודנו מטיילים שמנו לב שהניו-יורקים לא ממש מצייתים לרמזור האדום שמיועד להולכי הרגל החוצים את הכביש, לא מצייתים זה בלשון המעטה, הם פשוט חוצים את הכביש גם כשהרמזור אדום. הילדים שלנו ממש כעסו בכל פעם שראו אנשים חוצים באדום. מסתבר שיש איזו פירצה בחוק ואם אתה חוצה באדום זה על אחריותך, אף שוטר לא ייתן לך על זה דו"ח. המשכנו לטייל, נכנסנו ל- trump tower סתם כדי להציץ ולראות את הכניסה מפוארת והמפל המלאכותי שזורם שם. בהמשך נכנסנו לראות את כנסיית סט.פטריק היפה שנמצאת גם היא בשדרה החמישית ומהווה ניגוד ארכיטקטוני לכל בנייני המשרדים הגבוהים שסביבה. את הכנסייה התחילו לבנות לפני שהשדרה החמישית הפכה לאחד האזורים היקרים בניו-יורק.
מכיוון שבמלון לא מגישים ארוחת בוקר, קיבלנו מהם המלצה היכן לאכול. הגענו לבית קפה חמוד מאד באווירה צרפתית שמגיש את הקפוצ`ינו הכי טעים ששתינו פה בארה"ב, ככה, ארבעה ימים לפני החזרה הביתה אנחנו שוב נהנים מקפה טוב. אימצנו לנו את בית הקפה הזה ועד ליום האחרון בניו-יורק אכלנו בו את ארוחות הבוקר שלנו. האוכל היה טעים ולא יקר וממש נהנינו.
אטרקציות בעיר
היום אנחנו נוסעים למוזיאון ההיסטוריה של הטבע (museum of natural history). המוזיאון הענק הזה מפורסם בזכות היותו אחד הטובים בארה"ב. בכניסה למוזיאון נתקלנו בחוויה ניו יורקית רביעית- אין מחיר לכניסה למוזיאון!! אבל מצד שני לא נכנסים חינם כמו במוזיאון פול גטי מכיוון שהשומר בודק כרטיסים. אנחנו עומדים נבוכים מול הקופאית שאומרת לנו שיש להם מחיר מומלץ אבל זה לא חובה ואפשר לשלם כמה שרוצים. אנחנו באמת נבוכים ולא יודעים מה לעשות ולבסוף משלמים את המחיר ה"מומלץ" ונכנסים. במוזיאון הענק יש שלדי דינוזאורים וחיות נכחדות אחרות, פוחלצי חיות ובובות של חיות המסודרות לפי אזורים בעולם. אני אהבתי מאד את אזור התרבות ההיסטורי בו מוצגים המסמלים תרבויות שונות ועמים שונים מסודרים על פי היבשות. יש שם החל מתרבויות עתיקות שנכחדו כמו: האינקה או תרבויות עתיקות שלא נכחדו... היהודים(!!) מתקופת בבל ועד היום. יש שם תרבויות סובבות עולם, החל מאפריקה ועד לסיביר. תלבושות, עבודות יד, פסלים וכל דבר שמייצג את התרבות. מאד מעניין ויפה. היינו במוזיאון חמש וחצי שעות ולא הספקנו לראות את הכל, אבל אם חשבתם שהיום נגמר והולכים לישון אז טעיתם.
יצאנו מהמוזיאון ונסענו לאמפייר סטייט בילדינג. עוד חוויה תיירותית, מספר שלוש. כפי שהומלץ בהרבה מקומות כדאי להגיע לפני שקיעת השמש, לראות את העיר באור יום ואחר כך לחכות קצת, לראות את השקיעה ואת העיר על שלל האורות והצבעים בלילה. עלינו בשעה שש ולא היו תורים, קנינו כרטיסים, כמו רוב האנשים, עד למרפסת התצפית ולא עד למעלה (זה מאד מייקר את עלות הכרטיס ונראה מיותר) ועלינו. בשש הקומות האחרונות צריך להחליף מעלית ושם מחכים קצת ועוברים דרך הצלמים. האמת היא שלא הזכרנו את זה, אבל בכל כניסה לאטרקציה תיירותית יש צלמים שרוצים לצלם אותנו, אין התחייבות לקנות את התמונות. אז מילא כשזה בדיסני על רקע הארמון של סינדרלה אבל באמפייר מצלמים אותך על יד הקיר כשברקע תמונה של האמפייר, שזה נראה לי ממש חסר טעם שלא לדבר על בזבוז כסף.
הגענו ליעד הסופי. כשהמעלית עוצרת נכנסים לחנות (גם זה כמו בכל אטרקציה תיירותית) ואז יוצאים למרפסת. למרות הצפיפות, שיחסית למה שהיה אחר כך הייתה ממש לא נוראית, ראינו מראה מרשים של העיר. עושים סיבוב ורואים את פסל החירות, גשר ברוקלין, בניין האו"ם, הסנטרל פארק ובכלל כל העיר פרושה לרגלינו. קר שם למעלה ואין מקום לשבת בפנים. חיכינו קצת וראינו את השקיעה ואיך החושך יורד אט אט על העיר והאורות מתוך בנייני המשרדים מתחילים לדלוק. אפילו מראה הרחובות הפקוקים נראה יפה מלמעלה. כאשר רצינו לרדת היה תור מאד ארוך לשתי המעליות אז קיבלנו את ההצעה של הסדרנית וירדנו שש קומות ברגל למעליות הבאות, שם התור היה קצר יותר. כשיצאנו ראינו שהתור לעלייה למעלה התארך מאד. עצה שלנו- אל תעלו בשעות החשכה בגלל התור הארוך.
יש מקומות בניו-יורק שמתאימים לילדים, יש הרבה מקומות שאולי לא מתאימים. אני לא יודעת למה לשייך את הגראונד-זירו, אבל אפי ואני ידענו שזה בלבנו ואנחנו חייבים להיות שם. מגיעים לרכבת התחתית שנמצאת ממש במקום וכבר נכנסים לאווירה המצמררת. על גבי הקירות יש תערוכת ציורים של ילדים שאיבדו את קרוביהם באסון, כל ילד צייר וכתב משהו, אנחנו עמדנו ובכינו. את ההריסות הוציאו כבר מזמן ועכשיו בונים שם, כרגע את תחנת הרכבת אבל מתוכנן כבר בניין גבוה. באתר הזיכרון יש תמונות וסיפור האירוע עצמו ויש יד זיכרון לכבאים עם פסל קיר מרשים מאד. גם שם יש אנשים שמנסים לעשות כסף ולמכור סט של תמונות מהאסון. אני אישית הייתי מסלקת אותם משם. זה לא מתאים ומעצבן. עצוב להיות שם ולמרות שהחיים נמשכים, את הגראונד זירו עוטפת אוירה עצובה. אני מניחה שזה יהיה שונה כשיקום הבניין החדש. רותם זוכרת שדיברו על האסון בבית הספר כשזה קרה. עידו היה קטן אבל יודע במה מדובר. גם להם זה לא היה קל.
בתפנית חדה מאד נסענו משם למעבדות סוני. קראנו על המקום, אבל לא ממש ידענו למה לצפות. המעבדה היא חוויה לכל החושים. בכניסה קיבלנו כרטיסים עם בר-קוד. התחנה הראשונה: מתמקמים באחת העמדות, כותבים את שמנו, מחייכים למצלמה ואומרים משהו להקלטה. אחר כך יש עמדות משחקים (פלייסטיישן וכדומה) ורואים סרט אנימציה ממוחשב שנעשה באולפנים של סוני. החוויה העיקרית היא האולפן. באולפן יש עמדות שבהן אפשר: לביים קליפ, להכין פרומו לסרט, לצלם את תחזית מזג האוויר ולהיות אחראי תאורה או סאונד. במילה אחת: מ ד ה י ם. יש אולפן הקלטות עם כלי נגינה, מלמדים אותנו מתי כל כלי נכנס ואיך הוא מנגן וכל המשפחה מנגנת יחד. לקראת הסוף יש עוד כמה משחקים ובסוף מקבלים תעודה עם השם והתמונה וכל העמדות שהיינו בהם. כדי להפעיל כל עמדה יש להעביר את הכרטיס האישי שלנו. מכיוון שבאנו ביום לימודים לא היו הרבה ילדים בסביבה ולכן לא היו תורים ויכולנו ליהנות מכל דבר בצורה מושלמת. תאמינו או לא, הכול בחינם. ובאופן ישיר גם לא למטרת רווח, כלומר אין חנות מזכרות בכניסה או ביציאה ואין מישהו שמצלם אותך ומוכר לך את התמונה במחיר מופקע. הכניסה והיציאה למקום אפילו לא מתבצעות מתוך החנות של סוני. ממש כיף אמיתי. בערב יצאנו להיפגש עם המשפחה הניו-יורקית, אותם פגשנו בתחילת הטיול ואכלנו ארוחת ערב במסעדה. אפי בכלל חגג באותו ערב כי אחרי הדינר בשעה שש, הוא יצא בעשר עם גיא לאכול במסעדת "פיטר לוגר" המפורסמת, מסעדת סטייקים בלבד. ולמה אני לא הלכתי? מביך, אבל.. אין לי מה לאכול שם. אפי חזר מרוצה מאד ותודה לגיא על ההזמנה.
טסים חזרה
מחר אנחנו עוזבים ואיזה עוד חוויה ניו-יורקית ותיירותית עוד לא עשינו? מחזמר! עוד בלוס אנג`לס, לאחר התלבטויות אם לקנות כרטיסים ברגע האחרון בהנחה או לקנות במחיר מלא החלטנו ללכת על המחיר המלא. היינו חוסכים באופן משמעותי אם היינו מחכים לרגע האחרון, אבל לא תמיד יש כרטיסים ולא רצינו להבטיח לילדים משהו, לחכות שעה בתור ואולי אחר כך לא יישארו כרטיסים. הזמנו כרטיסים להצגת הצהריים של "מלך האריות". הצגת הצהריים לא זולה יותר אבל נוחה יותר עם הילדים. שעתיים ורבע של הנאה צרופה. אמנם שילמנו מאה ועשרה דולר לכרטיס אבל כזאת השקעה לא ראיתי בשום מקום. הבמה, התפאורה, איזה תלבושות!! הבמאית היא זו שעיצבה את התלבושות ולדעתי היא גאון. לא עוד בגדי פרווה גדולים ולא מחמיאים אלא משהו אחר לגמרי, שלא לדבר על השחקנים והזמרים שכולם היו מעולים. האינדיקציה שלי להנאה הייתה עידו, שבדרך כלל מתחיל להיות חסר סבלנות ומשועמם והיה ממש מרותק. רותם נהנתה מכל רגע ואפילו אפי ששונא תיאטרון ומחזות זמר נהנה מכל רגע. אני חושבת שהמחיר היה מוצדק על כזאת השקעה. היה שווה. יצאנו מהתיאטרון ונתנו לילדים ליהנות, בפעם האחרונה בטיול הזה, מחנות toys r us בטיימס סקוור. לאחר מכן הלכנו לחפש מזוודה, כי המטען שלנו דרש מזוודה יותר גדולה במקום אחת קטנה שהייתה לנו. בעוד אנחנו מטיילים במשך שעות ומחפשים מזוודה מצאנו את רחוב 14th St. (מערבית ל-Union Square). זה רחוב שבו יש חנויות זולות, אולי גם האיכות בהתאם אבל לא היה לנו איכפת. העיקר שהמזוודה תשרוד את הטיסות הביתה.
הרעב כבר התחיל לנקר בנו, וקצת קשה להאמין שלא מצאנו מסעדה. אמנם ברחוב המקביל 13th St היו כמה מסעדות יוקרתיות אבל הן לא התאימו לנו. הלכנו... הלכנו... עד שמרחוק ראיתי שלט של מסעדה שמגישה ארוחות בוקר, צהריים וערב. התקרבנו ומה ראינו.. מקס ברנר, מעוצב בדיוק כמו ברוטשילד. האמת היא שחשבנו לאכול במקום יותר אמריקאי דווקא ביום האחרון אבל היינו כל כך עייפים ורעבים וריח השוקולד הזמין אותנו. דרך אגב, אין שום סממן לזה שלמסעדה יש סניפים בישראל. המסעדה נמצאת על רחוב ברודווי דרומית ל-Union Square. אחרי שנהנינו מהמתוק הזה חזרנו למלון. הלילה האחרון בניו-יורק, הלילה האחרון בטיול. מי היה מאמין והנה זה נגמר.
כדי להגיע לשדה התעופה הזמנו הפעם הסעה מחברה מסודרת - Super Shuttle. המחיר היה סביר- 52$, לא כולל טיפ. ניצלנו את הבוקר שלפני הטיסה לביקור במוזיאון MOMA, המוזיאון לאומנות מודרנית של ניו-יורק והצטערנו שאין לנו יותר זמן כי מדובר במוזיאון מקסים. יש בו המון יצירות שאני אוהבת במיוחד - של דאלי (השעונים המפורסמים שלו נמצאים שם), ון-גוך ומאגריט. זהו, מתארגנים לנסיעה. אנחנו מאושרים לחזור. בעצם לא כולנו, אפי היה מוכן להישאר ולטייל עוד חצי שנה. אנחנו כבר מתים מגעגועים. אנחנו בהסעה. איכשהו הצליחו לדחוס לתוכה את כל המזוודות שלנו. אנחנו לא היחידים בהסעה, מדובר במיניבוס שמסיע כעשרה אנשים. ביקורת, ביטחון, שקילות, דיוטי-פרי (כמעט ואין דיוטי פרי) וזהו..
הטיסה של אמריקן איירליינס ממריאה. נוחתים בפריז, אבל בהבדל קטן משאר הנוסעים בטיסות המשך, אנחנו נאלצים לעזוב את שטח הנמל ולחזור בחזרה דרך הבידוק של אל-על. שוב בדיקה ביטחונית מייגעת ועוד פעם בעיה במזוודות. מסתבר שלאל-על יש חוקים אחרים לגבי משקל תיקי היד ואנחנו שוב נאלצים לעשות העברות. פתאום אני נזכרת שקניתי בושם במטוס ואנחנו חוזרים לדיילי הקרקע שמוכנים לקבל תיק נוסף (13 במספר) למטוס. וזה עוד לא נגמר - בזמן שהמזוודות שלנו עוברות מאמריקן לאל-על ביקשו שאחד מאיתנו יבוא לזהות אותן. גם אותן פתחו לבדיקה ביטחונית ומרוב מהירות את חלקן אפילו לא סגרו וחלק אחר חזר בצורה די הרוסה. העיקר - המטוס צריך להמריא בזמן כדי לנחות לפני כניסת השבת. הילדים כבר מתכננים מה הם יאכלו וחושבים איפה סבתא תחכה לנו. אני לא חובבת טיסות ויותר מזה לחוצה לגמרי בהן. המטוס נוחת על אדמת ישראל, זהו, רשמית, הטיול נגמר!! באולם מקבלי הפנים אנחנו נרגשים לראות את משפחתי הנפלאה מחכה לנו: אמא, מיקי, כוכי ואסף, מירב ודותן, חווה ומיקו, יהונתן ואיתמר, ענת כולם הגיעו. הדמעות זולגות עוד לפני החיבוקים. אני לא רואה מי הגיע מרוב התרגשות וגעגועים. איזה כיף!! חזרנו!!
אחרית דבר
בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא האמנתי שנחזיק מעמד עד הסוף, עכשיו אני לא מאמינה שאני כותבת סיכום. כן, אנחנו בארץ. נחתנו לשרב הגדול שלפני יום כיפור. הילדים חזרו לבית הספר ולמבחנים, אפי חזר לעבודה ואני... כותבת סיכומי טיול ומתחילה לארגן תמונות לאלבומים. זה המקום להגיד תודה:
תודה גדולה וענקית למשפחה שלי שתמכה, פירגנה, כתבה, שלחה, התקשרה והייתה איתנו לכל אורך הדרך.
תודה מכל הלב לטלי שטיפלה ושמרה על מוקה, כלבתנו המתוקה.
תודה ליוסי יהלום שנפגש איתנו ותרם לנו מזמנו ונסיונו ובכלל לכל המשפחות שטיילו וכתבו, לקחנו מכם הרבה טיפים.
תודה לאנשים בעבודה של אפי - אריה, עשי ואבנר שנתנו לו את האפשרות לממש את החלום.
תודה למורות הנהדרות של ילדי, אתי ובתיה, על התמיכה, העזרה לפני הנסיעה והמכתבים.
תודה לכל מי שכתב לנו.
תודה לחברים של הילדים ששמרו על קשר: ליגל, יובל, ליאור, רז, עמית, שיר ודוד.
ותודה אחרונה ממני לאפי ש"הלך עד הסוף" עם הרעיון והחלום. הצליח לך, את הטיול הזה לא נשכח לעולם.
ועוד דבר קטן למי שהתעניין - עלות ממוצעת לחודש היא כ- 10,000$. בשביל זה מכרנו אוטו, פדינו קרן השתלמות, הוצאנו חסכונות ו... לא, לא זכינו בלוטו וחברת למטייל לא מימנה לנו את הטיול. אנחנו פנינו לאנשי למטייל והפכנו להיות כתבי שטח. הכתבות גרמו לכך שנתעד את הטיול בכתב וכל מי שמכיר אותנו עקב אחרינו באמצעות הכתבות. מקווים שנהניתם.
הפינה של אפי
זהו, אנחנו כבר בארץ. חזרנו אל ביתנו הקט (שעכשיו נראה לנו ענק לעומת הקרוון והכוך שהיה לנו בניו-יורק). חזרנו למציאות היומיומית, לשגרה. אני עדיין קצת מרחף וריח של חו"ל עולה באפי מידי פעם. אני נהנה לספר לכל אחד על החוויות מהטיול. כל פעם שאני רואה תופעה ים-תיכונית אני ממלמל לעצמי ששם זה לא היה קורה. אני מניח שייקח לי עוד מספר חודשים וגם אני אהיה ים-תיכוני.
כשיצאתי לטיול, חשבתי שיהיה לי הרבה זמן פנוי, הרבה זמן איכות עם הילדים, הרבה מקומות לראות וגם הזדמנות לשינוי. זמן פנוי לא כל-כך היה לי. כל התוכניות הגרנדיוזיות כמו ללמוד גרפיקה תלת ממדית או לערוך את הסרטים תוך כדי הטיול התפוגגו כלא היו. עם הילדים היינו כל הזמן, למעשה היינו הרבה אחד בתחת של השני. מטבע הדברים, כשנמצאים הרבה ביחד, יש רגעים נפלאים ויש רגעים שלא תמיד רוצים לזכור. לשמחתי היו הרבה, הרבה יותר רגעים יפים ולמעשה רק אותם אנחנו זוכרים. מבחינת תוכניות, היו לנו אלפי מקומות שרצינו לראות, מאות אלפי מסלולים בהם רצינו לטייל ודרכים אינסופיות בהן רצינו לנסוע. להפתעתנו, גילינו שארה"ב קצת יותר גדולה ממה שמצויר על המפה. גילינו שהזמן נגמר הרבה יותר ממה שרצינו. בכל מקום אליו הגענו נאלצנו לוותר על משהו באזור בגלל שלא היה לנו מספיק זמן (כן, שישה חודשים זה לא מספיק זמן). עדיין הספקנו לחרוש יותר מ-10,000 מיילים, לעבור למעלה מ-20 מדינות בארה"ב ולהיות כמעט בכל הפארקים הגדולים בארה"ב.
מה שבטוח היה זה שינוי. אמנם לא כמו שחשבתי שיקרה אבל יש שינוי. אנחנו משפחה הרבה יותר מגובשת ונוצר קשר ישיר ביני לבין הילדים. אני מרגיש שהם התבגרו והפכו להיות יותר עצמאיים ואתי קיבלה יותר ביטחון ואסרטיביות. תוך כדי הטיול הבנו שהלא ידוע לא כל-כך מפחיד. תמיד אפשר להסתדר. אני אישית מרגיש יותר רגוע, יותר בטוח, יותר מרוצה מהחיים. הפסק זמן הזה מהחיים עושה רק טוב לנשמה וטוב למשפחה.
לסיום, אני רוצה לתת חיבוק גדול לאשתי - אתי, שהלכה איתי למרות כל הספקות והחששות. בסוף היא הייתה זו שתכננה כל יום וכל רגע בטיול (אני רק הייתי המוציא לפועל). בזכות הכתבות שפרסמנו באתר למטייל, התגלה כשרון כתיבה שעכשיו צריך לטפח ולגדל. תודה מותק. עכשיו נותר להתחיל את הפרויקט לטיול הבא (עוד 3 שנים במזרח הרחוק ....)
לתחילת הכתבה
