לכיוון אריזונה
את הכתבה הזאת החלטתי לכתוב במקום אתי בגלל התחושות העצומות שמילאו אותי בביקור באתרים כמו הגראנד קניון, המדבר המצויר באריזונה או אגם פאוול בגבול אריזונה ויוטה. בנוסף, הטבע הבהיר לי רבות על המשפחה ועל הילדים (עובדות שהתעלמתי מהן והן צצו להן בגדול). תחילת הכתבה בעת שעזבנו את ניו מקסיקו ונסענו לכיוון אריזונה (על כביש 40), מתחילים את חלק הטבע של הטיול. טעמנו חלק קטן ממנו בפלורידה וחלק נוסף בסיור במערת הנטיפים בקרלסבד. בעת הכניסה לאריזונה יש להחזיר את השעון שעה אחורה, מכיוון ששם לא משתמשים בשעון קיץ. את פנינו מקבלת ערימת דוכנים של אינדיאנים (שמורת הנבאחו מהווה חלק גדול מאריזונה, ושם, דרך אגב, כן משתמשים בשעון קיץ) שמנסים למכור מזכרות אינדיאניות ושמיכות צמר. את מרכז המבקרים פספסנו (שעות הפתיחה לא מפורסמות, אך בדרך כלל הם נסגרים ב-5 אחה"צ), אך ממבט קצר בפוסטרים בחוץ הרגשתי שיש באריזונה יותר טבע מאשר רק הגראנד קניון.
המשכנו בנסיעה. בשעות אחה"צ הלוהטות של הדרום מתחילות לנשוב רוחות חזקות מלוות בענני חול. הנסיעה בקרוון הפכה להיות מאוד לא נעימה. קוביית המתכת המוארכת הזאת מתנדנדת וסוטה מהנתיב עם כל משב ומשב. על מנת להוסיף נופך סוריאליסטי למצב בו אנחנו נמצאים, פתאום עוקפת אותנו מכונית דודג` אדומה ישנה, בתוכה יושבת גברת לבושה בגופיה, חלונות הרכב היו פתוחים והיא מעשנת סיגריה. אני לא רואה יותר מ-10 מטר קדימה והיא בשאנטי, כאילו נמצאת כרגע על חוף הים. שמנו את פעמינו לעיירה בשם הולברוק (Holbrook), שם נמצא קמפ של Koa (המחיר- 28.5$ ללילה). בקמפ בילינו יומיים, מתוכם היום הראשון היה למנוחה השבועית שלנו. בקמפ יש בריכה, מתקני משחקים לילדים וחדר כביסה (אך לא היה בו חדר משחקים נורמלי). ניצלנו את הזמן לתכנון המשך הטיול. בגלל מגבלת הזמן הבנו שנצטרך לוותר על שמורת הנבאחו (הכוללת בתוכה את ההר המפורסם "מגדל השטן" שהופיע בסרט מפגשים מהסוג השלישי ועוד) ואת המשך המסלול נעשה בפארקים שקרובים לכביש המהיר מספר 40.
ביום למחרת נסענו חזרה מזרחה על כביש 40 לפארק הלאומי Petrified Forest, הנמצא ביציאה 311. בכניסה לפארק עצרנו במרכז המבקרים, שם למדנו לראשונה על תוכנית מעניינת שנקראת Junior Ranger Program (שומר יער צעיר). מסתבר שבכל פארק לאומי (ולא לבלבל עם יער לאומי) יש חוברת לימודית לילדים (מותאמת על פי גיל הילד), שמסבירה בצורה ברורה את הנושאים המרכזיים בפארק ומאפשרת לילדים ללמוד ולתעד את ביקורם בפארק. בדרך כלל יש דרישה להשתתף באחת מההרצאות או אירועים שהריינג`רים מארגנים בפארק ובסוף מילוי החוברת יש לומר את שבועת הריינג`ר הצעיר (שמתחייב לשמור ולהגן על הטבע בכלל ועל הפארקים הלאומיים בפרט). לאחר סיום המשימה, מקבלים הילדים את סיכת הריינג`ר הצעיר של הפארק ולפעמים גם תעודה. רותם ועידו עשו את החוברת בעניין רב ובמהירות. בסוף המסלול בפארק היה עוד מרכז מבקרים שם בדקו את החוברת והילדים הושבעו וקיבלו לשמחתם הרבה את התג המוזהב (אחד מני רבים שיקבלו בהמשך הדרך).
הפארק מורכב משני חלקים: המדבר המצויר ויער העצים המאובנים. הסיור בפארק הוא למעשה נסיעה בכביש העובר בתוכו עם נקודות עצירה לתצפיות שונות ו/או למסלולי הליכה לא קשים. הנסיעה בנופים המרשימים האלה הדהימה אותי ואת אתי (הילדים אני מוכרח לציין, פחות התעניינו). המדבר המצויר מורכב מהרים וגבעות הצבועות בצבעים שונים, הנובעים משכבות החומר השונות המרכיבות אותם. ההרים משנים את צבעם בהתאם למיקום השמש בשמיים והם נוטים יותר לצבעי אדום בזמן השקיעה (לצערנו לא יצא לנו לראות אותם באור זה). מדהים לראות איך הטבע יוצר את הציורים הכי יפים בעולם. החלק השני של השמורה הוא יער העצים המאובנים. אני מוכרח להודות שברוב טיפשותי, לא הבנתי איך יכול להיות יער באזור מדברי זה. למעשה, מדובר בבולי עץ שנסחפו לאזור בתקופה הפרה-היסטורית ועם הזמן, חלחלו מינרלים שונים לתוך העץ (בזמן שהאזור היה מכוסה במים) והם הפכו למעשה לאבנים צבעוניות מדהימות (יותר נכון למאובנים מדהימים).
מכתש המטאור
במסלולי ההליכה השונים ובכניסה הדרומית של הפארק פזורות על הקרקע ערימות של עצים מאובנים בשילובי צבעים מדהימים. חלקם הפכו לקריסטלים בצבעי סגול, צהוב, כתום,אדום ולבן. במסגרת הסרט המוקרן במרכז המבקרים הדרומי למדנו על המלחמה שיש לאנשי הפארק מול גנבי האבנים. בנוסף, באחד ממסלולי ההליכה ניתן לראות שרידים של כפר אינדיאני עתיק, ששייך לאחד הפואבלו (מעין שבט אינדיאני עם שורשים מהתרבות האינקה) וציורי קיר שנקראים פטרוגליפים (שהמשמעות שלו היא חריטה בסלע ולא ממש צביעה כמו במערות האדם הקדמון). אחד הסמלים המעניינים היה ספירלה הממוקמת מול חריץ בסלע, שביום הכי ארוך בשנה (21 ביוני אם זכרוני אינו מטעה אותי), אור השמש מאיר דרך החריץ על מרכזה. בסוף המסלול יוצאים לכביש 180 איתו ממשיכים צפונה חזרה לכביש 40. הביקור בפארק התארך מעבר למצופה והגענו בשעת לילה מאוחרת לקמפ של מכתש המטאור ( meteor crater) ( יציאה 233 על כביש 40).
מכתש המטאור, כשמו כן הוא, מכתש שנוצר כנראה מפגיעה ישירה של מטאוריט בכדור הארץ. המכתש והקמפ נמצאים בבעלות פרטית ומנוהלים כיום על ידי פדרציה השייכת לבעלי הקרקע והחווה שמסביב לשטח. למרות שהקמפ הוא היחידי באזור, שילמנו עליו מחיר סביר (13$ לחיבורי חשמל ומים בלבד והנחת פספורט אמריקה. ללילה אחד אין צורך בחיבור מלא, שהיה ללא הנחה) והופתענו לטובה מרמת הניקיון והסדר. בנוסף היתה בקמפ פינת טלוויזיה ומשחקים מרשימה, כולל שולחן כדורגל. בצמוד לקמפ תחנת דלק וחנות כללית שבתוכה יש מסעדת subway ופינת קפה חופשית לאורחי המקום. את פנינו קיבל עובד מבני שבט הנבאחו, שמיד זיהה את העברית והחל אפילו לדקלם מספר מילים. בנוסף הוא נתן לנו קופון הנחה לכניסה לאתר.
לאחר שנת לילה עמוקה באזור מדברי זה, נסענו השכם בבוקר למכתש המטאור (לפני 9:00 זה השכם בבוקר). מה שחשבנו שיהיה נסיעה של 5 דקות התברר כיותר ועל - אף שרואים את המכתש מרחוק, גודלו מטעה אותי. שילמנו את מחיר הכניסה (14$ למבוגר ו- 7$ לילד) פחות הנחת הקופון ונכנסנו למוזיאון של המכתש. הגענו ממש בזמן לפני תחילת הסיור הרגלי הראשון לאורך שפת המכתש שיוצא מהמוזיאון. את הסיור הוביל אדאורדו, המדריך הראשי של המוזיאון. הסיור ארך כשעה והוא משתרע לאורך מייל מהמוזיאון עד למגורים של ה-D.M. Barringer שקנה את המקום. מסתבר שבהתחלה חשבו שזהו מכתש טבעי, לאחר מכן, הגיע למקום מר ברינג`ר, מהנדס מכרות במקצועו, שהבין שלמעשה מדובר במכתש שנוצר על ידי מטאוריט (מטאוריט - מטאור שפוגע בכוכב). הוא ניצל את קשריו עם הנשיא רוזוולט וקנה את האזור. לאחר מכן הוא החל בסדרת חפירות על מנת לגלות את המטאוריט. למעשה, המטאוריט התרסק לרסיסים בזמן הפגיעה בקרקע וניתך ממנה למרחק רב מאזור המכתש. אותו מהנדס פשט את הרגל מרוב החיפושים, אך ברגע שניתן הסבר מדעי משכנע כי המכתש נוצר על ידי פגיעת מטאוריט, הקימו יורשיו, יחד עם בעלי החווה במקום את המוזיאון.
המכתש עצמו הוא ענקי: על פי פרסומי המקום ניתן לקיים בו 20 משחקי פוטבול בו זמנית עם 2 מליון צופים על קירות המכתש. ביום טוב ניתן לראות ממנו את הרי סן-פרנסיסקו (אך הראות נפגעה בגלל שריפה באזור - ארחיב בהמשך). נאס"א משתמשים בו לפעמים כאתר אימונים והוליווד מצלמת שם סרטים (הכי מפורסם - "איש החלל" עם ג`ף בריג`ס). דמות של אסטרונאוט שהונחה בתחתית המכתש נראתה כמו נמלה מהמצפה של המוזיאון. במוזיאון עצמו יש את חתיכת המטאוריט הגדולה ביותר שנמצאה בסביבה והסברים על פגיעת מטאוריטים בכוכבים (כולל סרטון המציג את התיעוד של פגיעת מטאוריטים בכוכב צדק). בחזרה מהמוזיאון עברנו דרך הקמפ על מנת לרוקן מיכלים (עקב ההשכמה המוקדמת ) והילדים קיבלו עוגיות קוקימן מהמוכרת החביבה במסעדה.
לכיוון הגרנד קניון
המשכנו לנסוע על כביש 40 לפלגסטף (Flagstaff), העיר הגדולה לפני הגרנד קניון. עצרנו בכניסה לעיר בסופרמרקט של רשת safeway (יציאה 201 בכביש 40) על מנת להשלים מצרכים לפני הכניסה לטבע. להפתעתנו הרבה, גילינו מדף של מוצרים כשרים ועליו מונחים קופסאות של שקדי מרק. הילדים לא הפסיקו לצהול מרוב אושר. מיד קנינו והלכנו להכין מרק בקרוון. אין צורך לציין שהחבילה נגמרה עוד באותו יום. מפלגסטף המשכנו בכביש 180 לגרנד קניון ולצערנו נסיעה של שעה וחצי התארכה בשעה נוספת עקב עבודות בכביש. הגענו אחה"צ ל- Grand Canyon Village ונכנסו לקמפ הקראוונים של הגרנד קניון, Mather Campground, אותו הזמנו מראש דרך האתר של רשות הפארקים הלאומיים ( 18$ ללילה, ללא שום חיבור). כאן חשוב לציין שבכפר המרכזי של הגדה הדרומית יש עוד אתר קמפ אחר שמספק Hookup, שנקרא Trailer Village וניתן להזמין אליו מקומות בטלפון 888-297-2757 או באתר של חברת Xanterra שמנהלת את מרבית המתקנים המסחריים בפארק. למי שלא מגיע עם קראוון ו/או אוהל, יכול להשתכן באחד מהמלונות שנמצאים לאורך הגדה של הקניון (ולשלם בהתאם).
ניצלנו את השעות המועטות שנותרו לנו כדי לנסוע לתצפית הראשונה שלנו בקניון, בנקודה שנקראת Yavapai Observation Station. ההליכה הקצרה לאורך המצוק והירידה לאחת ממרפסות התצפית הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. כדי להסביר את תחושותיי, אני חייב לתאר קודם את המראה שמתגלה ברגע שמגיעים לשפת הצוק. קניון ענק ממדים, עם עמודים גדולים בתוכו (למעשה יותר הרים מאשר עמודים) בצבעים אדומים של שקיעה ו... שפת תהום תלולה מאוד שלא נגמרת לעולם (למעשה נגמרת למטה לאחר כמעט קילומטר או יותר). ההליכה לכיוון המצוק ולאורכו מייצרת תחושה כאילו מטר ממך נגמרת האדמה ועוד רגע קטן אתה מועד ונופל לנצח. כשהתחלתי ללכת עם עידו, ככל שהתקרבנו למצוק הרגשתי שאני מחזיק אותו חזק יותר ויותר (עד כדי שהכאבתי לו לפעמים). בנקודה זאת מתגלים כל הרגשות האבהיים ותחושת האחריות המלווה אותם. אני לא יכול להרשות לעידו להסתובב בחופשיות במקום כזה. אני, שמנסה לחנך את הילדים לנוע בחופשיות בטבע, שם להם מכשולים. אתי עושה מאמצים רבים כדי להתגבר על תחושת הפחד המשתקת ומתקרבת יחד עם רותם לנקודת התצפית - צעד קטן לאתי- צעד גדול למשפחה.
הבנות על החיים ועל הילדים
מציאות נושכת מספר אחת - כאשר מדובר בחיים ומוות, אתה סומך יותר על עצמך ופחות על ילדיך - מיהרנו לקחת את האוטובוס לקמפ ועצרנו בג`נרל סטור לארוחת ערב, רגע לפני שנסגר. כאן המקום לציין שבפארק יש מערכת תחבורה בחינם שמביאה אותך לכל נקודות התצפית המעניינות. יש מקומות שלא ניתן להגיע אליהן ללא תחבורה זו. האוטובוסים כולם מופעלים על ידי גז טבעי שמזהם את האוויר ב-97% פחות מאוטובוס רגיל (עפ"י דברי הנהגים שמסבירים על נושאים שונים במהלך הדרך). לקרוון עצמו הגענו בלילה. סופסוף אנחנו חווים את השהיה בחיק הטבע. אמנם לא כמו שמדמיינים בשק שינה ואוהל, אך בהחלט מבודדים מהעולם. כאשר העלטה יורדת וכולם הולכים לישון, חושך מוחלט יורד על הקמפ ושקט מדהים שורר מסביב. אני מניח שאלה שנמצאים בתחתית הקניון נהנים אפילו יותר. מתוך החלון האחורי של הקרוון נשקף אלינו מראה השמיים זרועי הכוכבים המציץ מבין צמרות העצים. איזה כיף !
למחרת בבוקר, נסענו בתחבורה הציבורית למרכז המבקרים שנמצא ב- Mather Point. במקום הזה מקבלים את האישורים לטיולים בתוך הקניון (יש להם מכסות של כמות האנשים שיכולים לשהות בו-זמנית בפנים). בתוך הקניון ישנים בשקי שינה באזורים המיועדים לכך או במלון מיוחד שנמצא שם (והוא יקר נורא). דרך נוספת להגיע למטה היא בעזרת רכיבה על פרדות, אך עקב בעיית משקל קלה של הכותב, נאלצתי לוותר על החלום. בכל מקרה, לא מומלץ לרדת ולעלות באותו יום אל/מ- נהר הקולורדו הזורם בתחתית הקניון. אנחנו, התיירים הרגילים, ניגשנו לקחת את החוברת עבור תוכנית הריינג`ר הצעיר. פתאום ראינו ילדים ומשפחות שבאות לשים חותמת בפנקס כחול. גילינו שמדובר במעין פנקס שנקרא National Park Passport שבתוכו יש את רשימת כל הפארקים הלאומיים והסברים קצרים עליהם. בנוסף, כמו בכל פספורט, יש מקום לחותמות שניתן להטביען בכל מרכז מבקרים (חינם) ומקום לבולים שניתן לרכוש בכל חנות של הפארק. הפנקס עצמו עלה כ-10$ והוא שווה כל סנט עבור הילדים.
מנקודת ה-Mather Point המשכנו לטייל לאורך המצוק עד לנקודת Yavapai Point שם היינו יום קודם. אתי ורותם, שהספיקו להם המצוקים לקחו את האוטובוס ואני ועידו המשכנו ברגל. בדרך אנחנו רואים אנשים ואפילו משפחות שיוצאים מעבר לשבילים לכיוון המצוקים על מנת לתפוס תמונה טובה יותר שלהם בגרנד קניון. עידו רואה את הנעשה ולא מבין למה הוא לא יכול. לך תסביר לילד אקטיבי בן 8 עד כמה הוא יקר לך ושאתה לא מוכן לקחת סיכונים מיותרים. בחלק מנקודות התצפית ההורים נתנו לילדים לטפס ולהתלות מעל הגדרות. לי זה בכלל נראה שאותם הורים אומרים לעצמם "לא נורא, מחר יבוא ילד חדש ...". זה הזמן להודות שאני גם קצת מקנא בהם על היכולת שלהם לשמור על קור רוח וליהנות באופן מוחלט מהטבע.
מציאות נושכת מספר 2- אני לא כזה רגוע כמו שאני חושב שאני יכול להיות - מה-Yavapai Point לקחנו אוטובוס לחנות המזכרות האינדיאניות, שנמצאת מול Bright Angel Lodge. קראנו שנערכות שם הופעות ריקודי אינדיאנים מסורתיים. הרי פספסנו אחת באלבוקרקי, למה שלא נראה אחת פה? תקוות לחוד ומציאות לחוד. בדיוק השבוע הם יצאו להופיע בפסטיבל במקום אחר ולכן נותרנו עם האכזבה. ניחמנו את עצמנו שבטח בסוף נראה ריקודים אינדיאנים במקום הכי לא צפוי כאשר אנחנו לא נתכנן זאת. במקום ריקודים אינדיאנים המשכנו להתבונן בנוף המדהים של הגרנד קניון. מכל נקודת תצפית הוא נראה שונה ומעניין. לצערי הרב, הראות לא הייתה הכי טובה. באזור משתוללת שריפה ענקית שגרמה לאובך כבד יחסית. עקב השריפה, הגדה הצפונית של הקניון סגורה וכן כביש הגישה אליה. מה שהפתיע אותי הייתה החוסר דאגה / עניין במצב השריפה באזור. מאוחר יותר, בהמשך הטיול הבנו למה. אחה"צ נסענו לכיוון ה-Hopi Point, הנקודה המומלצת ביותר לצפות בשקיעה. בכל פעם שמתבוננים במקום הזה עולות בך אותן תחושות של כמה אנחנו קטנים לעומת הטבע. אני אתן לתמונות המצורפות לדבר בעד עצמן. בערב הלכנו לשמוע הרצאה של אחד הריינג`רים על בעלי החיים באזור. מכיוון שלא הספקנו לאכול ארוחת ערב, התנדבתי להביא אוכל מהרחבה המרכזית של הווילג`. המסעדה של הג`נרל סטור הייתה כבר סגורה (אחרי 8:00) ובקפיטריה של המלון היה תור מפה ועד להודעה חדשה. רצתי לקמפ והכנתי כריכים בקרוון וחזרתי לשמוע את סוף ההרצאה. ההרצאה הועברה בתוך אמפיתיאטרון תחת כיפת השמים. השמים היו נקיים מעננים ומיליוני כוכבים נצנצו בשמים. את מי מעניינת ההרצאה כשיש לי נוף כזה מעל. אתי סיפרה לי שההרצאה הייתה יחסית מעניינת וכולנו חזרנו עייפים אך מרוצים.
ביום השלישי שלנו בגרנד קניון אנחנו נערכים לקראת הנסיעה לגלן קניון. לפני היציאה אנחנו עושים ביקור קצר במרכז הרפואי של הווילג`. לעידו יש פריחה אדמומית מסביב לפה שלא עוברת כבר מספר ימים. אבחון קצר של הרופא אומר שזה נובע מיובש והפיתרון הוא וזלין 4 פעמים ביום. נפרדנו מ-60$ עבור הביקור. יוצאים מהווילג` דרך כביש 64 לכיוון מזרח. בדרך עוברים במספר נקודות תצפית מדהימות על הגרנד קניון, שכל אחת מהן שווה עצירה. הנקודה הכי מעניינת היא ה- Desert Point, הממוקמת ממש לקראת היציאה מהשמורה. במקום יש מגדל תצפית המעוטר מבפנים בציורים אינדיאניים ופריטים שונים מהתרבות של האינדיאנים במקום. הכניסה למגדל עוברת בתוך חנות מזכרות יפה. מהמגדל יש תצפית נהדרת על הקניון והנהר הזורם בתוכו. הצלחנו אפילו לראות בעזרת המשקפת אנשים שעושים בו רפטינג. בהמשך כביש 64 מתחברים לכביש 89 איתו נוסעים צפונה עד העיירה Page, הממוקמת פחות ממייל מהסכר של גלן קניון (נסיעה של 140 מיילים). לפני שנוסעים להתמקם בקמפ, עברנו במרכז המבקרים של הפארק הממוקם ליד הסכר עצמו. להפתעתנו, עקב מיקום המרכז, חיכתה לנו ביקורת בכניסה למבנה ואני נאלצתי לחזור לרכב ולהשאיר את האולר. עכשיו שאנחנו מיומנים, דבר ראשון מחתימים את הפספורטים ונרשמים לתוכנית הריינג`ר הצעיר. לאחר מכן עשינו סיור קצר במרכז המבקרים ונרשמנו בדלפק הכניסה לסכר (זה לא חלק מהשמורה) לסיור מודרך למחרת בבוקר.
יום שישי, אנחנו קמים מוקדם בבוקר ומגיעים בקושי לסיור של 10:00 (אתם זוכרים מה זה מוקדם אצלנו). הסיור, שהוא חינם דרך-אגב, היה מאוד מעניין ומרתק. בהתחלה לוקחים אותך מעל הסכר ושם מסבירים כי את הסכר בנו בעיקר בשביל לאגור מים עבור הישובים בסביבה והחשמל המופק ממנו הוא משני (באזור יש עוד תחנות כוח של חברות פרטיות המופעלות על ידי פחם/סולר/גז). התרשמנו מהגודל של הסכר והגשר שבנו מולו עבור הכביש שמחבר את שני קירות הקניון. גובה המים כרגע באגם נמוך בהרבה מהגובה המקסימלי שלו עקב הבצורת הקשה שעוברת על ארה"ב ב-6 השנים האחרונות. בניית קיר הסכר החלה ביוני 1960 ונמשכה ברציפות (24 שעות ביממה) עד ספטמבר 1963. לצורך בניית הקיר השתמשו ב- 8,800,000 טון של בטון. לאחר מכן יורדים לתחתית הסכר ומקבלים הסברים נוספים על כך שהסכר למעשה משנה את גודלו בהתאם לטמפרטורות השנה, שקירות הקניון עצמם סופגים מים אותם יש לנקז בקביעות, על כך שזרימת המים בצינורות כל-כך חזקה שהיה צורך לאזן אותם על ידי ערימות חול מעליהם (ועל החול שתלו דשא כדי שהרוח לא תפזר אותו).
בסוף רואים את הטורבינות בעזרתן מייצרים את החשמל. אורך הסיור כולו כשעה והוא מומלץ מאוד. לאחר הסיור הקשבנו לאחת ההרצאות של הריינג`רים על הסביבה ומקורות המים של הקניון ובסיומו שמנו את פעמינו לאגם פאוול. אגם פאוול הוא למעשה הגלן קניון שהוצף בעקבות בניית הסכר. היום הוא משמש כאתר תיירות ונופש פעיל (בעיקר לספורט ימי ממונע - סירות מרוץ, סקי מים ואופנועי ים). בנוסף, ניתן לשכור בתי אוניה - מעין קרוון צף על מים שניתן לבלות בו מספר ימים ברחבי האגם. המיוחד באגם הוא שהוא למעשה מוקף בקירות הקניון ויש בו מלא ערוצים שניתן לשוט בהם. מאוד התלבטנו האם לצאת לשייט מאורגן במשך חצי יום שלוקח אותך עד קניון האנטילופה (מעט מעל ה-100$ למשפחה) או לשכור סירת מרוץ (שבשעתיים אפשר להגיע לאותו מקום - 170$). בסוף הלכנו על סירת מרוץ מכיוון שזאת חוויה חד-פעמית שבטוח לא נוכל לעשות אותה בארץ (בארה"ב לא נדרש רישיון לנהוג ב- speedboat).
שכרנו את הסירה, הוספנו עוד 300$ כפיקדון וירדנו אל המעגן. שם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, נתנו לנו את אחת מסירות המרוץ, הראו לי במהירות שלהב המנוע (הפרופלור) תקין, אך הקצוות שלו מחוספסים (באנגלית rough edges), איך נוסעים קדימה ואחורה, איפה נמצאת תחנת הדלק (יש להחזיר את הסירה עם מיכל דלק ומיכל שמן מלאים) ויצאנו לדרך. יצאנו בזהירות מהמעגן והתחלנו לשוט לכיוון היעד הנכסף, קניון האנטילופה היפהפה. מתחילים להגביר מהירות. רעש המנוע מרקיע שחקים. חרטום הסירה מתחיל להתרומם ואני בקושי רואה את הדרך קדימה. הסירה מקפצת קלות במים וכאשר חולפים שובל של סירה אחרת מקבלים נענוע חזק. עידו ורותם מתחילים לגלות סימני חרדה מאחורה. עידו גם נבהל מרעש המנוע החזק. אני ממשיך להגביר מהירות (לא מודע לנעשה מאחורי). ב-50 מייל לשעה חרטום הסירה יורד וניתן לראות את הדרך. מצד שני, כמות הקפיצות והגובה שלהם באוויר גדלה בהתאם. הילדים נתפסים בפאניקה ואני מקטין את המהירות. לאחר מספר ניסיונות נוספים להרגיל את כולם לשיט בסירה החלטנו לחזור חזרה למעגן כדי שאתי והילדים ירדו לחוף מבטחים ואני אמשיך לבד. המשכתי לבדי בסירה. זה כיף לנסוע במהירויות גבוהות מעל המים. הסירה מזנקת לגבהים והסיבובים נלקחים בפניות חדות. ההנאה הייתה גדולה, אך לא שלמה בלי המשפחה.
מציאות נושכת מספר 3 - הילדים שלך לא אמיצים כמו שאתה רוצה שהם יהיו. למעשה, הם רק ילדים ולא ניתן להרגיל אותם לסירת מרוץ מבלי להתרגל לשוט בסירת משוטים בבריכה רגועה בפארק הלאומי ברמת-גן. החזרה למעגן הייתה כבר סיפור אחר לגמרי. התחילו רוחות אחה"צ חזקות מאוד והאגם התחיל טיפה לסעור. לפני שמחזירים את הסירה צריכים לתדלק אותה ולמלא שמן וכמובן להיפרד מסכום צנוע של כ-40$ ל - 9 גלון של דלק וליטר שמן. מתחנת התדלוק לוקחים את הקבלות שהם ההוכחה שתדלקת וממשיכים למעגן. הכניסה למעגן בים הסוער היא לא משימה קלה ואני מסיר את הכובע בפני כל אותם השייטים וחובבי הים למיניהם. לאחר כשלושה ניסיונות הצלחתי לעגון. מרימים את מנוע הסירה כדי לבחון את הפרופלור ושם הם מראים לי שהוא עכשיו עקום (ובשפת המקומיים - curve edges). הם טוענים שהנזק נגרם בגללי ואני נשבע שזה לא אני. מנסים לאתר את הבחורה הנחמדה שמסרה לי את הסירה, אך היא כבר נעלמה מזמן. אני ממתין בסבלנות רבה על המעגן המתנדנד ברוח החזקה עד שמגיע האחראי משמרת. לא עוזר שום הסבר ו/או תירוץ ואני נאלץ להיפרד מעוד 28$, עלות התיקון של המדחף. החזרת הניירות של הסירה וקבלת הפיקדון חזרה בניכוי הוצאות התיקון לוקחות זמן ארוך במיוחד וכל החוויה משאירה בסוף טיפה טעם מר. מהעיירה Page המשכנו לכיוון Navada דרך Utah ו-Zion Park. את זה אני אשאיר לאתי לכתוב. אני מודה שבזמן שאני כתבתי את הכתבה הזו, אתי הספיקה לכתוב שלוש. אני אשאיר לה את מלאכת הכתיבה ואמשיך להיות אחראי ראשי לענייני נהיגה וביוב בקרוון.
הפינה של אתי - משהו אישי על יער חרובית - אחותי ואני היינו בתנועת נוער (מכבי צעיר) וכל שנה היינו נוסעות למחנה אוהלים ביער חרובית. כאשר קיבלנו את הקרוון סיפרתי לה על הקמפ שהיינו בו והיא שאלה בציניות: אז מתי את מסיימת עם ה"יער חרובית" הזה? זה היה בתקופה שלא ממש היה לי מצברוח והשאלה הזו גרמה לי לצחוק גדול. כשהגענו לגרנד קניון נזכרתי שוב ביער חרובית, כאן הרגשתי את אותה תחושה כמו שהייתה לי אז במחנה. היינו מנותקים מהעולם אז לא היה אינטרנט וסלולרי), כשירד הלילה היה חושך מוחלט והשתמשנו בפנס כדי לראות את דרכנו חזרה לקרוון. בבוקר היה שקט (אפשר להפעיל גנרטורים רק בשעות מסויימות) והייתה קרירות שמרגישים רק כאשר מתעוררים ביער. בהתחלה הייתי מבוהלת מהניתוק הזה,אבל לאט לאט התרגלתי ואפילו נהניתי. טוב, זה לא ממש מחנה אוהלים. יש לי מיטה ולא שק שינה, גג ולא כיפת השמים (כי אף אחד לא הקים אז באמת אוהל), מקלחת צמודה ושירותים ולא.. (אתם לא באמת רוצים לדעת) והאוכל בתוך הארונות ובמקרר ולא באיזה סיר עם הרבה זבובים, אבל עדיין הייתה לי תחושה של משהו ראשוני, שחזרתי לטבע כמו פעם, אבל עם כמה שידרוגים כדי להקל.
