איפה ארץ האינדיאנים?
מהגרנד קניון (Grand Canyon) שמנו פעמנו ל"ארץ האינדיאנים". "ארץ האינדיאנים" אינה מופיעה כך בספרי הדרכת הטיולים, ומבחינתנו הכוונה לשילוב חלקים משמורת בני שבט הנבאחו (Navajo) המשתרעת על חלקים דרומיים ביוטה, וצפוניים באריזונה ובניו מקסיקו, ואתרים נוספים שקשורים לתרבות בני שבט האנאסאזי (Anasazi). אבל קודם התנצלות. כמעט כל 580 התמונות שצילמתי במהלך הימים המתוארים בכתבה הנוכחית נעלמו. (נעלמו. שלוש הברות שמסכמות כאב לב גדול. כל צלם ואפילו חובבן יכול להבין את כאב הלב, כשאתה מגלה שמה שחשבת שהורדת למחשב, פתאום לא מופיע שם... וכל כך אהבתי את התמונות האלה). בדרכנו לפייג` (Page), עדיין באריזונה, כ-13 ק"מ לפני העיר עשינו אתנחתא קלה במקום יפהפה בשם Horse Shoe Band (ב-Lonley Planet אגב הוא לא מופיע - ומבחינתנו זו המלצה של רותם ויונתן מרמת השרון ☺). שביל לא ארוך שתחילתו בגבעת חול תלולה מוביל לשולחן תצפית בגובה כ-400 מטר, שנגמר באחת, וחושף עיקול טורקיז של נהר הקולוראדו. שם המקום (פרסת הסוס) מתאר באופן ציורי את העיקול הכמעט מושלם. חוץ מהתצפית המדהימה, גם תצורות הסלע במקום יפהפיות, שכבות שכבות של סלע חול שנשחק וחושף משחק צבעים בגווני חום, אדום, זהוב וחרדל. מקסים.
משם המשכנו לפייג` השוכנת סמוך לאגם פאוול הציורי. האגם הזה, כמו "אחיו הגדול" אגם Mead, נוצר למעשה באופן מלאכותי בעקבות הקמתו של סכר על נהר הקולוראדו. במקרה הזה סכר גלן (Glen Dam). מה שלא מספרים במרכז המבקרים המודרני, הוא שהאגם היפה, עם ההרים האדומים סביבו ובתי הסירה לחופיו, מסתיר סיפור עצוב של קניון עמוק ומדהים שהוצף עם הקמת הסכר, שלוחמי שימור הטבע לא הצליחו למנוע את הקמתו בשנות ה-60. לנו יומיים בקמפגראונד המטופח בשטח הגן הלאומי שלשפת האגם (שהיה ריק לחלוטין. מרץ - עדיין מחוץ לעונת התיירות העמוסה). בבוקר נעזרנו בריינג`רים המקומיים כדי לאתר את קניון אנטילופ (Antilope Canyon) שמשום מה לא מופיע ברוב המפות האיזוריות. באתר אינטרנט שמצאתי, היה כתוב שהאתר יפתח רק באפריל, אבל החלטנו לנסות בכל זאת.. (ישראלים או לא ישראלים?...).
הקניון ממוקם על כביש 89, מרחק 5 מייל דרומית לפייג`. כמה דקות אחרי הגיענו למגרש החניה שנראה נטוש, שעטה לעברנו עם טנדר מעלה אבק, אישה אינדיאנית והסבירה לנו שאי אפשר להכנס לקניון ללא מדריך מקומי, והציעה מיד את שרותיה. "התנפלנו" עליה כמוצאים שלל רב. עלינו על הטנדר (40$ לכל המשפחה), תוך כדי כך הגיעה לחניון משפחה נוספת. אב המשפחה נשא מצלמת וידאו ענקית עם ציוד הקלטה כבד, ואחרי פחות מדקה של שיחת נימוסין אמריקאית סטנדרטית ("מאיפה אתם?" "אה, כמה נפלא"), סיפר שהסיבה שלשמה הגיעו היא כי הוא מצלם כבר כמה שבועות סרט טלויזיה שנושאו האנשים שבאים לראות את קניון אנטילופ. כמובן שאנשים מישראל, שמטיילים בקראוון, לתקופה יחסית לא סטנדרטית - זה צבעוני מאד. והאם נסכים במטוטה להצטלם. ולך תגיד לא... הטנדר שעט בנתיים בדרך עפר חולית משמימה שלא רמזה במאומה על פלא הטבע שאליו הובילה. הבחורה האינדיאנית עצרה סמוך לפתח באחד הסלעים שנראה במבט ראשון כמו פתח מערה, קפצה במרץ מהטנדר ושאלה מתי נרצה שהיא תאסוף אותנו חזרה. האמריקאים אמרו ש-10 דקות יספיקו להם, ואני הייתי "חצופה" וביקשתי שתלווה אותנו ותסביר מעט על הקניון (או כמו שארז אמר - שתתן תמורה בעד האגרה).
עוברים רק כמה צעדים בודדים, ומרגישים שנכנסים לעולם קסום ועלום. קירות חול אדומים מתנשאים לגובה כ-30-25 מטר בזווית הולכת ומצטמצמת, כך שהפתח למעלה מאד מאד צר. האור שנכנס מהחרכים הצרים מאיר את הקירות האדומים במשחק אור וצל עדין ומדהים. הבחורה האינדיאנית סיפרה שהיא כבר דור שביעי של בני שבט הנבאחו שגר במקום, ושהקניון היה תמיד מקום ההתכנסות של זקני השבט. היא סיפרה שבחלקים של הקניון, הקירות האדומים השחוקים מהרוח, ומשחקי האור והצל יוצרים דמויות שהאינדיאנים מאמינים שהן מדברות. היא הראתה לנו את דמות הדוב, וצדודית של צ`יפ מכובד שנקבה בשמו. היא סיפרה שבעבר רועי הבקר באיזור, היו נמלטים לתוך הקניון בימים הלוהטים של הקיץ, ושכך ביום קיץ חם אחד, גם נולדה סבתה בין קירות הקניון. אחרי הסיפורים, סבה על עקבותיה, לקחה איתה את משפחת הצלמים האמריקאית ולבקשתנו הבטיחה לחזור אחרי כשעה. הקניון לא מאד ארוך, ואחרי כ-20 דקות הבנות כבר הספיקו לחצות אותו הלוך ושוב, ויצאו עם ארז לחקור את הדיונות הסמוכות (וגילו עוד קניוני חריץ Slot Canyon בסביבה!).
אני לא שבעתי. וכיוון שהיתה איתי מצלמה, בכלל אי אפשר היה להוציא אותי משם. משחקי הצבע החמים, האור והצלליות יצרו ערבובים מרצדים שהשתנו עם כל צעד נראו מפתיעים מכל זוית. אין מילים. הנאה צרופה. יש מקומות שאתה מרגיש בזמן אמת את תהליך ההחרטות העמוק שלהם בזיכרון. מבחינתי - זה מקום כזה. מאגם פאוול נסענו למוניומנט ואלי (Monument Valley), בדרך שכולה בשטח שמורת שבט הנבאחו. מזג האויר לא האיר לנו פנים, רוחות חזקות נשבו, נושאות איתן חול אדמדם. בחרנו לעשות את מה עושים רוב התיירים באיזור - מסלול רכוב של 27 ק"מ בין תצורות הסלע המונומנטאליות. "שלושת האחיות", "הפיל הענק", "הבוהן" וכו` - שמות פשוטים שמתארים סלעי ענק מדהימים ש"יד ענקים" "הניחה" בקומפוזיציה מענינת. אולי כיוון שהאיזור שימש אתר צילומים לכמה מהמערבונים הקלאסיים, ואולי כיוון שסלעי הענק כל כך מדהימים שהם נראים לא אמיתיים, בכל אופן, אפפה אותנו אווירה של סרט. רק חסרות היו שעטות הסוסים הדוהרים.
על פארקים והחברה האינדיאנית
משם נסענו על כביש 163, משם ל-191 וחזרה ל-160, עברנו דרך פארק ארבעת הפינות (Four Corners), שנקרא כך כיוון שהוא נמצא במפגש ארבע המדינות (אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה ו(קולורדו). אולי כיוון שהיינו מחוץ לעונה, ולא היתה בו פעילות רבה, הרגשנו מטופשים משהו שבכלל נכנסו אליו (ה"אטרקציה" ה"מדהימה" במקום, היא להצטלם כשיד אחת ב(קולורדו, יד שניה ביוטה, רגל אחת בניו מקסיקו, והשניה ב(אריזונה. נו באמת...). משם המשכנו לתוך מדינת קולורדו - כשפנינו אל הפארק הלאומי מסה ורדה (Mesa Verde). מזג האויר הלך והקדיר ובלילה בחרנו לנטוש את הקראוון לטובת מלון מפנק ולצפות בשלג היורד דרך חלון החדר (קפיצות מטורפות על מיטות בחדרי מלון, היא שיטת חימום אינדיאנית עתיקה שמאד יעילה כשיש שלג בחוץ). למחרת, למרות השלג, החלטנו להכנס לפארק. להבדיל מרוב הפארקים שהיינו בהם עד כה ונהיה בהם בהמשך - הפארק הזה לא משמר נוף מדהים או תופעות טבע יחודיות, אלא משמר שרידי תרבות אנושית - תרבות האינדיאנים הקדומים שחיו באיזור. מהעלונים שקיבלנו במרכז המבקרים של הפארק למדנו שהמקום הוא האתר הארכיאולוגי הגדול והחשוב ביותר בארצות הברית (ב-1978 הוא גם הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר שימור בעל חשיבות עולמית).
במקום יש עדויות מרשימות מאד על חברה אינדיאנית מגובשת שחיה במקום במשך 750 שנה מאמצע המאה השישית ועד סוף המאה ה-13. האינדיאנים הראשונים באיזור מוזכרים בחלק מהספרים כבני שבט האנסאזי (Anasazi), ובחלק כאבות הפואבלים (Ancestrel Puebloans). הם חיו כציידים מלקטים גרו בבורות חפורים בצל ההרים, ועם המעבר לחקלאות ראשונית, השתכללה גם צורת המגורים למגורים שבסיסם קורות עץ וקירותיהם מכוסים בוץ. לקראת המאה ה-13, ישנם שרידים ממבנים מתוכננים היטב, במצוקי הסלע, עם שימוש באבנים מחומר מקומי, תכנון ארכיטקטוני שכולל בניה לגובה (5 קומות!), מנהרות קישור בין חלק מהמבנים, ומבני פולחן תת קרקעיים (Kiva), שגם בהם ניכר התחכום הארכיטקטוני - מנהרות מיוחדות תוכננו להובלת עשן המדורות שהובערו בפנים, כך שתהיה סירקולציה מתמדת של אוויר. בכל חדר פולחן כזה, היה גם בור חפור שהוביל בהתאם לאמונתם לעולם הרוחות תחתון - ונקרא סיפפו (Sipapu). מרתק.
כיוון שהיינו מחוץ לעונה, הגישה לחלק מהאתרים היתה סגורה. האתר המרכזי שהלכנו אליו נמצא סמוך למוזאון ונקרא בית האשוח (Spruce Tree House), והוא היה מאד מרשים. במקום, בנוסף למידע הכתוב היתה גם הדרכה של ריינג`רית חביבה שענתה בסבלנות אין קץ לכל השאלות והקושיות שהעלינו. למרות שאנחנו לא חובבי עתיקות וארכיאולוגיה מושבעים, המקום השאיר עלינו רושם עצום. אני חושבת שגם העובדה שטרם הירידה לבתי הצוקים צפינו בסרט המוצג במוזיאון, שנתן לנו תמונה חיה יותר על אורח החיים של בני השבט - הוסיפה רבות להנאה. קל היה לסייר בין השרידים הכאילו מתים, ולדמיין את הקהילה השבטית המרתקת שחיה שם. גם האווירה המסתורית משהו (בתי תפילה תת קרקעיים, המקושרים לעולם רוחות תחתון...), והעובדה שבסוף המאה ה-13 ננטש האתר באחת על ידי יושביו (כשאחת הסיבות שהועלתה כהסבר לתעלומה היא לא פחות ולא יותר - חטיפתם על ידי חייזרים), הוסיפה נופח מיוחד לעסוק בנושא, שאם היה נלמד בכיתה לימודית רגילה, היה עלול להרדים בקלות חצי מהמאזינים.
לקראת אחרי הצהריים חזרנו לעיירה קורטז (Cortez), ושם במכבסה מקומית, בין שאר עלוני הפרסומת "גיליתי" שקיים בעיירה מרכז ספורט שהקימו תורמים רחבי לב וכיס, שכולל גם מתחם של בריכות מקורות מחוממות וחדר כושר. החלטנו לנסות את מזלנו ולבדוק אם המקום פתוח לא רק למנויים. ואכן "בינגו" - בתשלום מגוכך (4$ לאדם נדמה לי), נכנסנו להיכל מטופח, שניכר שהושקעה בו מחשבה ותכנון בכל פרט ופרט. פינת הסבה נעימה מול אח עצים בוערים היתה פעילות הספורט שאני בחרתי בה. גאיה ותמר השתתפו בפעילות הספורט האתגרי (קיר טיפוס - הכל כמובן מקורה ומחומם), וארז וניר השתוללו במתקני המים בבריכה המחוממת (מגלשות, ממטרות, מתקן לשחיה נגד הזרם, וכו`). אפילו המקלחות הו בסטנדרטים שאנחנו לא מורגלים בהם - חוץ מחדרי המקלחת הרגילים (נשים\גברים), היו גם חדרי משפחה - רחבי ידיים, נקיים ללא רבב, ועם מתקני צנטרופוגה קטנים (לסחיטת בגדי הים והמגבות. מדליק!). בקיצור - תענוג. (מצורף טיפ עם הפרטים הטכניים - למגיעים לאיזור וזמנם בידם). זה המקום לקרא לתורמים מהסוג שהוזכר לעיל, להקים מועדון ספורט וכיף דומה לילדי מרחביה בישראל (...).
