קרלסבד

אנחנו נוסעים מטקסס לכיוון ניו-מקסיקו (new-mexico) על כביש מספר 285. בדרך אין כמעט כלום מלבד "חרגולים" (המשאבות הכבדות השואבות נפט) ומדי פעם יש שלט "אוטובוס בית ספר עוצר כאן". אתה מסתכל לראות מי גר כאן, אין אף בית בסביבה, בהמשך יש שער עץ גדול שמהווה כניסה לחווה. אז אנחנו מבינים שמעבר לעדר הפרות שאנחנו רואים, מאחורי הגבעות, יש כנראה איזה בית שגרים בו ילדים שהולכים לבית הספר. תחשבו איזה מרחק הולכים הילדים האלה מהאוטובוס הביתה? ואיך הם פוגשים חברים? כשרותם פוגשת חברות היא הולכת לבניין ליד או חוצה את הכביש ובית הספר נמצא במרחק 5 דקות הליכה. קשה לתפוס את צורת החיים הזאת. את הגודל והמרחבים.

אנחנו לבד בכביש, עברנו איזה עיירת רפאים נטושה, העיירה פאקוס (Pecos) היא הישוב היחידי בדרך. להזכירכם, אנחנו עדיין בעניין האנטיביוטיקה של עידו. בעיירה, שחצי ממנה נראה נטוש, אין סיכוי שנמצא בית מרקחת ביום ראשון אחה"צ. כביש 285 מוביל אותנו לניו-מקסיקו, להפתעתנו אין מרכז מבקרים בכניסה למדינה (אולי זה בגלל שאנחנו על כביש צדדי), אין גם שלט שמברך אותנו עם כניסתנו למדינה. בעצם, ידענו שעברנו בין מדינות בזכות "רותי". נוסעים לקרלסבד (carlsbad). סופסוף עיר, מתחילים לראות בתים. שלט של וול-מארט מפיח בנו תקווה שמתפוגגת מהר מאד. בית המרקחת שלהם כבר נסגר. החלטנו ללכת לישון ולחזור למחרת בבוקר. מצאנו קמפ, שוב, לפי המדריך של "פספורט אמריקה". הקמפ - Carlsbad rv park and campground ממש נחמד. יש בו בריכה מקורה, חדר משחקי וידיאו ומתקני שעשועים לילדים. הקמפ נמצא ב- 4301 national parks hwy, כחצי שעה ממערת קרלסבד, היעד הבא שלנו.

איך קונים תרופה? בארץ, הולכים לקופת חולים/בית מרקחת, מחכים קצת בתור, נותנים את המרשם לרוקח, ממתינים דקה, הרוקח מביא את התרופה, משלמים והולכים. בוול-מארט יש בית מרקחת. ניגשים לדלפק "צ`ק אין", מגישים את המרשם לרוקחת ששואלת אלף ואחד שאלות ואז... ממתינים חצי שעה (או שעושים קניות בינתיים), בזמן שרוקח אחר בפנים מכין את התרופה. לא רק אנחנו מחכים, כל מי שמגיש מרשם ולא משנה מה זה מחכה. אחרי 30 דקות... עדיין לא מוכן... אחרי 40 דקות, יש!! משלמים, מקבלים מלא ניירות שחוץ מזה שהשם של עידו מוטבע עליהם, לא התעמקתי בקריאתם ו... את האנטיביוטיקה המיוחלת. מבט נוסף על הבקבוק והלוגו של חברת "טבע" (שלנו!!) מתנוסס עליו. עידו, שכבר קיווה בסתר ליבו וגם בקול רם, שאולי נוותר כבר על התרופה, מאד התאכזב שהצלחנו בסוף לקנות. את שאר היום בילינו בקמפ במנוחה ובערב אפי הכין לנו בשר על האש. חם בניו-מקסיקו!

אל מערת קרלסבד מגיעים דרך כביש 180 ואחר כך כביש 7. הילדים ראו את Carlsbad caverns national park, או מערת העטלפים, כמו שהם קוראים לה, בתוכנית טלוויזיה (עוד פעם ד"ש מבסטר שמלווה אותנו בכל מיני אתרים) ומאד רצו להגיע לכאן. מדובר במערת נטיפים ענקית שיש בתוכה גם מושבת עטלפים מאד גדולה. יורדים למטה, יורדים ויורדים, בערך 3.5 ק"מ של ירידה לתחתית המערה, שנמשכת בערך שעה וחצי (אפשר לקצר את הדרך ולרדת במעלית). כבר בדרך רואים את הנטיפים המדהימים. הירידה לא קשה, אבל ארוכה. השבילים מאד נוחים להליכה. הילדים, שהצטיידו בפנסים, התאכזבו לגלות שהמסלולים מוארים. למטה יש חדר ענק מלא נטיפים וזקיפים, מאד מרשים ויפה.

ככל שיורדים האוויר מתקרר. אנחנו הצטיידנו בחולצות ארוכות ורק לאפי היה נעים. בנוסף לחדר הגדול (big room) יש גם אפשרות להיכנס לחדר נוסף בסיור מודרך בתשלום, שאורכו שעתיים. ידענו שהילדים יאבדו את הסבלנות (הם איבדו אותה כבר בירידה, למרות בסטר- בטלוויזיה הוא ירד את זה בחמש דקות) ולכן לא הצטרפנו לסיור. יש מסלולים יותר מאתגרים של זחילה במחילות חשוכות. תדמיינו אותי זוחלת במחילות חשוכות עם פנס מודבק על המצח.... (מי שמכיר אותי צוחק עכשיו). חסכנו מעצמנו את העלייה הארוכה ולאחר הסיור בחדר הגדול עלינו למעלה, לשמחתם של רותם ועידו, במעלית. ולמה עטלפים? במערה חיים המוני עטלפים. ביום לא רואים אותם כמובן, אבל בלילה הם יוצאים החוצה בהמוניהם (כך בעצם התגלתה המערה, כשמישהו ראה מסך שחור עף בשמיים, אלה היו העטלפים), אז בערך בשעה שבע אפשר לחכות לעטלפים. מזל שמיהרנו.. אני לא ממש רוצה להתקל בעטלפים.

לתחילת הכתבה

רוזוול

המשכנו בנסיעה בכביש 285 לעיר הבאה שלנו בניו-מקסיקו - רוזוול (roswell), לכאן אנחנו מגיעים רק בגלל בסטר (הארנב מתוכנית הטלוויזיה). אני חייבת הסבר קצר לאלה מכם (אני מניחה שרובכם) שלא מכיר את בסטר. בסטר הוא ארנב מצוייר שמטייל עם אבא שלו ברחבי ארה"ב. בכל תוכנית הם מגיעים למקום אחר ומגלים את המקום בעזרת "חברים" שבסטר פוגש ואשר לוקחים אותו לראות מקומות ולהכיר תרבויות שונות. באחת התוכניות בסטר היה ברוזוול, עיר החייזרים והוא ראה שם מצעד של חייזרים ותחרות תחפושות של חייזרים ואפילו אכל במסעדה שהגישה המבורגר "חייזרי". הסברנו לילדים שחגיגות החייזרים האלה מתקיימות רק פעם בשנה (שבועיים אחרי שביקרנו בעיר), אבל אולי נאכל המבורגר חייזרי. במרכז המבקרים בעיר סיפרו לנו שהמסעדה המדוברת כרגע בשיפוצים, היא עוברת מקום ותפתח רק בשבוע הבא (שוב אנחנו מפספסים..) קשה לתאר את גודל האכזבה של רותם ועידו. אני חשבתי לתומי שבעיר חייזרית שכזו יהיו כמה מסעדות כאלה.

אז מה לרוזוול ולחייזרים? ביולי שנת 1947 בחווה על יד רוזוול נחתה צלחת מעופפת. בעל החווה הנדהם הביא את ההוכחות למשטרה וזו העבירה אותן לצבא ארה"ב, שהכריז שאכן נחתה צלחת מעופפת. לאחר מכן הצבא חזר בו בטענה שמדובר בבלון מזג אוויר, גם בעל החווה חזר בו. מכאן כל אחד יחליט בעצמו אם כן או לא היו חייזרים, אבל העיר הזו "אימצה" לעצמה את "מורשת" החייזרים, אולי כאקט תיירותי? בינינו, מי היה שומע על רוזוול ללא עניין החייזרים? אולי באמת היו חייזרים.

ברחוב הראשי של רוזוול יש כמה חנויות שמוכרות מזכרות "חייזריות" - חולצות, בובות וכל מה שיש בכל חנות מזכרות תיירותית. במוזיאון - ufo museum and research center, שנמצא ברחוב 114 n main (כניסה חופשית, אבל מצפים לתרומה), יש כל מיני ראיות והוכחות על הנחיתה המדוברת וכן על נחיתות במקומות אחרים. בין היתר יש שם את מפת העולם, עם כל המקומות שבהם אנשים ראו צלחות מעופפות ויש להם הוכחות, ומקומות בהם אנשים ראו אבל אין להם הוכחות. אני חושבת שישראל ביניהם. יש צילומים של גופים שאנשים צילמו, תמונות וסיפורים של אנשים שנחטפו או ניזוקו על ידי חייזרים. הסתובבנו קצת במוזיאון, התלהבנו קצת למראה כתבה מירחון ישראלי על פסיכולוג שמטפל בנפגעי חייזרים, שהגיע לארץ. להגיד לכם שהייתי באה לכאן במיוחד? רק אולי בפסטיבל שמתקיים פה פעם בשנה.

היינו אמורים להגיע לשמורת החולות הלבנים (white sand national monument). עידו מאד רצה כבר להשתולל על הדיונות, אבל בגלל הגב הכואב (עדיין, מהמכה שקיבל בפארק המים) הצלחנו לשכנע אותו לוותר על זה, בתמורה לדיונה אחרת במקום אחר. אנחנו החלטנו לוותר על השמורה בגלל החום המעיק, אי אפשר להשתולל על דיונות חול בחום כל כך נורא, אלא אם כן עולים לשם בשבע בבוקר. שמחנו שעידו השתכנע ממש רגע לפני ש"תפסנו כיוון" לשמורה.

לתחילת הכתבה

אדג`ווד ואלבוקרקי

עכשיו אנחנו נוסעים לאלבוקרקי (Albuquerque) וכהרגלנו לא הזמנו מקום בקמפ. נוסעים על כביש 285 וממנו לכביש 40 שעוד נדבר עליו בהמשך. מחליטים על קמפ לפני הכניסה לעיר ומה גדולה ההפתעה שהקמפ מלא. "No vacancy" רשום על השלט, זה עוד לא קרה לנו. אחד האנשים שאפי פוגש בקמפ מספר לו על איזה תחרות יריות שמתקיימת באיזור ושאולי בגללה הקמפ מלא. המשכנו לנסוע ומצאנו קמפ שנמצא על central ave. שוב, קמפ שמקושר למוטל. הפעם אין אפילו חלקת דשא קטנה, הקמפ נמצא ממש בחנייה של המלון. המיקום טוב לנו ומכיוון שלא היו קמפים נוספים בסביבה נשארנו. במוטל סיפרו לנו ש"תחרות היריות" היא בעצם פסטיבל בסגנון המערב הפרוע ואנשים באים לשם גם לצורך תחרויות ירי. אנחנו שומעים "פסטיבל" ומיד מחליטים להתייצב ולראות במה מדובר.

ביום שלמחרת, במקום לנסוע לאלבוקרקי נסענו שוב מזרחה לכיוון אדג`ווד (edjwood), שם נערך הפסטיבל. נוסעים בדרך 66 הישנה (המקבילה לכביש 40) ופונים לדרך עפר משובשת. לנסוע בדרך משובשת זה לא נעים, לנסוע בקרוון בדרך משובשת זה נורא. הקרוון מתנדנד מצד לצד, רעש נורא, כל מיני דברים מתחילים ליפול ויש הרגשה שהכל עוד מעט מתפרק. בדרך כזאת נסענו בערך רבע שעה וכבר חשבנו שטעינו בדרך ולא נראה לנו שיש משהו באזור. כשהגענו לכניסה לחוות end of trail ראינו מגרש חנייה ענק ובו עשרות קרוונים. בדיעבד מסתבר שאלה הקרוונים של המשתתפים בפסטיבל שנמשך שלושה ימים. שילמנו לחנייה ונכנסנו. כבר בדרך מתחילים להרגיש את האווירה: אנשים לבושים בסגנון המערב הפרוע, רעש של יריות מרחוק ומעט מאד אנשים כמונו, שלובשים בגדים "רגילים" ומחזיקים מצלמות ביד.

קנינו כרטיסי כניסה (10$ למבוגר והילדים חינם) ו.. נכנסנו לסרט. ההרגשה היא שאנחנו בתוך סרט בסגנון המערב הפרוע. בעצם נראה שמדובר בכנס חובבי המערב הפרוע. הגברים לבושים במיטב בגדי הקאובויי`ס למיניהם, כולל ווסטים שונים ומכנסי עור עם כיסים מיוחדים לאקדחים. הנשים בשמלות מתנפנפות בעלות מחשוף נדיב ותסרוקות של פעם, וכמעט כולם נושאים עגלות מיוחדות לכלי הנשק שלהם ולכדורים. אנחנו הסתובבנו נדהמים, לא מדובר בפסטיבל תיירותי, אלא בארוע לאנשים שאוהבים את סגנון החיים הזה, שפעם בכמה זמן עוזבים את החיים השיגרתיים לשלושה ימים והופכים לאנשי המערב הפרוע.

בדוכני המכירה יש בעיקר אביזרים ותלבושות למי שרוצה להרחיב את המלתחה או לשדרג את כלי הנשק. לתחום הירי לא יכולנו בכלל להכנס. מקום "תיירותי" אחד היה, שם עידו ואפי ירו בתותח ישן ורועש. יש מופעי קאנטרי, להטוטי ירי ואנחנו ראינו קוסם שנתן הופעה מקסימה ומצחיקה. כשראינו שהוא מכיר חלק מהאנשים, הבנו שהאירוע הזה הוא לא חד פעמי. היינו די יוצאי דופן שם עם המראה הרגיל שלנו. אני ממש הרגשתי בתוך סרט ונהניתי מאד. מה שהעיב על החגיגה היה מזג האוויר החם. בשעות הצהריים כבר לא יכולנו יותר ולמרות שאפי רצה לראות עוד להטוטי ירי, החלטנו ברוב קולות (שלי ושל הילדים) שמיצינו את האירוע וחם לנו מאוד, מאוד, מאוד. אחר הצהריים, בלובי של המוטל גילינו עוד הרבה אורחים מיוזעים בתלבושות, שלא משאירות מקום לניחושים, הם היו בין משתתפי הפסטיבל.

את היום סיימנו במקום ממוזג - בית הקולנוע. איזה כיף שיש בית קולנוע במרחק הליכה מהקמפ. ראינו את הסרט cars, הסרט החדש של דיסני, ושוב, למרות מגבלת השפה, הילדים נהנו מאד. אפי ואני הגענו למסקנה שזה לא סרט שמדבר רק לילדים. החל במוסר ההשכל שלו שחברות וחברים חשובים יותר מהכסף והתהילה וכלה בסיפור הסרט, שמדבר בעצם על "דרך 66". זה הכביש שחיבר בין מדינות מהמזרח למערב ועבר בתוך עיירות קטנות, שרובן התפרנסו מהתיירים שפקדו אותן בדרכם למדינה אחרת: מסעדות, מוטלים, חנויות ותחנות דלק, עד שסללו את כביש 40 - "האינטרסטייט", כביש מהיר שעובר על יד העיירות ולא נכנס לתוכן. שוב לא היה צורך לעצור בדרך והעיירות האלה גוועו. סיפור עצוב, שלאחר שהבינו את משמעותו, ניסו להחיות מחדש את "דרך 66" על ידי אירועים שנערכים בכל מיני מקומות.

ביום למחרת עזבנו את הקמפ שלנו, שהיה אף הוא על "דרך 66" ונסענו לטייל באלבוקרקי. המוזיאון למורשת האינדיאנים הומלץ מאד על ידי מדריך הלונלי פלנט וגם על ידי כתבי שטח של למטייל. שמענו שיש ריקודים אינדיאנים במוזיאון ומאוד רצינו לראות, אבל למרבה הצער הריקודים האלה נערכים רק בימי שבת וראשון ואנחנו .. הגענו ביום שישי. בשבת אנחנו כבר בדרך מערבה לאריזונה ובמוזיאון אמרו לנו שבכפר שנקרא sky city, שנמצא בדרך מערבה, נוכל לראות ריקודים אינדיאנים ביום שבת.

נכנסנו לראות את המוזיאון. ירדנו במדרגות ואז קיבל אותנו ג`ק, אדם מבוגר שמתנדב במוזיאון, יש לו ידע עצום על המורשת האינדיאנית, השבטים והתרבויות השונות אך... קצת קשה לו להפסיק. כשהוא התחיל להסביר חשבנו שהוא יסביר בכמה משפטים ונמשיך להסתובב במוזיאון, היינו מנומסים והקשבנו, ואז הוא המשיך ללכת איתנו ולהסביר על כל מוצג ופריט ואנחנו המשכנו להיות מנומסים. הסברנו שהילדים לא יודעים אנגלית ואנחנו צריכים לתרגם, אבל הוא המשיך להסביר. רותם ועידו היו חסרי סבלנות והתחילו לנדנד, הפעם בצדק כי לא יכולנו אפילו לתרגם להם את ההסברים. למרות הנדנודים הוא המשיך ואז כבר אפי אמר לו שאנחנו קצת ממהרים והילדים רעבים. אתם חושבים שהוא סיים? לא!! הוא פשוט הלך איתנו יותר מהר ברחבי המוזיאון. מזל שהיה סרט והילדים נכנסו לראות אותו, כי נמאס להם ואנחנו אחריהם, רק אז הצלחנו להתחמק. בקיצור, המוזיאון שחשבנו שיהווה חוויה הפך לסיוט. אחרי הסרט מיהרנו להתחמק חזרה למעלה ולא שאלנו יותר אף אחד שום דבר. אכלנו במסעדה האינדיאנית של המוזיאון (שהייתה מבוססת יותר על תפריט מקסיקני) ושם המתנו די הרבה זמן לשירות ולהגשה.

חיפשנו לשווא את מרכז המבקרים של אלבוקרקי. מדריכי התיירים לא מפנים למקום הנכון והגענו לכל מיני מקומות ולא למרכז המבקרים. מרכז המבקרים, מתברר, נמצא בעיר העתיקה. באזור לא הייתה חנייה לקרוונים ולי היה כל כך חם שהחלטתי שאני לא יורדת לטייל בעיר למרות שרציתי. אני חייבת לציין שאלבוקרקי בנוייה כמעט כולה בצבע חום לגווניו השונים, אנחנו ראינו רק שכונת מגורים אחת לבנה. זה מאד יפה ומייחד את העיר, הצבע משתלב כמובן בצבעי ההרים החומים, הרי sandia, שם גם סיימנו את יומנו.

הרכבל - sandia peak aerial tramway, שכתוב עליו שהוא הארוך בעולם, מעלה אותנו לפסגת ההר לתצפית מדהימה. בחורף יש כאן אתר סקי פעיל ביותר (כדי להגיע לרכבל נוסעים בכביש 40 ויוצאים ביציאה 167, שמעלה אותנו ל - tramway blvd). יש לי פחד גבהים!! אולי זה לא פחד גבהים, אולי זה פחד מאסונות (אני אוכל לפרנס כמה פסיכולוגים אם פעם אני אנסה לפתור את הבעיה הזאת), אך אני מתגברת על הפחד ועולה לרכבל. אני משתדלת גם לא להראות את זה לילדים שמאוד נהנים מעניין הרכבל ומהגובה הרב שלו. אני משתדלת לא להסתכל למטה. בדרך יש בחורה שמסבירה קצת על הנוף, על גיל הרכבל (קצת ישן) ועל כך שאין מה לפחד, שכן הרכבל נתקע רק פעם אחת!! מנגנון החרדה שלי בעלייה, "מה פעם אחת? למה הוא נתקע בכלל? ומי אמר שלא יקרה גם לנו?". אז הוא נתקע בזמן שהיו רוחות חזקות ואחד הכבלים זז מהמקום, את האנשים היו צריכים לחלץ במסוקים. "אמא`לה!!" למה עליתי בכלל ולמה היא הייתה צריכה לספר את זה?!!! סיימנו את העלייה, הנוף באמת מדהים, עד כמה שהצלחתי לראות ולהתקרב לקצה, העיר למטה וההרים מסביב. לצערנו, עקב שרפות באזור, הראות מעט לקויה. אני כבר מודאגת מהירידה. ירידה, למי שלא יודע, זה יותר מפחיד מעליה. אני מחליטה לא להסתכל קדימה על הנוף ולהתמקד בהר כאשר אנחנו יורדים. 18 הדקות חולפות להן ואנחנו בחזרה על קרקע בטוחה. נוסעים לקמפ מערבי מחוץ לעיר על מנת שנוכל לקום בבוקר ולהמשיך להתקדם מערבה.

לתחילת הכתבה

עוזבים את ניו מקסיקו

נוסעים לאריזונה, עדיין על כביש 40. בדרך עוברים מרחבים עצומים וסלעים אדומים ענקיים מזדקרים להם מהאדמה. אנחנו רוצים להגיע לכפר האינדיאני sky city, שנמצא ב - acoma pueblo, הכפר נמצא על פסגת הר ולכן שמו. נוסעים בכביש צר (מספר 23 או בשמו המקומי - acoma rd), רק אנחנו וההרים, מעין סלעים ענקיים שמזדקרים מהאדמה בצורות שונות. פתאום יש מחסום בכביש ושוטר עוצר אותנו ומספר לנו שאין היום כניסה לכפר בגלל אירוע פרטי של הכפר. פנינו המאוכזבות לא משכנעות את השוטר שאנחנו מאד רוצים לראות ריקודים אינדיאנים, גם לא ההסבר שאתמול אמרו לנו במוזיאון לבוא לכאן היום. אפילו להיכנס מאחורי המחסום רק כדי לעשות פניית פרסה הוא לא אפשר לנו. הסתובבנו,בקושי, בכביש הצר וחזרנו כלעומת שבאנו, מאוכזבים. עידו כועס על כל העולם שהוא לא יכול לראות ריקודים אינדיאנים ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

מדי פעם יורדים לנסיעה בדרך 66, שהיא יותר נופית ופחות מהירה. חוזרים לכביש 40 וביציאה 89 רואים שלט el malpais national monument. אפי מחליט שכפיצוי על הכפר האינדיאני שלא היה, נכנס לראות מה זה. עצרנו במרכז המבקרים, לקחנו מפה ונכנסנו. זה מקום וולקני, סלעים גבוהים מאד וסלעי בזלת. נמצאת שם גם הקשת הטבעית הגדולה ביותר בניו-מקסיקו. במקום אחד עלינו לנקודת תצפית גבוהה על נוף הסלעים היפה. לאזור הוולקני ממש לא יכולנו להגיע עם הקרוון.

אנחנו עוזבים את ניו-מקסיקו, לא לפני שאני קולטת בזווית העין שלט פרסומת בצד הדרך. לא סתם פרסומת, פרסומת למסעדה ערבית עם צלחת חומוס. מכיוון שחלפנו על הפרסומת בשניה, לא ממש ראיתי איפה נמצאת המסעדה. אנחנו נוסעים בכביש שאין בסביבתו כמעט שום ישוב, מלבד כמה כפרים אינדיאנים והמון רכבות מסע ארוכות כמו שלא ראיתי בחיים. לאכזבתי, לא הצלחנו למצוא את המסעדה. מסתבר שהיא הייתה דווקא בישוב שבו הסתובבנו כדי לחפש תחנת דלק זולה, אבל את זה ידענו רק אחר כך. הפרסומת הזו השאירה אותי עם טעם בפה וגעגועים לחומוס ולאוכל הישראלי הטעים. עזבנו את ניו-מקסיקו, נכנסים להרים האדומים ולרוחות של אריזונה, אבל לזה תצטרכו לחכות שאפי בכבודו ובעצמו יספר לכם בכתבה הבאה!

אי אפשר בלי מילה אחת על המצב. למרות שאנחנו כותבים במבט לאחור והכתבות מתפרסמות באיחור מכוון, בזמן שאני כותבת המצב בארץ מדאיג. אנחנו בלי טלוויזיה, מתעדכנים מדי פעם באינטרנט ודווקא עכשיו אנחנו במקומות שלא תמיד יש בהם אינטרנט. המשפחה מעדכנת וגם הכותרות בעיתונים. כן, לצערנו אנחנו מופיעים בכותרות הראשיות. מהאנשים, ששומעים שאנחנו מישראל, אנחנו מקבלים תגובות מאד מודאגות. אני יודעת שאמא שלי מודאגת וצמודה לחדשות כל הזמן ומכאן אנחנו רק יכולים לחזק במילים ולקוות שכל זה יגמר מהר. תחזיקו מעמד.

לתחילת הכתבה

הפינה של אפי

לכל מדינה בארה"ב יש דגל משלה, פרח משלה, מיסוי שונה ועוד, אבל מעבר להבדלים הרשמיים שבין מדינה למדינה, יש לכל מדינה דברים שמייחדים אותה. למשל, פלורידה מאוד מתגאה מאוד בתפוזים שלה ולכן על כל לוחיות הרישוי של המכוניות מצויר תפוז. טקסס היא המדינה היחידה שמניפה את דגל טקסס בשעריה (הכוכב הבודד) במקום את דגל ארה"ב (וזה באישור פדראלי). בלואיזיאנה יש סגנון מוסיקה מיוחד שנקרא זיידקו וחס וחלילה לבלבל אותה עם מוסיקת קאונטרי.

בניו מקסיקו כנראה לא מאמינים בתיירות נכנסת, מכיוון שלא היה בשום מקום מרכז מבקרים ארצי. כדי להבדיל את ניו מקסיקו ממקסיקו, על לוחיות הרישוי כתוב USA ולא שם המדינה כמו כולם. לעומת זאת, באריזונה לא משתמשים בשעון קיץ ולכן צריך להחזיר את השעה אחורה ברגע שחוצים את הגבול. ביוטה, שנגיע אליה בהמשך, כל מספרי הכבישים המקומיים מצוירים על ציור של כוורת דבורים. והכי חשוב, במונטנה אין מיסוי (למעט על מלונאות) ולכן המחיר הנקוב הוא המחיר הסופי. הדברים הקטנים האלה, שתושבי המקום אפילו מתגאים בהם, הופכים את המעבר ממדינה למדינה לחוויה תרבותית, בנוסף לשינויים הדרסטיים בנופים ובמזג האוויר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה