חמישה ימים במקסיקו סיטי

נחתנו במקסיקו סיטי עם הרבה חששות. כולם, או יותר נכון כל מי שדיברנו איתו לפני הטיסה, אמרו דבר אחד: למה?? העיר מגעילה, מפוייחת, מפחידה. קרן אפילו הפליגה בסיפורים על אחותה שנחתה במקסיקו סיטי וישר לקתה באסמה ובעיות קוצר נשימה. "בשביל מה אתם צריכים את זה" שאלו כולם. אבל אנחנו בשלנו, כרגיל - שנינו תמיד יודעים יותר טוב מכולם. לנו אף אחד לא יגיד מה לעשות או איך לעשות. חשבנו שיהיה מגניב, ואני גם מתכנן לנסוע לטקילה וגוודאלחרה אז גם ככה אין ברירה.

 אומנם אנחנו מוצ`ילרים, תרמילאים בשפת המקום, אבל כשנוחתים בעיר עם כל כך הרבה חששות, חייבים להפוך את השהות למשהו מיוחד אחרת עלולים לשקוע במרה השחורה שכולם איחלנו לנו. החלטנו ללכת על מלון שהומלץ לנו והוא אינו אמור להיות יקר: מלון הוואנה. -; המלון נמצא ברחוב Republica De Cuba 77 ממש ליד הזוקולו (Zocalo, ראו בהמשך) ועולה 200 פזו שזה בערך 20$ אמריקאי. בשביל להשלים את החוויה המתקנת שלנו מהמרה השחורה של כל העולם, הלכנו לאכול במסעדה טובה. אומנם מסעדה לא זולה, אבל עכשיו אנחנו יודעים משהו שאולי כל אלו שהיו כאן לפנינו לא יודעים: חוויות יוצרים ולא מחכים שהם יקרו מעצמן. אולי זה הזמן לאחד ממשפטי עוגיות המזל שלי, שאני בטוח שתתרגלו אליהם: הגעת לעיר שאתה חושש ממנה או שאינך יודע מה לעשות בא, פנק את עצמך במלון טוב וארוחה טובה. החיים אחריהם תמיד נראים אחרת.

 הלו"ז שלנו הוא לחמישה ימים עמוסים לעייפה. אנחנו עוד לא סגורים למה זה ככה - אם בגלל שרק נחתנו הרגע מישראל או בגלל התגלית שמקסיקו סיטי אינה נוראית כמו שכולם אמרו.

 

לתחילת הכתבה

אז מה זה זוקאלו? זוקאלו היא הכיכר המרכזית. הכובשים הספרדים בנו כיכר מרכזית בעיר וסביבה את בניני הממשל. בכיכר הזאת הודיעו הספרדים את כל ההודעות שכובשים מודעים לנכבשים שלהם. באמת שאין לי מושג למה, אבל זה גרם לכך שהערים התפתחו סביב הכיכרות האלו. בדרום אמריקה, למשל, קוראים להם "פלזאה דה ארמס" - הכיכר של הצבא. בכיכר עצמה ניתן למצוא את הקתדרלה הנחשבת לגדולה ביותר באמריקה הלטינית.

 הסתבבנו יום שלם באזור, ראינו מבנים קולוניאלים עתיקים, הרבה מאוד רחובות מדהימים ופארקים קטנים ונחמדים לשבת בהם. ממולץ ללכת ברחובות אלו עד לפארק Alameda. בפארק יש את מוזאון Palacio De Bellas Artes מוזיאון בעל ארכיטקטורה מדהימה. שפר עלינו גורלינו וזכינו להיות ביום הפתיחה לתערוכה של פרידה קאלו. בשלושת החודשים הקרובים הבית של פרידה קאלו, שהינו מוזיאון הנמצא במקסיקו סיטי סגור, מפני שכל התצוגות הועברו למוזאון זה.

 

לתחילת הכתבה

גם אם אינכם נימנים עם אלו האוהבים מוזאונים, המוזיאון האנתרופולוגי במקסיקו סיטי הוא מזיאון חובה. הוא נחשב לאחד המוזאונים המפורסמים בעולם ולאחר ביקור בו אנחנו יכולים להגיד בלב שלם כי לא בכדי. המזאון בנוי מחצר מרכזית שחלקה מקורה על ידי גג העומד על עמוד אחד, במעין מבנה פטריה. זהו המבנה הגדול בעולם מסוג זה (או בעברית, שנבין, מדובר בגג הגדול העולם העומד על עמוד אחד). מסביב לחצר, בצורת ח`, מבנים שבכול מבנה מתוארת תרבות אחרת בתרבויות המרכיבות את העבר המפואר של מקסיקו. בקומה העליונה ניתן למצוא תערוכה המתארת את התפתחות מקסיקו משלל התרבויות למדינה אחת כמו שאנחנו מכירים אותה. המזיאון גדול מידי בכדי לראות את כולו ביום אחד, ובכניסה שלו ניתן לקחת מכשיר דיגטלי הנותן הסברים (כ- 40 פזו), או מדריך, והכניסה למוזיאון עולה כ 45 פזו. בימי שבת הכניסה למקסיקנים חופשית ולכן צפו לעומס. לא היה מחיר/הנחה לסטודנטים.

הצעה שלנו: בחרו את התרבויות המעניינות אתכם ביותר. אם אתם בתחילת הטיול - גשו לראות את התערכות המסבירות על התרבויות שתפגשו בדרך. אם אתם בסוף הטיול וראיתם כבר את התרבויות ואת העתיקות במקומם האמיתי - גשו לראות את התערוכה למעלה בכדי לחבר לכם את הדברים שראיתם למקסיקו של היום. מחוץ למוזיאון יש הופעה, מייצג סימבולי של מבחן אומץ שהגברים בשבטים האנדיאנים העתיקים היו צריכים לעבור. ההופעה היא כל חצי שעה עגולה.

 מהמוזאון הלכנו ל- Zona Rosa. כן, הלכנו ברגל, אנחנו יודעים שזה מפתיע, בייחוד בעיר שיש בה רכבת תחתית, מטרו בלשון העם, אבל אנחנו העדפנו לחוות ולראות את העיר. או, מצד שני אולי רק אנחנו הטייילים הישראלים הולכים ברגל. Zona Rosa הוא איזור מלא בחניות, בתי קפה ומסעדות. בעבר, לפני רעידת האדמה המופרסמת של 85`, האזור היה אזור של מעצבי על. גוצ`י, ארמני וכו`. אחרי רעידת האדמה מעצבי העל עברו לאזור אחר, Polanco, למי שבאמת היה חייב לדעת. בשנים האחרונות ישנה תחייה מחודשת של האזור ועכשיו אפשר למצוא בו הכול, מחניות של Zara ועד מדרחוב יפהפה. את האמת - מזכיר קצת את איזור שנקין. אנחנו, שהלכנו את כל הדרך ברגל הגענו מורעבים, (הסירו דאגה אמיתית מליבכם, רק 20 דקות הליכה, אבל בכול זאת הגענו מורעבים). אני חייב לעשות עצירת בניים. עוד מישהו שם לב שכשאנשים, אתם תקראו להם צנומים/רזים אני אקרא להם ירדן, נהיים רעבים, הם פתאום לא רואים בעניים, הם פשוט רעבים והם צריכים לאכול עכשיו!!! אבל עכשיו!!! ואי אפשר לדבר איתם אחרת תאבדו איזו יד או רגל בנסיון? בכול אופן הגענו מורעבים וישר התיישבנו בדומינוס פיצה. אני לא חושב שזה מה שתכננו לעשות אבל הרעב העצום, ובייחוד הרצון לפיצה, הכריעו אותנו. בגלל משקלי, הלא קל, אני בדרך כלל בארץ לא אוכל ג`אנק. אבל בטיול אין מה לעשות חייבים לאכול גם את זה. ירדן, שבגללי אכלה בשמונה חודשים פיצה אחת או שתיים החליטה שזה הזמן להשלים את החסכים, אז.... רק כשסיימנו את הפיצה והתחלנו להסתובב באזור גילנו את כל מה שיש לו להציע. מעט מאוכזבים, אבל שבעים מאוד מהבחירה שלנו במסעדה, הבנו שאנחנו חייבים להגיד: אם יוצא לכם להגיע ל-Zona Rosa אל תאכלו ג`אנק!!

 

לתחילת הכתבה

הנה עוד עובדה שלא ידעתם על פארק השעשועים Six Flags: ישנם רק שני פרקים כאלו מחוץ לארה"ב, אחד בקנדה והשני במקסיקו סיטי. זה אולי מפתיע, אבל אולי, עם האוכלסיה העשירה שיש פה, לא כל כך. אנחנו נייחס את זה ליחסיים הפוליטים המיוחדים שיש בין שתי השכנות ארה"ב ומקסיקו.

לא תמיד פארק שעשועים נראה משהו שקשור לטיול תרמילאים, אבל אם נחשוב על זה, אנחנו לא באמת תרמילאים - אנחנו יותר תיירים, עם תקציב נמוך ותרמיל על הגב. אולי בעצם זאת ההגדרה של תרמילאים?! בכל אופן החלטנו ללכת על זה - זה הטיול שלנו ואנחנו רוצים מקסימום כיף! עלינו על המטרו (קו ירוק, תחנה אחרונה, Universidad ומשם אוטובוס שעולה עוד 3 פסו וכתוב עליו בגדול Six Flags). כל הדרך התפארתי באוזני ירדן איך בפעם אחרונה שהייתי בפארק כזה עשיתי את ה- Space Mountain שלוש פעמים ברציפות ושאני חולה על רכבות הרים. ובכן - לא לבעלי לב חלש!!! אני לא יודע עם זה הגיל (אולי עכשיו שווה להזכיר שבפעם האחרונה שהייתי בכזה פארק הייתי בן 16 ועברו מאז 15 שנים), או אולי הבגרות, אבל רכבת הרים אחת גרמה לי להיזכר שהאדם לא נועד לעוף לא נועד להתגרות בחוקי הטבע והפיסיקה. לעשות את זה, זה לא בדיוק חכם. או אם אני אנסח את הכול במילים יותר ברורות ופשוטות: רעדו לי הביצים!! סרבתי לעלות ליותר רכבות הרים.

אני לא יודע עם ירדן סתם הייתה נחמדה ולא רצתה לגרום לי להרגיש חלשלוש או חסר גבריות, או שהיא באמת פחדה כמוני, אבל גם היא נשבעה שהיא לא מוכנה יותר לעלות לרכבות הרים, שהלב שלה דופק והיא מתה מפחד. אלק. כל מי שמכיר אותה יודע בוודאות שהיא סתם הייתה נחמדה אלי, אבל בינינו, כל כך פחדתי שבחרתי להאמין לה. עברנו ליד מתקן כזה שיורים עם רובה לעבר מטרות וזוכים בדובים, בובות וכו`. קפצתי על ההזדמנות להוריד ממנה את סימני הפחדנות, והתחלתי להציק לירדן. "נו, מדריכת קליעה בצה"ל" (וכל מי שמכיר אותי יודע שהיו שם כמה הערות על קצינים בצה"ל ורמתם), "נו נראה מה ההכשרה שלך שווה", "אלק מדריכת קליעה - אפילו רובה צעצוע את לא רוצה להרים" וכדומה. ירדן, בדרכה המיוחדת, נענתה לאתגר (נתנה לי כאפה שאשתוק), הרימה את הרובה, וביריה השנייה התחילה לפגוע. אבל ממש לפגוע. בלי הפסקה. הבחורונת שהפעילה את האתגרון הזה הפסיקה להתעסק עם לקוחות, נעמדה מאחורי ירדן והסתכלה בהשתאות. את האמת - כולם הסתכלו בהשתאות. ואני? הייתי רוצה להגיד שבלעתי את הכובע, אבל במקום זאת הרגשתי גאווה. במלון בערב הגענו למסקנה אחת: שווה ללכת לפארק רק אם אתם אוהבים רכבות הרים או שלא איכפת לכם לשלם את המחיר. אנחנו הרבה יותר מנהננו, למרות שבסוף לא עשינו את רכבות ההרים שתכננו.

 הכניסה לפארק עולה 30 דולר אמריקני, ויש גם Flashpass, שזה כרטיס המאפשר כניסה לשלושה מתקנים ללא תור (חובה אם אתם מתכננים לעלות למתקנים), ועולה 80 פזו, שזה עוד 8$. לבסוף יש גם VIPPass, שאין לנו מושג מה זה בדיוק, אבל הוא עולה 58$.

אפרופו מלון, או: מונחים שחייבים להכיר

בארצות הברית שבאמריקה כמו שסבתא שלי נוהגת לומר, יש מונח, Day-use. מי שמכיר אותו מעלה עכשיו חיוך על שפתיו, ומי שלא יזכה להסבר מפורט ממני. אני חושב שאת ההגדרה הטובה ביותר מצאתי בספר הטיולים שלי: מלונות זולים, או מלונות כמו שאנחנו ישנים בהם כטיילים, לעיתים משכירים חדרים "לזוגות" לפי שעה. השימוש במילה זוגות הוא רחב יותר מכפי שהיינו רוצים להאמין בשלב ראשון. גם במלון האהוב עלינו במקסיקו סיטי, שהמקלחת נקייה, המיטות ענקיות והטלביזיה עובדת התופעה קיימת. מצד שני גם ראינו משפחות עם ילדים קטנים מתארחים במלון אז... בסוף השבוע, בעודנו נחים מהחוויה ב-Six Flags, היו הרבה "רעשים" שהזכירו לנו את קיומה של התופעה במלון. החלטנו לחפש מלון אחר. הלכנו למלון Washington הנמצא ברחוב Av. 5 De Mayo. החדרים הרבה יותר קטנים לעומת החדרים במלון הקודם, אבל המיקום יותר מרכזי ולכן המחיר היה 230 פזו.

 

לתחילת הכתבה

Teotihuacan זהו אתר ארכיאולגי מפורסם, בעצם שתי פרמידות: פרמידת השמש ופרמידת הירח. לקחנו מטרו לתחנת האוטובוסים הצפונית (Autobuses De Norte) ומשם אוטובוס ב-26 פסו לפרמידות. בכניסה לפרמידות ישנם מדריכים המציעים הצעות שונות ומגוונות לסיורים- רק לפרמידה הזאת, רק לחלק ההוא וכו`. אנחנו חייבים להודות שסיור במקום כזה עם מדריך המסביר על ההסטוריה של המקום ועל השימושים שנעשו בכול דבר מעשיר את החוויה לאין ערוך, לכן, המלצתינו: קחו אחד. אנחנו מצאנו קבוצת תיירים אמריקאיים, שלהם הייתה מדריכה אמריקאית, קארן, שעובדת עם בעלה כבר עשרים שנה באתר כארכיאולגיות. כישראלים חצופים, או יותר נכון בעלי יוזמה, כמו שאני אוהב לקרוא לזה, ביקשנו להצטרף ולשמוע את ההסברים. קארן אמרה שאנחנו יכולים להצטרף בשמחה. שאר חברי הקבוצה שהיו מורמונים וביקרו בישראל בטיול עליה לרגל לארץ הקודש, מאוד התלהבו מהרעיון וחלק מהסיור באתר ביצענו איתם. לא ידוע מי בנה את הפרמידות אך ידוע כי הם שימשו כמקומות מקדש וכי תרבויות רבות השתמשו בהם. האחרונים שהשתמשו בפרמידות היו האצט`קים ואלו הם שנתנו להם את השמות פרמידת השמש ופרמידת הירח. האצט`קים נטשו את הפרמידות בעקבות שרפה גדולה. האתר כולו נחפר ושוחזר בתחלית המאה הקודמת (1905 או משהו כזה). פרט מידע מעניין הוא שהפרמידה הגדולה, פרמידת השמש, היא אחת הפרמדיות הגדולות בעולם ומידות הבסיס שלה כמעט זהות למידות הבסיס של הפרמידה הגדולה במצרים.

 

לתחילת הכתבה

טוב אולי לא מציקות לכולם, אבל לי בטוח. איך זה שרוב תרבויות העבר השתמשו בפירמידה כמקדש או כמבנה פולחני? המצרים הקדמונים, האינקאה, המאיה, האצטקים - כולם הגיעו לצורת המבנה הזאת, ולא ברור איך זה קרה? למה זה קרה? ובכן, אפשר לקבל את ההסבר של מרכבות האלים ולהגיד שהחייזרים הירוקים והקטנים עזרו בבנית הפרמידות. אך יש לכך הסבר נוסף: הדציפלינה הישנה בעולם הארכיאולוגיה (מה היה מאמין שאני אשתמש פה במילה "דציפלינה", איזה אלוף אני) טענה כי האנשים נדדו בתקופה שלפני ניתוק היבשות וברגע שהתנתקו היבשות הפסיקה הנדידה של אנשים. כל זאת קרה הרבה לפני בניית הפרמידה הראשונה ולכן אין למדענים בדציפלינה זאת הסבר לשאלה. ברם, הדציפלינה החדשה (פשוט מצאו עצמות של אדם, בוושינטון, שהגיע ליבשת אחרי התנתקות היבשות) גורסת כי אנשים המשיכו לנדוד לעולם החדש בעזרת סירות או כלי שייט לא כל כך מופתחים, וככה גם נדד לו הרעיון של הפרמידות. אולי זה נכון ואולי לא אבל בטוח שזה פחות מגניב מההסבר על החוצונים.

אני אחזור למורמונים, חברים שלנו מהסיור בפרמידות: ובכן הם ביקרו בישראל בטיול עליה לרגל, והם שמחו לשמוע שאנחנו משם ויותר מזה שירדן קיבוצניקית. בכול אופן הם אמרו לנו שגם הטיול הזה הוא עלייה לרגל, ואנחנו, שהיינו מופתעים, ניסינו להבין מה, למה ואיך. הבנו שמדובר בנוצרים המאמינים בישו ובעוד מישהו או משהו שקשור למרכז ודרום אמריקה. לא הספיק להם רק נישואין לריבוי נשים, הם גם היו חייבים להיות ממש, אבל ממש, מיוחדים. אנחנו מקווים שמי שיקרא את השורות האלו ירים את הכפפה וישלח לנו הסבר יותר נכון או מפורט על מדוע למה ואיך המורמונים קשורים למרכז ודרום אמריקה.

שבענו מהעיר וכמו תמיד הגיע הזמן להמשיך הלאה. עוד בישראל חלמתי להגיע ולבקר בגוואדלחרה וטקילה. למה? כי הייתי חייב!!! הייתי חייב להיות במקום היחיד בעולם שמייצרים בו טקילה. טקילה, ממש כמו שמפניה המגיעה מחבל שמפין בצרפת, מגיעה מהעיירה טקילה. כל משקה טקילה שמיוצר במקום אחר, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להיקרא טקילה. כל מה שקראתי לפני הביקור באזור סיפר שזוהי מקסיקו כמו שאנחנו מדמיינים אותה: אנשים עם סומבררו על הראש, טקילה ביד אחת ואקדח בשנייה, והרבה מדבר וקקטוסים.

 בטיול לימודים שעשיתי לא מזמן בארה"ב, פגשתי בחור ממונטריי שזאת עיר בצפון שלא באמת מעניינת אף אחד מאיתנו, אבל הוא סיפר לי על הטקילה אקספרס, רכבת עתיקה עשוייה כולה מעץ, הנוסעת מגוואדלחרה לטקילה - מרחק של 15 דקות נסיעה, שנוסעת ב-45 דקות. על הרכבת יש להקת מריאצ`י שמנגנת להנאת התיירים ובר המגיש את כל סוגי הטקילה (הטקילות מגולמות במחיר הנסיעה). בעיירה טקילה עצמה עושים סיור בעיירה ובמספר מבשלות וחוזרים שוב על הרכבת שוב עם הבר החופשי (!!) ולהקת המריאצ`י. זהו חלומו של כל חובב אלכוהול כמוני, או אלכוהוליסט, כמו שאמא שלי קוראת לי. תכננתי לכתוב לכם את הכתבה הזאת מהרכבת, תכננתי לכתוב סרנדות לירדן, תכננתי לכבוש את העולם עם פינקי והמוח. בעצם תכננתי לעשות את כל הדברים שאני אוהב לעשות, כשאני שיכור. אבל החלום הזה, נשאר חלום!!!

 למה? כי נסיעה של 8 שעות לגוואדלרחה פתאום לא נראית הגיונית, כי הנסיעה הזאת תאריך לנו את הדרך ב-14 שעות נוספות. אני יודע שרובכם עכשיו חושבים שירדן הניעה אותי מלסוע לשם, אבל באמת שלא בא לי עוד 20 ומשהו שעות באוטובוסים בשביל כוס טקילה. אני אבקר מבשלת טקילה בוואחקה, או כמו ששמה שם, מזקל. חוץ מזה שיש חלומות שחייבים להמשיך ולחלום אותם אחרת בחיים אני לא אחזור למקסיקו. אז לאן כן? לTaxco שזה בדיוק על הדרך בין מקסיקו סיטי ואקופלקו. כן, אפולקו. אני יודע שגם אתם שומעים עכשיו את שיר הנושא של "ספינת אהבה". ובכן- נכתוב לכם משם.