איך למדתי להפסיק לתכנן :)

בספטמבר 2013 יצאתי למסע של שנה באפריקה.
10 חודשים ביליתי במערב אפריקה, שם ביקרתי במדינות: סנגל, גמביה, גינאה ביסאו, גינאה, סיירה לאון, ליבריה, חוף השנהב, בורקינה פאסו, בנין, טוגו וגאנה.

 תמיד שואלים אותי- איזו מדינה הכי אהבת?
קשה לי לענות על שאלה כזאת מאחר שכל מדינה כל כך שונה מאחרת, וכל רושם שקיבלתי מהמדינה תלוי במפגשים וחוויות רנדומליות לגמרי (למרות שלפעמים זה ממש מרגיש כמו "יד הגורל").
אני כן יכולה להגיד איפה נתקלתי בהכי הרבה קשיים-גינאה ביסאו.
מדינה זו הציבה כל כך הרבה אתגרים שהפכו לאינספור חוויות שלא אשכח לעולם.
 עם זאת, וזוהי גדולתה של המדינה, הייתי חוזרת לשם עכשיו ללא שום היסוס.

קצת מידע כללי:
גינאה ביסאו שוכנת במערב אפריקה ובירתה היא ביסאו. היא גובלת בסנגל, גינאה, ובאוקיינוס האטלנטי.
למעשה, כ7% משטח המדינה מפוזר על גבי 88 איים הנקראים "איי הביג'אגוס", כ20 מתוכם מיושבים.
 השפה הרשמית בגינאה ביסאו היא פורטוגזית ,כאשר בפועל, השפה הכי מדוברת היא קריאול (Creole).

את הויזה לגינאה ביסאו יש להנפיק בשגרירויות/קונסוליות של גינאה ביסאו מבעוד מועד.
אני הגעתי מסנגל, ולכן הנפקתי אותה בעיר זיגנשור- כחצי שעה לפני שחציתי את הגבול. היתרון היה שזוהי קונסוליה, מחיר הויזה נמוך יותר מאשר בשגרירות בדקר ואני מניחה שזה לקח הרבה פחות זמן (בערך 10 דקות כולל פטפוט קצר עם הפקיד :)).
כעבור מספר שעות- הגעתי לביסאו, לגסטהאוס בשם "Pensao Creola", מקום חביב עם מיקום נהדר ובעלים חברותיים ומלאי ידע. המקום לא מאוד זול יחסית, אך הגון ובטוח.
ביסאו התגלתה כעיר עם המון קצב ובתים צבעוניים, עם אוירה קלילה וכיפית.

 מביסאו המשכתי לעיירה קבו (Quebo), שנמצאת בסמוך למפלי סלטיניו היפהפיים.


בעיירה אין מקומות לינה למטיילים ולכן לנתי אצל משפחה מקומית שאירחה אותי למופת, ולאחר מספר ימים, המשכתי לעיירה בשם בובה.
העיירה שוכנת על הים, עם מפרץ שבעבר שימש למסחר אך אינו פעיל כיום.
בעיירה זו דווקא היו מקומות לינה למטיילים, אך רובם ככולם היו במחירים די מופקעים. נתקלתי שם בקשיי השפה במלוא הדרם, אך בסופו של דבר, מצאתי הוסטל קטן בתנאים שתאמו את המחיר ששילמתי..

לאחר ערב טלנובלות פורטוגזיות בחצר של ההוסטל, וניסיונות (כושלים) למצוא מידע לגבי נסיעה לsao-joao, קמתי בבוקר ומצאתי מיניבוס שנוסע לפולקונדה- בדרך לsao-joao.
הדרך הייתה בוצית (דרך עפר), מלאה בורות ובכל הכנות, הופתעתי שאכן הגענו.
עוד הופתעתי, כשאמרו לי שאין רכב שנוסע מפולקונדה לsao-joao.
שיניתי אסטרטגיה- היכן אפשר להקים אוהל?
 לאחר כשעה של שבירת שיניים הוזמנתי להקים אוהל בקומפאונד של אחת המשפחות, שהתבררה כמשפחה העשירה של הכפר, היחידה עם טלויזיה וגנרטור. ולכן לקראת הערב כל הכפר הגיע לחצר לצפות בטלויזיה.

בבוקר עליתי על משאית לכפר נובה סנטרה- הנקודה האחרונה אליה מגיעה תחבורה כלשהי. משם נותרו לי 14 ק"מ ללכת(!) עד לsao-joao. כעבור כ4 שעות (כשכל הציוד עליי) שכללו גם אמבוש של נמלי מלחמה, הגעתי לכפר ומשם עליתי על סירה לאי בולמה!
 על הסירה פגשתי זוג שגר בבולמה ודרש בכל תוקף שאתארח אצלהם, דאגו לכל צרכי ומעניי, כמו משפחה. בולמה התגלה כאי מקסים, עם המון מבנים פורטוגזים ישנים ורומנטיים וחוף מדהים.


משם המשכתי אל האי המרכזי של הביג'אגוס- בובקה (Bubaque).
על המעבורת- למרבה הפלא, פגשתי עוד מטיילים!
כולנו ישנו בקאסה ג'וליו- גסטהאוס מקסים, הבן אדם מקסים, דואג ועוזר ככל יכולתו, ומכין ארוחות בוקר שוות במיוחד.
האי בובקה מקסים שלעצמו. מאוד שווה לשכור קטנוע ולנסוע ל"bruce praya "- חוף מדהים בקצה השני של האי, ריק מאדם, חולות לבנים.. מושלם.
 גם הכפרים האחרים באי מרהיבים, מלאים בתרבות ובחיים צבעונייים.

האיים מלאים באטרקציות- חופים מרהיבים, היפופוטמים שחיים במי האוקיינוס וצבי ים במלוא הדרם.
הבעיה העיקרית היא התחבורה ביניהם. ניסינו למצוא סירת דייגים שיוצאת לכיוון האי אורנגו (עם ההיפופוטמים) ואכן, נמצאה סירה, ואחרי מעט התמקחויות יצאנו לדרך.
בקצרה- התברר שלא היה לנו מספיק דלק לחזור. נאלצנו לקנות דלק על האי אורנגו. לא ראינו היפופוטמים. המנוע שבק חיים בדרך חזרה. חושך. ברקים ורעמים. טלפונים לרזורטים על האיים- בקשה לסירת חילוץ. המון כסף. הדייג מכוון אותם למקום אחר בטלפון. 23:30- מוצאים אותנו. הדייג קושר את שתי הסירות ולא נותן לנו ללכת עד שיקבל כסף. שוד באמצע הים באמצע הלילה. אחרי שנתנו כסף ומיכל דלק נותנים לנו להמשיך. אני שותה (לראשונה!) בקבוק בירה שלם מההתחלה ועד הסוף.

לאחר בילוי מפצה ומפנק על האי רובנה איילנד חזרתי לביסאו.
מביסאו נסעתי לבאפאטה- עיירה קטנה במזרח המדינה. גם שם התארחתי אצל משפחה מקסימה- פאטמה וילדיה, ומשם נסעתי לגאבו, עיירת גבול מאובקת. ישנתי בהוסטל נחמד במרכז העיירה, וביושבי במרפסת בקומה השנייה, נתקלות עיניי בכמה אנשים לבנים במרפסת ממול. שפשפתי את עיניי, הם שפשפו את עיניהם וקראו לחבריהם.
היו אלו חמישה ביולוגים מהולנד ובלגיה. הם עובדים באזור בואה- דרומית לגאבו, חוקרים שימפנזים, צמחים ועוזרים לפיתוח הקהילה. הציעו לי להצטרף אליהם, ואני, שכבר הפסקתי לתכנן, נעניתי בשמחה.
 הגעתי כעבור נסיעה ארוכה על המוטו-טקסי (אופנוע-מונית) לכפר פסטורלי קסום.

הקמתי את האוהל שלי בחצר של חבריי החדשים ועזרתי להם כמה ימים במטלותיהם- מדידת העכברים שנלכדו (ומיד שוחררו), עזרה בבית הספר ותפירת חולצות לילדי הכפר.
כעבור מספר ימים של חיפושים אחר תחבורה לגינאה, עליתי שוב על האופנוע, וכעבור נסיעה ארוכה וקרבית-משהו, הגעתי לגינאה. ככה פתאום. בלי גבול או משהו כזה.
 ומשם- הרפתקאות חדשות.