קוסטה ריקה 2023

"קוסטה ריקה? בסדר, נבוא." אמרתי לשחר בתי הבכורה, שפתחה עליי עיניים נדהמות ולא האמינה ששוב זה קורה לה .

כששחר היתה ילדה קטנה הבטחתי לה שבכל מקום שבו היא תטייל בעולם, היא תמצא את פניי המחייכות מחכות לה בלובי. הבטחות כידוע צריך לקיים ומאז ששחר בגרה והתחילה לנסוע לטיולים עם עומר, החבר שלה, החיים שלנו מתנהלים במסלול ריקוד מתפתל: שחר ועומר סוגרים טיול, ואנחנו, ממש במקרה, מחליטים לנסוע בדיוק לאותו מקום ובדיוק באותם תאריכים.

אין מה לעשות, הילדים גדלים וכחלק מהבגרות שלנו כהורים אנחנו חייבים ללמוד לשחרר. אז אנחנו משחררים. סעי שחר סעי.

אנחנו רק נגיע לראות שהכל בסדר.

קוסטה ריקה נמצאת במרכז אמריקה וגובלת בפנמה ובניקרגואה. שטחה יותר מכפול משטחה של ישראל, אך האוכלוסייה בה היא כ 5.3 מיליון תושבים, טיפה יותר ממחצית התושבים בישראל. התוצר לנפש כאן הוא כ -12,000 דולר בשנה, (בישראל עברנו את ה $50,000), המוטו בחיים הוא Pura Vida, כלומר חיים טהורים. במקרה או שלא, החיה הלאומית כאן היא העצלן.

קוסטה ריקה לא היתה על מפת הטיולים שלנו, אבל לעלוקות יש יתרון. הן לא צריכות להתעסק בתכנונים רבים, אחרים עושים זאת בשבילן. ככה מצאנו את עצמנו בדרך לקוסטה ריקה, וכמו תמיד, גם הפעם בהרכב מלא: בראש המשלחת עמדה המפקדת הידועה בשם אמא, יחד איתה נסעו שחר בת ה 23, שהצבא לא מוכן לוותר עליה, עומר בן ה 24, שסיים שירות של שש שנים, יצא לדרום אמריקה, ויחבור אלינו במהלך הטיול, אורי בן ה 18 שמתגייס בעוד כחודש, וגילי בן ה 13 שמטריל את כולם.

גם אותי לקחו איתם.

יום 1 - עצירה כפויה במדריד ולמה לא כדאי איבריה

בחרנו לטוס עם איבריה במסלול תל אביב - מדריד - סאן חוזה. טיסת איבריה מהארץ יצאה באיחור של שעה ו 20 דקות. הקונקשן היה קצר, ולמרות זאת יצאנו בריצה מהירה מהמטוס לשער היציאה לקוסטה ריקה. אחרי ששברתי את השיא העולמי בריצה לקונקשן, הגעתי מעולף לשער היציאה. המטוס עדיין חנה שם, נותרה רבע שעה להמראה, אבל הדיילות של איבריה רצו ללכת הביתה. הן הודיעו לי שהטיסה סגורה. הסברתי להן שאיחרנו בגלל איחור שלהם, ושאנחנו חמישה אנשים, ושרכשנו את הכרטיסים למקומות הכי יקרים בטיסה, ושהמטוס עדיין כאן, אז אנא … עשו מאמץ.

שום דבר. אטימות מוחלטת. חוסר רצון מינימלי להתאמץ. פשוט לא ייאמן. המטוס שהה עוד כחצי שעה בשער היציאה, כשאנחנו בחוץ מנסים את כל הדרכים האפשרויות להיכנס פנימה. בשלב מסויים הן פשוט הלכו. זהו. השאירו אותנו שם והלכו הביתה. והמטוס עדיין שם.

החלמאות הגיעה לשיאים חדשים של רוגז כשגילינו שהועברנו לטיסה ביום למחרת, במקומות הרבה פחות נוחים מאלה ששילמנו עליהם, והשיא של השיאים היה כשנחתנו בסאן חוזה, וגילינו שהמזוודות שלנו לא הגיעו - למרות שבאיבריה הבטיחו מפורשות שהם עולות אוטומטית לטיסה ושאין מה לדאוג.

אם חשבנו שיותר גרוע לא יכול להיות, כאשר לבסוף הגיעו אלינו המזוודות, באיחור ניכר, גילינו שהן נפתחו ונגנבו מהם מספר פריטים יקרים, כולל מצלמת פולואוריד חדשה ששחר קיבלה במתנה במיוחד לנסיעה.

אם זה לא הספיק, בהמשך הנסיעה קיבלנו מאיבריה מייל שמודיע לנו על כך שלא נקבל פיצוי מאחר ולא היה Mishandling מצידם. כלומר מהצד שלהם הכל נוהל נכון. כתבנו להם חזרה שאנחנו לא מבינים מה עשינו לא נכון, חוץ מלטוס עם איבריה.

נדיר שאני נותן דיס המלצה על חברה, אבל במקרה הזה איבריה הרוויחה אותה. עשו לעצמכם טובה וחפשו חברות אחרות. יכול להיות שתסעו איתם והכל יהיה בסדר. אבל שירות נמדד כשלא הכל בסדר. שם הם היו מתחת לכל ביקורת. חוסר איכפתיות מזעזע.

למרות הכעס החלטנו להישאר חיוביים ולהפיק הנאה מחצי יום לא מתוכנן במדריד. ההנאה אצלנו מתחלקת לשניים: הבנים לכדורגל והבנות לשופינג. ככה מצאנו את עצמנו מבקרים באצטדיון סנטיאגו ברנביאו, האצטדיון של ריאל מדריד, עשינו סיור במוזיאון של הקבוצה והמשכנו במסלול בתוך האצטדיון עצמו. היה מאכזב. המקום הוא אתר בניה אחד גדול. ריאל השקיעה 700 מיליון דולר בשיפוץ האצטדיון וזה נראה מרשים, אבל הכל עדיין בבניה. הביקור באצטדיון לפני השיפוץ היה הרבה יותר מרשים. ממליץ לחכות לסיום הבניה למי שמתכנן להגיע.

משם נסענו לסיוט הגדול שלנו הבנים, חנות פרימרק העצומה בלב מדריד. איזה עונש, רציתי למות. הבנות הסתובבו ואספו שקיות ואנחנו רק חיכינו שהדבר הזה יגמר כבר. משם הלכנו ברגל לפארק רחב ידיים במדריד בשם Retiro ומשם למלון שני כוכבים שאיבריה הקצתה לנו ברוב טובה בשדה התעופה.

יום 2 - נחיתה בסאן חוזה ונסיעה ל - Poas Volcano Lodge

אחרי 12 שעות טיסה נחתנו בסאן חוזה, בירת קוסטה ריקה. עקבנו אחרי ההמלצות בקבוצות המטיילים ושכרנו רכב מישראלי מקסים בשם רותם שגר בקוסטה ריקה, ושהיה אדיב ונחמד מאוד. קווין, שעובד עם רותם חיכה לנו בשדה התעופה עם הרכב, והתהליך היה מהיר ונוח. אני ממליץ בחום. משם יצאנו לנסיעה אל המלון שלנו בשם Poas Volcano Lodge הנמצא סמוך להר הגעש POAS.

אי אפשר לתאר כמה מזעזע מצב הכבישים כאן. אינסוף עיקולים חדים בעליה ובזוויות בלתי אפשרויות, בתוך כביש צר, דו סיטרי, ללא שוליים, כשמימין תהום, ובאמצע העיקול בור עצום בכביש. אה, ומהצד השני מגיע אוטובוס במהירות. אפשר לומר שיש קצת כביש בבורות. הכי מצחיק שאחרי כל זה יש גם באמפרים. בחיי. אני לא צוחק. יש מלא באמפרים. למה צריך באמפרים עם כביש כזה דפוק? לא עדיף להשקיע את הכסף בתיקון הכביש? יש מספיק באמפרים טבעיים. הנהיגה כאן מאוד מאתגרת ומצריכה הרבה ריכוז, המהירות הממוצעת היא כ- 40 קמ"ש ורכב ארבע על ארבע הוא פשוט חובה.

אחרי נסיעה של כשעתיים וחצי, רובה בגשם שוטף, הגענו למלון הראשון שלנו בשם Poas Volcano Lodge. המלון מיוחד מאוד, מבודד לגמרי, נמצא סמוך להר הגעש פואס. אכלנו ארוחת ערב מצוינת במלון ומשם הלכנו לישון. בלילה לא ראינו כלום מחלון החדר, אולם בבוקר התפעלנו מאוד מהיופי של המקום.

יום 3 - משחקים צ'יקן עם שור

אחרי ארוחת בוקר נחמדה עזבנו את המלון ויצאנו לטיול באזור המפלים הנקרא "באחוס דל טורו". מדובר באזור עם מספר מפלים גדולים ומרשימים. עצרנו את הרכב סמוך לשביל הליכה למפל בשם Blue Falls and Las Gemelas והתחלנו בצעידה של כחצי שעה. בדרך ישנם מדריכים אשר מלווים אותך ומוודאים שהכל כשורה. משהגענו גילינו שני מפלים סמוכים מרחק מטרים ספורים זה ומזה ואגן היקוות בצבע כחול טורקיז. למרות הגשם השוטף הילדים החליטו שהם נכנסים לאגן ונהנו מאוד. אנחנו בעיקר צילמנו. אחרי כשעה במפלים הילדים התלבשו חזרה ויצאנו משם בטיול קצרצר של מספר דקות לעבר מפל נוסף באזור הנקרא Poza Azul. המפל הזה קטן יותר אבל בריכת ההיקוות שלו גדולה יותר. הילדים כמובן לא ויתרו על כניסה למים. אחרי כחצי שעה, התחלנו את הטיפוס חזרה מעלה בגשם שוטף עד שהגענו חזרה לחניון הרכבים.

משם התחלנו את הדרך הלא ארוכה בקילומטרים אבל המאוד ארוכה בזמן (כשלוש שעות) אל עבר היעד הבא שלנו - עיר החוף חאקו.

אבל לא ניחשנו מה מצפה לנו בדרך.

כבר כתבתי לכם שהדרכים כאן זה משהו שלא נתקלתי בו. הדרך לחאקו שברה שיא חדש. התחלנו בטיפוס בהרים אל הרים עוד יותר גבוהים רק כדי שנוכל אח"כ לרדת בחזרה אל חאקו, עיר החוף. מהמקום שבו היינו באזור באחוס אל טורו, אין דרך יותר קצרה להגיע לחאקו.

רק שלא האמנו כמה תלולות העליות כאן. כמה תלולות? כמו העליות הפסיכיות של סאן פרנסיסקו - רק שכאן לא מדובר במאה מאתיים מטר אלא בקילומטרים רבים כאלה. דמיינו רכבת הרים של קילומטרים, כשאתה הנהג.

באמצע אחת העליות, באמצע שום מקום, בלי קליטה סלולרית ובערפל כבד, הרכב שלנו, רכב 4X4 מסוג טויוטה סנטה פה, לא שרד את העליה. הוא פשוט עצר באמצע, בכביש חד נתיבי ודו סיטרי, בלי שוליים, בשיפוע מטורף, ומסביב רק תהום. התגלגלות חזרה אחורה ברוורס של קילומטרים לא באה בחשבון (אין סיכוי להסתובב בכביש הצר הזה). אף אחד לא עבר שם כי זה באמצע שום מקום. לא היתה לנו אפשרות להזעיק עזרה מאחר ולא הייתה קליטה סלולרית. בקיצור עסק ביש.

אחרי כמה דקות ניסיתי שוב את הרכב. הוא הואיל להתקדם כמה מאות מטרים ושוב נתקע. המשכנו את התרגיל הזה במשך מספר פעמים עד שסיימנו בקושי רב את העליות המטורפות. מאחר והיינו כל כך גבוהים זו הייתה הזדמנות טובה להודות מקרוב לאלוהים על החילוץ המרשים.

משהתחלנו את הירידות שחררנו אנחת רווחה, פתאום הפיתולים המטורפים נראים משחק ילדים. אין מה לעשות, הסיפור עם העז עובד תמיד.

אבל זה לא עובד עם שור. איך קשור שור? זהו שהוא לא היה קשור. כלומר הסיפור קשור. השור לא.

פתאום, באמצע הדרך הארוכה למטה, אחרי אחד העיקולים, עמד באמצע הכביש שור עצום מימדים והסתכל עלינו במבט מאיים. מסביבו היו עוד שלושה שוורים קצת פחות גדולים שליחחו עשבים. עצרתי את הרכב מיידית. מה עושים? לעבור אי אפשר, הוא באמצע הכביש ונראה שזו הטריטוריה שלו כרגע. השור לא נראה מרוצה מנוכחותנו. הוא לא זז מילימטר.

בהתחלה לא נלחצנו. הרי כבר נתקלנו בפילים בספארי ואפילו אותם בסוף עברנו. אבל משהו במבט של השור היה מאיים ממש. בראש רצו לי סרטוני וידאו שרואים לפעמים בפייסבוק. שור עצבני מפרק רכב על יושביו. כיף גדול.

החלטתי על נסיגה טקטית ונסעתי כמה מטרים אחורה. השור בתגובה הלך כמה מטרים קדימה. ונעמד שוב. אז נסעתי שוב כמה מטרים אחורה והוא שוב הלך כמה מטרים קדימה. המשכנו את הריטואל הזה כמה פעמים עד שהבנתי שאם נמשיך ככה, נחזור לעליות המטורפות - רק שכעת הן תהיינה ירידות מטורפות, ברוורס, עם שור לפנינו. מה עושים?

משחקים צ'יקן הפוך. נראה מי יכנע ראשון. במשך דקות ארוכות עמדנו השור ואני, במרחק עשרה מטרים, זה מול זה בלי תנועה. קיפאון מוחלט. קיוויתי שיגיע רכב מאחורי או מולי, אולי מישהו מקומי שיודע איך להתנהג בסיטואציה המוזרה הזו, אבל גם ניסים קיוויתי ואף רכב לא הגיע.

בסוף השור נשבר ראשון, הוא החל צועד לעברינו, מוקף בשלושת חבריו. ממש כמו רביעיית תקיפה. נשארנו קפואים במקום. לא זזנו. ככל שהמרחק צומצם מד הלחץ ברכב עלה. השוורים חלפו על פני הרכב בהליכה איטית, הביטו בנו במבט של "הפעם נוותר לכם", והמשיכו הלאה.

כשהתחלנו לנסוע חזרה, פרץ צחוק גדול ומשחרר ברכב.

את ארוחת הערב אכלנו במרינה בחאקו. מקום נחמד מאוד עם מספר ריזורטים מסביב, המון יאכטות שנראות בדיוק אותו דבר, ומספר מסעדות. בחרנו במסעדת ההמבורגרים שהיתה לא רעה בכלל ומשם למלון ולילה טוב.

יום 4 - גלישה בחאקו וביקור בתחנת המשטרה

חאקו היא עיר חוף טיפוסית, רצועת ים ארוכה, בתי מלון פזורים על שפת החוף, רחוב מרכזי עם מסעדות תיירים, בארים ומקומות בילוי. אבל חסר בה משהו. אני לא יודע בדיוק מה חסר, אבל אנסה להסביר זאת באיטלקית: אם קנקון (מקסיקו) היא אגם גארדה, אז חאקו (קוסטה ריקה) היא אגם קומו. בערך ככה.

הדבר הנחמד בחאקו הוא שהכבישים שטוחים והנהיגה הרבה יותר נוחה. אמנם הם קוראים כאן "High Way" לכביש חד נתיבי דו סיטרי מרכזי שהמהירות המירבית המותרת בו היא 40 קמ"ש, אבל ביחס לקיים כאן זה באמת כביש מהיר. היו מקרים שבעוונותיי אפילו הגעתי בו ל 70 קמ"ש! זה לא סתם מהיר, זה מהיר ועצבני.

השתכנו במלון קרוקס שנמצא על חוף הים. אני לא יודע אם יש קשר לנעליים. המלון מרשים מאוד אבל כמעט ריק לחלוטין. לחובבי ההימורים יש כאן קזינו לא גדול. מאחר והפעם האחרונה בה הימרתי היתה בטוטו ב1991, הקזינו לא היווה אטרקציה.

התחלנו את היום בקורס גלישה לילדים. נסענו למרכז היהודי כאן. זהו בעצם הוסטל של בחור נחמד, אשדודי במקור, בשם איזו. עם שורוק. או קובוץ. אחד מאלה. נראה לי שורוק. איזו הקצה לנו מדריך גלישה חמוד בשם יוחאי, עם חולם מלא, והצטרף בעצמו. הילדים נהנו משעתיים של שיעור גלישה אישי בחוף היפה של חאקו ותפסו גלים כמו גדולים. איזו היה כל כך נחמד והשאיר לנו גלשן לשימוש אישי גם לאחר השיעור. חמד של בחור.

אחרי שגלשנו נסענו במשך חצי שעה לחוף בשם Playa Blanca ומשהגענו גילינו שהחוף סגור לכניסת כלי רכב, וכדי להגיע אליו צריך לחנות בחוף סמוך בשם Playa Mantas וללכת ברגל. כך עשינו, אבל גילינו שהחוף בו חנינו הרבה יותר נחמד. אז נשארנו שם. המפקדת ישבה בצל (והצליחה אפילו שם להישרף מהשמש) ואנחנו היינו במים ודיברנו על מגוון נושאים חשובים ברומו של עולם: מה ההרכב הכי טוב של מכבי חיפה בכל הזמנים, מי הם חמשת הזרים הכי טובים בתולדות מכבי חיפה. מי הם חמשת הישראלים שהשפיעו הכי הרבה על מכבי חיפה (ברוך ממן, לא שכחתי אותך), ועוד נושאים עם מכנה משותף אחד שאותו כבר הבנתם.

השמש כאן קטלנית. קוסטה ריקה קרובה לקו המשווה והקרניים של השמש כאן צולות אותך מהר. נמרחנו ונמרחנו ולמרות זאת יצאנו משם אדומים. ואנחנו בכלל ירוקים.

השלב הבא היה ביקור בתחנת המשטרה, על מנת להגיש תלונה על גניבת החפצים. התחנה הראשונה שנסענו אליה התגלתה כפארק שעשועים קטן. בתחנה השניה פגשנו שוטר נחמד שהסביר לנו שזה לא פה. התחנה השלישית היתה המקום הנכון. השוטר שם היה אדיב, כותב ואף קורא. רק דבר אחד הוא לא ידע. אנגלית.

מפה התחיל מחזה קומי שבו שוטר שלא מדבר מילה באנגלית, ואנחנו שהספרדית שלנו מסתכמת ב-לה קאסה דה פפל, צריכים למלא ביחד טופס הגשת תלונה. גוגל טרנסלייט נחלץ לעזרה, ובמשך 45 דקות תקשרנו באמצעותו בשילוב עם פנטומימה והצלחנו למלא את כל הפרטים בצורה טובה. חנוך רוזן היה גאה בנו. נסו להסביר מצלמת פולואריד בפנטומימה.

יום 5 - טיול טרקטורונים

את היום התחלנו בארוחת הבוקר הבינונית מאוד במלון. לאחר מכן אסף אותנו רחב של חברת אטרקציות מקומית בשם Los Sueños Adventure. הזמנו מהם טיול טרקטורונים של מספר שעות שעות. החברה הקצתה לנו מדריך חביב בשם מקס.

התחלקנו לשלושה טרקטורונים, שחר עם המפקדת שלא הסכימה לנהוג, אני עם גילי שקטן מכדי לנהוג, ואורי התותח נהג לבד. החלק הראשון של הטיול היה מגניב, נסענו בתוך יערות טרופיים בעליות ומורדות קלים עד למפל קטן מוצל וקריר. נכנסנו לבריכת המפל, בריכה קטנה בקוטר של 3 מטרים אך עמוקה מאוד, והתענגנו על המים הקרירים ביום החם הזה. לאחר מכן עשינו את הדרך חזרה. כשהגענו מקס הציע שנעשה עוד נסיעה, קצת יותר אתגרית.

כך מצאנו את עצמנו נוסעים בעליות חדות בטרקטורון אגרסיבי, בחלק מהעליות היה ממש מאתגר עם תהום פעורה מימין ומשמאל, איכשהו התגברנו על העליות, ואח"כ גם על הירידות. היה נחמד, אך טיפה מסוכן מדי. רק גילי מאחור האיץ בי לנסוע יותר מהר. הילד לא יודע פחד. אז מדי פעם תפסנו מרחק מהשאר בכוונה ואז שמנו גז כדי להדביק אותם. מה לא עושים בשביל בן הזקונים השובב.

את הערב קינחנו במסעדה במלון, האוכל כאן בינוני מינוס. לא עפנו. אבל אחרי שחזרנו בשלום מהטיול לפולין, שבה לאוכל אין צורה, טעם או ריח, לא נמות כאן מהאוכל. מקסימום נוריד כמה קילו.

יום 6 - Playa Hermosa

לבקשת הילדים התחלנו בוקר רגוע במלון, ארוחת בוקר, לאחר מכן חדר כושר, קצת ביליארד ומשם לבריכה לדיון מעמיק בשאלה, מהו הרכב הזרים הכי גרועים בתקופת ה"עשור השחור". למתעניינים, אלה שמות: שראנוב, ליו, דוס סנטוס, בוליאט, מריו מוסה, חלושי, דריניצ'יץ, קוסטדינוב, קאיו (קפטן), קראמר, קלאוס. מאמן: פרד רוטן. מנהל מקצועי: מו אלאך (טוב שהלך).

אחרי הדיון המעמיק אכלנו צהריים בבריכת המלון ומשם נסענו לחוף Playa Hermosa הידוע בגלים הגבוהים שלו ובשקיעות המרהיבות. שני הדברים התבררו נכונים, הגלים היו לא רעים בכלל. רצועת החוף היא ארוכה מאוד, באורך קילומטרים רבים, צפיפות האוכלוסין היתה נמוכה מאוד, כמעט ולא היו אוכלוסין. והשקיעה באמת יפה שם. הצטלמנו רבות.

הדבר היחיד שמפריע לי כאן בחופים בחאקו הוא שהחול שחור. ממש ממש שחור. לטעמי זה מרגיש כאילו החוף מלוכלך. הבנות טוענות מנגד שזה מה שיפה בחוף. נו, שיהיה.

אחרי הביקור בחוף נסענו למתחם קניות ובילויים קטן שנקרא Jaco Walk. במקום מספר מסעדות טובות, בחרנו במסעדה איטלקית ולא הצטערנו. האוכל היה ממש טוב והשירות מצויין.

חאקו מקום עם הרבה פוטנציאל, אבל נמנם לגמרי. עיר ישנונית. חיפה של קוסטה ריקה. נסעת לבקר והיה סגור. כולם בבית אוכלים סנדוויצים מול הטלוויזיה ורואים מבט. תיכף יבוא דני רופ, יגיד לנו שגם מחר יהיה חם, ונלך לישון בתשע ורבע כי מחר יום עבודה. ככה זה מרגיש כאן. הכל סבבה, החופים, המלונות, האטרקציות ועדיין אין וייב. העיר מנמנמת את עצמה לדעת. הרגשנו בבית.

יום 7 - עומר, פואס, ופרנטזי אחד קטן בדרך ללה פורטונה

התחלנו את היום בנסיעה חזרה לסאן חוזה על מנת לאסוף את עומר, שחוזר אלינו אחרי טיול שחרור בדרום אמריקה. בדרך עצרנו בגשר התנינים, שכשמו כן הוא, גשר גדול מעל נהר רחב ורדוד, ובתוך הנהר אינספור תנינים משתזפים. לאחר הפגישה המרגשת, (עם עומר, לא עם התנינים), התפצלנו, שחר ועומר שכרו מראש רכב ודרשו עצמאות. אנחנו כמובן הורים מודרניים שלעולם לא מתעלקים. שיחררנו אותם. עד מחר.

משם נסענו להר הגעש פואס על מנת לתצפת על לוע הר הגעש. הדרך לפואס היתה בת שעה וכללה עליות ועיקולים עליהם כבר כתבתי. בדרך שרר מתח רב, בשעה זו התמודדה קבוצתנו האהובה במשחק העונה מול הפועל באר שבע. את המנויים נתנו למקורבים, ותכננו לראות את המשחק בדרך באמצעות אפליקציה מעולה בתשלום שיריב, אחי, סידר לנו. אבל האינטרנט קרטע וככל שהתקדמנו בגובה פשוט לא היתה קליטה סלולרית. לפתע אורי קיבל סיגנל לכמה שניות ושמעתי אותו צועק: "דקה 27, 1:0 למכבי, פיירו". את שאגות השמחה באוטו שמעו עד ניקרגואה. כשהגענו לפסגת הר הגעש, במחצית המשחק, המפקדת הבינה בחכמתה שלטייל עם שלושה בנים שהראש שלהם בסמי עופר, לא הולך להיות כיף. לכן ירדנו חזרה עד המסעדה הראשונה בדרך, בדקנו שה WIFI טוב שם, והתיישבנו לארוחת צהריים תוך כדי צפייה במחצית השניה. המשחק נגמר 1:0 לירוקים, שמחים ומאושרים עשינו את הדרך הקצרה חזרה לפסגת פואס.

בפסגת הר הגעש פואס יש בריכת מים טבעית בצבע טורקיז, אבל לא זכינו לראות את הבריכה. העננות הרבה פשוט לא אפשרה לראות שום דבר. בהתחלה חשבנו שהעננות זה מהאבוקות בסמי, אבל זה לא התפוגג. ניסינו מכמה זוויות - נאדה. כלום. לא נורא, היה טיול נחמד בכל מקרה.

משם התחלנו בנסיעה ארוכה של 2:45 שעות אל העיר לה פורטונה. לאחר נסיעה ארוכה הגענו אל מלון Baldi. המיוחד במלון שהוא בעצם אתר נופש עם כ-20 בריכות תרמיות של מים חמים בטמפרטורות שונות, כתוצאה מהפעילות הגעשית באיזור. סוג של חמת גדר רק הרבה יותר מפואר. במקום גם 4 מגלשות מים מעולות ומהירות מאוד, סאונה טבעית, והכל טובל בצמחייה טרופית סבוכה גבוהה וירוקה. מקום מאוד מיוחד.

לאחר שקיבלנו חדרים הלכנו אל הבריכות, השעה היתה שבע בערב, חושך, נכנסנו לכמה בריכות בדרגות חום שונות, ומשם מקלחת ולארוחת ערב במסעדה איטלקית (איך לא) במלון.

יום 8 - ראפטינג אתגרי

באיזור של לה פורטונה, כמו באזורים אחרים בקוסטה ריקה, יש חברות מקצועיות שמציעות אינספור אטרקציות. הים בחרנו לעשות ראפטינג בדרגת קושי 3-4, כש-5 זה בחזרה מטואיצ'י ו-1 זה לשבת באמבטיה ולחשוב שאתה בסירת מנוע.

החברה המצויינת בשם Costa Rica Descents Adventure Company אספה אותנו מהמלון בשעה רבע לשמונה בבוקר, ולאחר כשעה הגענו לנהר בשם Rio Balsa. קיבלנו סירה לשישה אנשים, עומר ואני היינו בחזית, אורי ושחר מאחור, ויחד עם המדריך מנואל (לא סתם מנואל, מנואל אנטוניו), התחלנו את המסע בנהר שבחלקו העליון געש מאוד, מספר פעמים כמעט ונפלנו אל המים. לאחר כשעה של ראפטינג אתגרי הגענו לאזורים יותר רגועים של הנהר, ושם אפשר היה לקפוץ למים ולשוט במקביל לסירה. כל ארבעת הילדים עשו כך בזמן שאנחנו נהנים משיט רגוע בנופים כל כך יפים ומיוחדים, שכל ניסיון לתאר אותם רק יפגע. לאורך כל הראפטינג ירד עלינו גשם שוטף שלא הפסיק ולו לרגע. שייט מטורף במבול מטורף כשאתה נרטב מלמעלה ונרטב מלמטה - בהחלט חוויה מיוחדת ומאתגרת.

לאחר מספר שעות כולל הפסקת פירות באמצע, סיימנו את הראפטינג והמשכנו משם לחווה האורגנית של החברה. בחווה חיכתה לנו ארוחת צהריים לא טעימה. משם יצאנו לסיור ברחבי החווה האורגנית, האכלנו עיזים, יצרנו מיץ מקנה סוכר ושתינו פינה קולדה.

בסוף היום נקבצנו חזרה להסעות והגענו למלון אחרי הצהריים. משם המשכנו ישירות אל הבריכות התרמיות על מנת להתחמם מהגשם שספגנו במשך יום שלם. גם כאן הגשם לא הפסיק לרגע, ומצאנו את עצמנו בבריכות חמות פתוחות עם גשם שוטף מלמעלה, בהחלט חוויה מעניינת.

לאחר שכשוך של מספר שעות, נסענו למסעדה מומלצת באזור. הפעם החלטנו לגוון במסעדה איטלקית בשם Italianisimo. היה בסדר גמור. ולא, לא קוראים לו ניסים והוא לא ישראלי.

יום 9 - קניונינג מטורף

מכירים את ההרגשה שנדמה לך שאתה יודע לקראת מה אתה הולך כי התנסית בעבר, ואז התברר לך שאין לך מושג? זה מה שקרה לנו בקניונינג המטורף שעשינו כאן.

לפני מספר חודשים התנסינו לראשונה באטרקציית הקניונינג בחופשה באיטליה. היה ממש נחמד ואפילו קצת מאתגר. החלטנו לעשות את אותה חוויה גם כאן בקוסטה ריקה. רק שלא היה לנו מושג על מה אנחנו מדברים. זה כמו לעשות את רכבת ההרים בלונה פארק בתל אביב, ואז לנסוע ל Six Flags בקליפורניה ולחשוב שיש לנו ניסיון ברכבות הרים. בערך ככה.

לפני שאספר לכם על החוויה הנהדרת, אתחיל בהמלצה חמה. עשינו את הקניוניג עם חברה יחסית צעירה בשם: maquique adventure. החבר'ה האלה ממש נהדרים. מקצועיים. איכפתיים באמת באמת. זהירים מאוד. פשוט אנשים טובים. ממש התאהבנו בהם.

את היום התחלנו כשנהגת מיניבוס צעירה, נאת מראה וחייכנית אספה אותנו מהמלון. לאחר איסוף קצר מעוד מספר מלונות הגענו לאתר ההצטיידות ומשם בנסיעה לנקודה ההתחלה. קיבלנו הסברי בטיחות ויצאנו לדרך. באיטליה ההתחלה שלנו היתה קפיצה מסלע אל מים קפואים. פה ההתחלה היתה סנפלינג של 16 מטר בתוך מפל זורם ומשם עוד אומגה של 200 מטר בערך בין העצים. משם המשכנו במסע שכלל תוואי דרך בתוך הנחל הזורם ובמבול שלא הפסיק לרדת לרגע, חמישה סנפלינגים, כולם ממש בלב המפל כשהמים נופלים לך על הראש תוך כדי גלישה מטה מהמצוק, כשהקשה מבינהם היה בגובה 35 מטר, המצחיק מביניהם היה גלישה ישירות לתוך המים, והגבוה, והמפחיד מכל, היה בגובה של 60 מטרים, במקביל למפל הגועש. דמיינו השתלשלות מבניין בן 20 קומות בערך כשהמפל מתיז עליך מים. ככה בערך. לסיום קינחנו באומגה באורך 400 מטר עד נקודת ההתחלה. היה מטורף באמת. ממליץ בחום. אתגרי, מפחיד ומגבש.

לאחר שסיימנו את המסלול שלקח לנו שלוש שעות בערך, נסענו חזרה לאתר ההצטיידות שם חיכתה לנו ארוחת צהריים. אני ממש ממש לא אוהב את האוכל המקומי כאן, אבל החברה הזו ממש התאמצה והיה בסדר גמור. אחרי זה הם חגגו לעצמם 2 שנות פעילות והזמינו אותנו לעוגה יחד עם הצוות. ממש חמודים.

את הערב סיימנו בבריכות החמות במלון. היה כיף.

יום 10 - קלסטרופוביה במערות, ארנל ועבדולאי אחד

את היום הכי אינטנסיבי בטיול התחלנו מוקדם על מנת לעשות הפסקה בשעה 11:30 כדי לראות את השידור מישראל של הירוקים נגד הצהובים.

הגענו ל Cavernas de Venado בעשרה לתשע בבוקר על מנת לעשות את מסלול המערות. בפועל בגלל שלא היה מדריך פנוי התחלנו רק בשעה 10. אלינו הצטרפה משפחה מליטא ויצאנו פנימה אל הלא נודע. בהתחלה היה נחמד, נכנסים למערה קרירה עם מים עד הקרסוליים, זה לא מרגיש נורא כל כך, אתה אפילו מרגיש קצת בר כוכבא. ואז מגיעים לאיזה מקום במערה שנראה כמו סוף הדרך ונדמה לך שהולכים חזרה. אז נדמה לך. פתאום המדריך מראה לנו איזה חור קטן בסלע בתחתית, ואומר -"מכאן ממשיכים".

מכאן ממשיכים??? אתה רציני??? איך אני אמור לדחוס עשרות שנות פינוק של סבתא מרגלית, זכרונה לברכה, עם האוכל הכי טעים ביקום, אל החור הזה? מישהו התבלבל פה.

אז זהו, שהוא לא התבלבל, והחור הזה היה יחסית גדול למה שעוד יגיע בהמשך. במשך שעה וחצי מצאתי את עצמי נאבק במעברים בלתי אפשריים, זוחל על גחוני בתוך שלולית מלאה בבוץ ומים כדי לצאת מהצד השני של סלע שהמים לא חצבו בו מספיק, ונאבק בזויות קימור בלתי אפשריות, שאפילו נאדיה קומנצ'י, שלא זכתה לטעום את הסופריטו של סבתא, לא היה עוברת בנקל.

המסלול הזה היה מאתגר, בטח לאנשים בגודל שלי. אם אתם קלסטרופובים, זה לא המקום בשבילכם. אם אינכם קלסטרופובים, כשתצאו משם תהיו כאלה.

"אתה בחור חזק", החמיא לי המדריך כשסיימנו. "הרבה אנשים בגודל שלך בוכים בדמעות כשהם מגיעים למעברים הצרים האלה, אתה המשכת לחייך." אני בחור חזק? חשבתי בלב, ממש לא. אבא, זכרונו לברכה, היה בחור חזק, הוא התמודד עם כל המחלות שנפלו עליו ולא הפסיק לחייך. אני רק מיהרתי למשחק.

כשיצאנו מהמערה המשחק כבר התחיל. הפעם מתארחת מכבי חיפה שלנו, אלופת המדינה ומוליכת הטבלה, אצל מכבי ת"א השלישית בטבלה. התיישבנו על ה WIFI של אתר המערות וראינו את המחצית הראשונה. התל אביבים הצליחו להפתיע את האלופה והובילו 1:0 במחצית.

ואז נדפק האינטרנט ולא יכלנו לראות כלום. יצאנו בדהרה למצוא מקום עם תקשורת סלולרית על מנת שנוכל לפחות לשמוע את השידור ברדיו חיפה. הגענו לאזור עם קליטה ושמענו איך במחצית השניה האלופים חזרו לעצמם, השתלטו על המשחק, השוו את התוצאה ורק טעויות שיפוט מרגיזות מנעו מהם ניצחון צודק. כשהובקע שער השוויון מרגליו של סק, נשמעו צרחות שמחה רמות ברכב. מי כמוך באלים עבדולאי.

משם המשכנו אל שמורת הארנל, הר געש פעיל, והתחלנו במסלול של 6 ק"מ בתוך יער טרופי סבוך שבחלקו אפילו קרני השמש ממעטות לחדור. אחרי עליה קשה מאוד אל ראש ההר, התברברנו במסלול, לקחנו את הפניה לא נכונה ומצאנו את עצמנו שוב בנקודת ההתחלה. הסברתי בכניסה לשומרים שהתברברנו, הם היו נחמדים ונתנו לנו לעלות עם הרכב עד לנקודה סמוכה לתצפית הכי קרובה לארנל. משם המשכנו במסלול נוסף של 1.2 ק"מ בעליה מאוד חדה אל נקודת התצפית.

המקום מאוד יפה, אמנם עננים כיסו את פסגת הארנל, אבל הכמות המטורפת של הסלעים מכוסי הלבה השחורה שנפלטו מההר היא מטורפת. ההר הזה פעיל מאוד. הוא התפרץ לאחרונה ב 2010 ואפשר לראות את תוצאות ההתפרצות בצורה מאוד בולטת.

אחרי יום מאומץ שמנו פעמינו אל הבריכות התרמיות במלון. ז'ול ורן היה יכול לכתוב ספר על היום הזה. משהו בסגנון של מתחתית המערה אל פסגת ההר ב 6 שעות.

יום 11 - שמורת Rio Celeste

Fאת היום התחלנו בנסיעה של כשעה אל שמורת Rio Celeste. את פנינו קיבלו לבושי וסט צהוב שהפנו אותנו לחניה והסבירו לנו שכדאי שנשלם חניה. כמובן ששילמנו. מי רוצה להסתבך בשביל 13 שקלים. במקום מספר מסלולי הליכה אפשריים. התחלנו את הדרך במסלול של קילומטר וחצי עד צומת הירידה למפל. משם המשכנו בירידה תלולה בת 250 מדרגות עד למפל עצמו. האגם עצמו היה פחות כחול ממה שראינו בתמונות. אולי בגלל הגשמים הרבים שירדו כאן לאחרונה, אולי בגלל שבטבע אין פוטושטופ? הירידה לא היתה קלה. העליה אף פחות.

לאחר מכן התחלנו במסלול ארוך ותלול אל ראש ההר ממנו ראינו את הר הגעש הסמוך בגודל טבעי. העליה גם כאן היתה תלולה ומאתגרת. הפסגה היתה נחמדה, נוף עוצר נשימה ניבט מכל עבר. הדרך למטה היתה אתגר רציני לברכיים. כל מדרגה כאן חצי מטר. בסוף יצא שהלכנו למעלה משמונה קילומטרים בתוך השמורה, בעליות ובמורדות.

חזרנו עייפים לחניה והחלטנו שהרווחנו שיק תות בננה ביושר. היה טעים.

משם המשכנו בנסיעה ארוכה של כמעט שלוש שעות את המלון הבא שלנו במונטה ורדה, רק כדי לגלות שכמה שחשבנו שמצב הכבישים כאן גרוע, הוא בתכלס גרוע יותר. הגענו למלון בוטיק בשם Ocotea. המלון קטן ומטופח מאוד, החדרים נוחים. יש קומה עליונה עם תצפית מרהיבה, ספות ישיבה ובר. יש כאן הקפדה על איכות עם ארומה אירופאית. לא רע בשביל שהיה קצרה של מספר לילות.

אחרי שהתמקמנו יצאנו לארוחת ערב. בתחילה הלכנו למסעדה ששמה מתבקש שנבקר בה - The Green Restaurant, אולם מאחר ולא הזמנו מקום נאלצנו להמתין ארוכות. חפירה קצרה בחוות הדעת בגוגל הפנתה אותנו למסעדת המבורגרים ממולצת מאוד בשם Morpho's.

איך היה? רע ממש. לא טעים. המבורגר ענק אבל גרוע ברמות. לא מבין איך יש כל כך הרבה המלצות טובות. אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא. מבאס שאבו יוסף לא פתחו כאן סניף. היו חוסכים לנו עוגמת נפש. ואם לא אבו יוסף, אולי זה באמת רחוק להם, אי אפשר איזה פלאפל אבו האני אקספרס? לא מבין את זה.

יום 12 - אולי לא טרזן אבל לגמרי סופרמן

ארוחת הבוקר ב - Ocotea הפתיעה לטובה. אמנם אה-לה-קארט, כלומר התקמצנו על בופה, אבל אוכל איכותי וטעים עם מוטיב בולט של אבוקדו. אהבנו.

משם יצאנו לאחת האטרקציות המובילות בטיול, זיפ ליינס, או בשמם המקורי - אומגות. בחרנו בחברה בשם Extremo. חוות הדעת שלי על החברה אינה חד משמעית. מצד אחד ניכר שהם מאוד מנוסים ומקצועיים, מצד שני המדריכים היו מאוד לא נחמדים, לא דוברי אנגלית, ואפילו בדרך הגענו לאחת העמדות שממנה משגרים אותנו - ולא היה שם אף מדריך. היינו צריכים לרדת בהר ולהודיע להם שאין מדריך בעמדה. רק שאין להם מושג באנגלית. לקח זמן עד שהגיע מישהו דובר ספרדית שהסביר להם.

הפארק עצמו מ ט ו ר ף. 11 אומגות שרובן באורך של חצי קילומטר בערך ובגובה עצום. כמה ארוך? אתה לא רואה את הצד השני, ובשלב מהיר מאוד הבן אדם שלפני רגע שוגר באומגה, נראה כמו נקודה זעירה במרחק.

אחרי 7-8 אומגות משוגעות, הטירוף מגיע לשיא עם אומגה בשם טרזן. זה בעצם באנג'י שבו אתה משוגר אל הואדי העצום כשאתה מתנדנד על חבל כמו מטוטלת אנושית. אפשר לעשות את הטרזן או להמשיך במסלול. כמובן שניגשנו לתור, אבל הוא היה ארוך מאוד מאוד. לפחות שעה וחצי. לכן ויתרנו והמשכנו הלאה. (ועכשיו לאמת: זה היה כל כך מפחיד, שהתור הארוך היה אחלה תירוץ).

משם המשכנו עד האומגה האחרונה, הארוכה והגבוהה מכולן, וכאן יש בחירה: או לעשות אותה כמו אומגה רגילה שבה אתה יושב בניצב לכבל, או לעשות אותה בסגנון סופרמן - כלומר אתה שוכב במקביל לכבל, קשור בגבך, כשהפנים קדימה בתנוחת סופרמן.

הלכנו על האופציה של הסופרמן. מה אגיד לכם - זו חתיכת חוויה מפחידה. הגובה הוא עצום, אתה משוגר ממגדל שהוא עצמו מתנדנד ברוח, את הסוף לא רואים, כל מה שאתה רואה זה עמק מטורף בין שני הרים פרוס בפניך והמון אנשים מפוחדים בתור, מחייכים זה לזה בזיוף שמסתיר את האמת.

השניות שלפני השיגור הן זמן לא רע לסיכום ביניים עם אופציה לסיכום סופי. סה"כ היו לי אחלה חיים. הורים טובים, אחים נפלאים, חברים טובים, הכרתי בגיל צעיר את זוגתי למסע, הקמנו יחד משפחה יפה ובחרתי בקבוצה הנכונה. אז למה לי לקפוץ עכשיו?

כי אין ברירה. תור ארוך מאחורה. מה, שאני אצא נקניק? ליד כולם? בחיים לא. עדיף למות.

קפצתי.

כשיצאתי מהצד השני דפקתי חיוך של חניבל מ"צוות לעניין" או בשמה המקורי The A-Team, שהכל קטן עליו. אחרי הקפיצה הזו באמת הכל קטן עליי.

יום 13 - דברו חלש, שלא תחרפנו את החורפנים

היום יצאנו ליום טיול בפארק הביולוגי במונטה ורדה. במקום מספר מסלולי הליכה בני מספר קילומטרים כל אחד, המשתלבים לעיתים זה בזה. השמורה יפה מאוד, אך אחרי כמעט שבועים כאן, כבר התרגלנו לנוף הטרופי. אחד הגליקים בשמורה הזו הן החיות. רק שצריך ללכת בשקט כדי לא להבריח אותן.

איזה חיות ואיזה נעליים. לא ראינו כלום. בשלב כלשהו המפקדת קראה: "בואו תראו, נמלה כחולה". איזה יופי. עד קוסטה ריקה נסענו, שמונה קילומטר בשקט הלכנו, ומה ראינו? נמלה כחולה. שווה כל שקל וטיפת זיעה. מה היינו עושים בלי הנמלה.

כמו שאתם מבינים התבאסנו על השמורה, חיכינו שעה בכניסה כי הם מכניסים עד 250 איש מקסימום לשמורה הענקית הזו, אם אין לך הזמנה מראש אתה מחכה עד שיכניסו אותך לפי הקיבולת המותרת. לנו לא היתה הזמנה מראש. אחרי כן הלכנו בשקט מופתי כדי לא להעיר את החורפנים, וכלום. לא חורפן ולא דורבן. ליד הבית יש לנו פי כמה יותר חיות מכאן. אפשר לייצא להם חזירי בר.

מרוב תסכול עשינו את עצמנו מתלהבים מחיה דמיונית בין השיחים, תיירים אחרים שגם הם לא ראו כלום כאן אבל הבחינו בנו מתלהבים, עטו לכיוננו והתחילו לצלם את הכלום בשיחים. נקרענו מצחוק.

אחרי הכלום נסענו לעשות פיקניק. מצאנו סופר מרקט, שזו מילה גדולה למכולות הקטנטנות שיש כאן, הצטיידנו בכל שני הבאגטים שהיו להם, קנינו שתיה וחטיפים ונסענו לעשות פיקניק בנקודת תצפית יפה. היה נחמד.

משם נסענו חזרה למלון, עלינו לקומה העליונה מול הנוף המקסים, הילדים שיחקו קלפים, המפקדת קראה ספר, ואני התיישבתי לכתוב לכם סיכום.

יום 14 - קוסטה ריקה בידנו

את היום התחלנו בנסיעה ארוכה אל היעד הבא שלנו. בדרך עצרנו לשעתיים במסעדה מקומית עם אינטרנט מעולה כדי לראות את הירוקים מחיפה מנצחים את הצהובים שחורים מנתניה. המשדר ברדיו חיפה לפני ואחרי המשחק העביר לנו את הדרך מצויין. לא הרגשנו שנסענו כלכך הרבה.

אחרי נסיעה ארוכה של 4 שעות, במהלכה שמנו לב שיש כאן אינספור מגרשי דשא לכדורגל, הגענו למלון שלנו, מלון GAIA שהוא בעצם מלון בתוך פארק אקולוגי פרטי שאותו הקים הבעלים של המלון ותפקידו הוא לשמור על אוכלוסיית המקאו, ציפור יפיפיה, מהכחדה. הם בנו כאן כלובים שמאפשרים למקאו לקנן ולגדל את הצאצאים שלהם עד גיל שנתיים ולאחר מכן הם משלחים אותם לחופשי. הפארק מכיל הרבה סוגים של חיות וגם שישה סוגים של נחשים. אין כניסה לאנשים לפארק, אך ורק לאורחי המלון וגם זה בהדרכה בלבד. במשך שעתיים סיירנו עם מדריך מעולה ברחבי הפארק וקיבלנו הסברים מאלפים.

הדבר הכי מדהים שגילינו הוא על הקשר בין קוסטה ריקה לבין היהודים. מסתבר שרק חצי אחוז מהאוכלוסיה בקוסטה ריקה הם נייטיבז מקומיים. כ70%-80% מהמשפחות כאן הן עם רקע יהודי בעברם, זכר למשפחות שברחו לכאן אחרי גירוש ספרד. קוסטה ריקה היא ידידה טובה של מדינת ישראל והשגרירות שלה נמצאת בירושלים. את כל זה סיפר לנו המדריך המצויין ששמו אגב, יוחנן קסטרו.

הערב לא היה לנו כח לצאת למסעדה, אז נסענו להביא פיצה האט מקומית שהתגלתה כמאכזבת. לא נורא, גם ככה אנחנו בהרעלת פיצות.

יום 15 - זנב הלויתן

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר מעולה במלון שלנו, משם יצאנו בנסיעה של שעה אל שמורת זנב הלויתן. מדובר בשמורת טבע על חוף הים שבה יש תופעה מעניין של גאות ושפל יומית, כאשר בשפל נשאר שובל חול שדומה לזנב לויתן, ובגאות הכל מלא במים. בכלל הנושא של גאות ושפל כאן מאוד משמעותי, יש הפרש של 100 מטר לפחות בין קו המים בגאות ובשפל. זה די מדהים.

לפני שנכנסנו לשמורה עלינו על ההר הסמוך לה לעמדת תצפית יפה, ומשם נכנסנו לשמורה. החוף מאוד יפה, נכנסנו למים ושכשכנו בהם כשעתיים שלוש. לאחר מכן המשכנו למפלים קרובים שנקראים מפלי אוביטה. מדובר במפלים קטנים עם שתיים שלוש בריכות סמוכות. חונים את הרכב ומשם יוצאים במסלול קצר של 350 מטרים. כשהגענו לבריכה המרכזית קיבלנו פלאשבק מהירדנית. עשרות בני נוער מקומיים עם מוזיקה מחרישת אוזניים השתלטו על המקום ופתחו קראחאנה מקומית. לקחנו 50 מטר אחרונה ונכנסו לבריכה אחרת שקטה ונעימה. היה חביב.

משם נסענו חזרה למלון, בדרך שמענו את הלהקה האהובה עלינו, להקת חוות מזור במבחר שירים.

יום 16 - איך ניצלנו מטביעה בשמורת הטבע מנואל אנטוניו

את בוקר הטיול האחרון שלנו התחלנו בשמורת הטבע מנואל אנטוניו. מדובר בשמורת טבע על חוף הים, עם מסלול טיול מעגלי מוצל, ובו אפשר לראות, אם מתאמצים, קופים, ציפורים יפות ואיגואנות בגדול של חצי תנין.

הרחוב המוביל לשמורה הומה אדם, מן שוק מקומי קטן עם תוצרת מקומית, אוכל ושתייה. וייב נחמד. עשינו את המסלול עד לחוף הים, ואז תפסנו פינה ונכנסנו למים לשעה וחצי. אח"כ שינינו פוזיציה והלכנו לקצה המרוחק של החוף, מרחק כמה מאות מטרים, שם היו גלים נחמדים.

חזרתי לילדות וניסיתי לתפוס גלים עם החזה מתוח קדימה והידיים מתוחות אחורה, כמו פעם, בחוף הכרמל, עם אלון, ליאור, גלי, דנדן וכל החברים שעיצבו את ילדותי. תתפלאו, הצלחתי. הגלים היו ממש מגניבים וגם אורי, גילי ועומר הצטרפו למלאכת הגלישה בהצלחה רבה.

המפקדת נכנסה גם היא למים הגועשים, ובהתחלה הכל היה בסדר. פתאום במשך שתיים שלוש דקות הגיעו גלים ממש ממש גבוהים וחזקים ברצף מהיר זה אחר זה. בעודי תופס את אחד הגלים ורוכב עליו כל הדרך אל החוף ראיתי שמהפקדת לא ממוקמת טוב וחוטפת את הגלים בדיוק כשהם מתנפצים. הם הטיחו אותה שוב ושוב. רצתי לעברה אבל נפלתי לבור והגלים העיפו גם אותי. אחרי כחצי דקה הגעתי אליה והכל בא אל מקומו בשלום.

מתוך אחריות לשלום כולם בגלים הגבוהים הללו, החלטנו להמשיך לגלוש, ותפסנו עוד ועוד גלים. היה כיף ממש. כשסיימנו צעדנו בחזרה במסלול השמורה עד לנקודת היציאה ומשם נסענו לחנות פלאפל קרובה. כן, פלאפל. כמה התגעגענו. הילדים התענגו על שווארמה, אני והמפקדת על פלאפל והיה נחמד מאוד. זה לא פלאפל מישלן כמו אבו האני, מישל או אוריון, אבל היה טעים.

משם יצאנו בנסיעה ארוכה ארוכה של שלוש וחצי שעות אל סאן חוזה. רותם, משכיר הרכב הסופר נחמד שלנו, שלאורך כל הטיול התעניין בשלומנו ושאל אם אנחנו צריכים עזרה (מה שלא תמצאו באף חברת השכרת רכב), הזהיר אותנו שהתנועה ביום הספציפי הזה, סיום חג כאן, תהיה קשה מאוד לסאן חוזה. אבל המשטרה המקומית עשתה כאן מהלך מאוד יפה, וכל הנתיבים לעבר סאן חוזה, גם בנתיב הנגדי, היו פתוחים לתנועה רק אל עבר עיר הבירה. בפועל לא היה לנו ולו פקק אחד. הכל זרם חלק.

את הערב האחרון יחד חגגנו בארוחת שחיתות בדיינר האהוב על שחר - Denny's. קיבלנו מנות בגודל שאי אפשר לסיים, וסיימנו את הטיול שלנו. מחר נתחיל בדרך הארוכה חזרה הביתה.

יום 17 -סיכום - קוסטה ריקה פלוסים ומינוסים ופלוס גדול

במשך שבועיים ומשהו טיילנו במספר חלקים של קוסטה ריקה. המדינה הזו מציעה טבע נהדר, אטרקציות מעולות ואנשים מאוד מאוד נחמדים. הדבר שהכי בולט כאן - לא צפוף. אף פעם. בכל מקום שבו אתה נמצא, יש מקום. יש מקום לרכב. יש מקום במרחב. יש מקום בלב של האנשים כאן. זה מקסים בעיניי. ניכר שאיזורי התיירות לא התמסחרו כמו שקרה למדינות אחרות שכולנו מכירים, יש כאן טאץ' מקומי אותנטי שאי אפשר לפספס. הכבישים כאן טעונים שיפור ניכר, האוכל המקומי לא לטעמי, המחירים כאן ממש לא זולים, בטח ביחס למרכז ודרום אמריקה, וחסר טבע בסגנון של ספארי כדי שיהיה מושלם. אבל בכל מקרה נהננו מאוד מהטיול, אין כמו להיות ביחד עם המשפחה. בסוף זה מה שנשאר - החוויות. כל השאר לא חשוב.

הפלוס הגדול שיצאנו בפלוס ארבע וחזרנו בפלוס שמונה, הצלחת ה-15 והכוכב השלישי מתקרבים. זו לא חידת חמיצר, מי שבעניינים הבין.

אני מקווה שנהניתם מהחפירה. אני לא יודע מתי ולאן יהיה הטיול הבא כי עלוקות לא בוחרות לאן לנסוע. אחרים מחליטים בשבילן.

עד ההתעלקות הבאה - Pura Vida.