3.5 חודשים בארה"ב+ גיחה לקנדה בתקציב מוגבל- 3

חוב קטן של תמונות מסנטה ברברה

יום שני, ה-14.2:

 

נסיעה של 6 שעות ברכבת (אמטראק) מסנטה ברברה לסן דייגו. הגעתי בסביבות השעה 15:00 לסן דייגו. מרכז המבקרים קרוב מאוד לתחנת האוטובוס אז קפצתי לשם להצטייד במפה וקצת מידע על שיט לוויתנים. החלטתי(בדיעבד החלטה מטופשת) ללכת ברגל לאכסנייה שהיתה בהצטלבות של רחוב G והשדרה השמינית. המיקום עצמו קרוב להרבה פאבים ונוח מאוד להגיע משם לתחנת האוטובוס ואז לסוע לאן שרוצים..היה לי שבוע יותר רגוע בסן דייגו. עיר חמודה.

 כי מי אמר שארוחות בוקר באכסנייה לא יכולות להיות מושקעות?

יום שלישי, ה-15.2:

 

בבוקר נסעתי במשך שעה ללה חוז'ה והלכתי לחוף הים כדי לראותאת כלבי הים. היה אפשר להגיע אליהם ממש קרוב בחול אבל החלטתי לא להציק להם כי זהמוריד להם שנות חיים (ברצינות, אם הם נבהלים ממשהו הם רצים מהר לים ואז הם לאמשמרים אנרגיה ובחורף זה יכול להיות מסוכן).
 היה רציף אבן מגודר בין היםלבינם וצילמתי אותם על החוף, ובים מנסים להגיע לחוף...מזג האויר היה סגרירי, הגלים היו מאוד גבוהים והרבה מאוד כלבי ים שחו לחוף. ישבתי על ספסל מעל החוף לאכול ארוחת עשר ולהמשיך לבהות בהם.

נסעתי בחזרה למרכז, מצאתי מסעדה סינית נחמדה וזולה (הלוואי והייתי זוכרת כתובת מדויקת...הייתי אומרת בפינה של השדרה השלישית או הרביעית ורחוב ברודווי אבל אל תתפסו אותי במילה) ואכלתי לראשונה אוכל סיני בארה"ב.
 השמש זרחה לה והחלטתי לנסוע לפארק בלבואה. בפארק יש קרונית שנוסעת בחינם. עשיתי איתה סיבוב וירדתי במקום נחמד כזה עם שביל הליכה קצר שנקרא "פאלם קניון" ויש בו מלא דקלים...בדרך לתחנת אוטובוס בחזרה לעיר עברתי בגן בסגנון מדברי עם מלא קקטוסים. חזרתי לאכסניה, נתתי לגוגל מפס לעשות את קסמיו ונסעתילהכל ב-99 סנט ולסופר אחר. הערב הוקדש להכנת עוף בפעם הראשונה בחיי (אל דאגה, נתתי לשפן ניסויים קודם).
 

 

יום רביעי, ה-16.2:

 

התעוררתי למזג אויר מחריד, גשם ללא הפסקה ושמיים אפורים. נזכרתי שאני בארה"ב בחודש פברואר וזה שעד עכשיו השמש חייכה אליי זה פחות או יותר בגדר נס אז לקחתי את הזמן בבוקר עד שהגשם פסק .בדרכי לחוף הים עברתי בשעת ארוחת הצהריים ליד מרכז הכנסים של העיר. מאות אנשים זרמו החוצה, זה כמו שרואים בסרטים על ניו יורק, בשלב מסוים יצא שהלכתי נגד הזרם והרגשתי כמו בתוך מערבולת של חליפות. משם הלכתי לאורך הים לסיפורט וילג'- חמוד אבל מלבד חנויות מזכרות לתיירים אין שם משהו מרתק. ראיתי משחתת עמוסה במטוסים שהפכו למוזיאון צף וכמה ספינות עתיקות. קניתי כרטיס לשיט לויתנים למחרת.

 

יום חמישי, ה-17.2:

 

נסעתי מוקדם בבוקר לקברילו נשיונל מונמנט בפוינט לומה שזה הקצה הכי דרומי מערבי של ארה"ב. היתה משם תצפית נהדרת (ויום עם ראות מעולה) של קו הרקיע של עיר ושל האי קורנדו.
 ראיתי את הפסל, את המגדלור הישן שעדיין היו בו החדרים עם הריהוט המקורי והיתה אפשרות לעשות הליכה בשביל מסומן של 2 מייל. השעה היתה מוקדמת ומזג האויר היה נחמד אז החלטתי לעשות את המסלול. מרב שהלכתי בטיול הזה בסוף אמרתי לעצמי שאין מצב שזה היה 2 מייל...כנראה שכבר התרגלתי. ההליכה היתה ממש נחמדה , זה היה שביל מסומן ותחום שבצד הלא תחום של התהום הוא השקיף על הים ולאורך השביל היו שלטים שמתארים את החי והצומח שאפשר להתקל בהם בשביל. בתור בנאדם סקרן עצרתי וקראתי אותם עד שבאמצע המסלול היה שלט אחד שאמר שאם חם בחוץ (והיה חם) אפשר להתקל בנחשי פעמון (או שיש לזה שם אחר בעברית...אלה שעושים רעש מהזנב) ואז אמרתי לעצמי: "פאק, אם עובר פה אחד כזה מה אני עושה עם עצמי, קופצת לים?!" אז הגברתי את הקצב הליכה עד שראיתי עוד אנשים ונרגעתי...חחח.
 

 חזרתי למרכז העיר ברבע לאחד והייתי צריכה לקנות אוכל ולטוס לשיט ב- 13:15. הלכתי שוב למסעדה הסינית ולקחתי טייק אווי, כמובן שכל האוטובוסים פתאום נעלמו מהשטח והייתי בטוחה שאני כבר אפסיד את השיט. בסוף הגיע אוטובוס, היו לי אפילו 5 דקות לבלוס את האוכל ועליתי על הספינה. מזג האויר ביבשה היה נחמד עם שמש שקרנית אבל הים היה סיפור שונה לחלוטין. כל עוד שהיינו במפרץ לא הרגישו כלום אבל בשנייה שיצאנו לים הפתוח ועם המזג אויר המלבב הספינה התחילה להתנדנד כמו עלה ברוח. אחרי השיט הזה אני בטוחה ללא כל צל של ספק שאין לי מחלת ים. היו גלים מטורפים בנקודות מסוימות בשיט. הזמנתי פרצל ובדרכי חזרה לספסל כמעט איבדתי אותו לים מרב שהספינה זזה.


כל פעם שהקפטן זיהה משהו הוא אמר נגיד "דולפינים בשעה 13" ואז כולם רצו לחלק הנכון בספינה מתנדנדים כמו שיכורים...ראינו כמה קבוצות לוויתנים אפורים ושתי להקות גדולות של דולפינים ובין לבין מסוקים מסוג סי ספרייט חגו בשמיים ואפילו ראינו צוללת שעלתה על פני המים.
 גם כשהייתי באנדרטה הרבה מאוד מסוקים חגו להם באויר, יש ריכוז גדול של בסיסים של הצבא באזור. השיט נמשך 3.5 שעות. באמת שזה הכל עניין של מזל. הספינה שהיתה לפנינו ראתה את הלוויתנים יותר מקרוב, אבל מצד שני הבהילה אותם והם לא התקרבו לספינה שלנו...כך שבעיקר ראינו את הזנב שלהם או את המים שהם משפריצים ולא לוותינים קופצים מחוץ למים. אני אישית נהניתי מאוד כי זו הפעם הראשונה שהייתי בים הפתוח ולא בנהר\אגם. ממליצה בחום להצטייד בלבוש חם, היה פשוט קפוא......סיימתי את היום בהליכה לאורך הרציפים וצפייה בשקיעה.
 

יום שישי, ה-18.2:

נסעתי בבוקר לעיר העתיקה שזה ריכוז קטנטן אפילו בקנה מידה של ישראל של מבנים עתיקים של ההיספאנים שגרו שם פעם, חנות הסיגרים הראשונה, כיתה שהיא מטר על מטר מעץ וסוג של שוק פיצפי עם שטויות מקסיקניות כאלה במחירי עתק. לא ממש נפלתי אבל קניתי לי צ'ורו ענק שהיה ממש טעים. נשאר לי עוד זמן עד הארוחת צהריים אז החלטתי לסוע למיסיון אלקלה בטרולי...עליתי על הטרולי לכיוון הנכון וירדתי בתחנה שקראו להמיסיון משהו בהנחה שזה שם. סרקתי את האופק. מיסיון לא ראיתי אבל ריכוז ענק שלחנויות כן. כמובן שעשיתי סיבוב, חזרתי לאכסנייה ונשארתי בה עד למחרת כי ירד מבול.
 


יום שבת, ה-19.2:

מזג האויר היה מגעיל ברמות מטורפות. בבוקר ניסיתי להגיע לקניון אבל כשהגעתי לתחנת אוטובוס היה כתוב שהאוטובוס יוצא רק מהעיר העתיקה ולא היה לי איך להגיע לשם אז עשיתי אחורה פנה. היתה לי הברקה (או כמה שעותדיליי עד שעליתי על זה, תחליטו אתם) שאפשר לקחת את הטרולי לעיר העתיקה ומשם אוטובוס אז ניצלתי את השמש שבצבצה לה ויצאתי למסע (בהחלט מסע...לא היה לי מושג שזה כזה רחוק, שעתיים הלוך ושעתיים חזור). בסוף הגעתי למרכז קניות של ווסטפילד שהכיל את כלהחנויות הרגילות שיש: מייסיס, ויקטוריה סיקרטס, פוראבר 21, חנויות מעצבים למינהםכמו אן טיילור וגם סירס. נוספו עוד שני פריטים חדשים למלתחה .

יום ראשון, ה-20.2:

 

קמתי למזג אויר מצוין התארגנתי ולקחתי אוטובוס לאי קורנדו, טיילתי לאורך שפת הים, עברתי ליד המלון המפורסם ושוטטתי ברחוב הראשי עם כל החנויות.

 חזרתילאכסניה לאכול צהריים, ומשם נסעתי לפארק בלבואה לעשות השלמות. כל יום ראשון מתקיים קונצרט פתוח לקהל בשעה 14 והוא נמשך כשעה, הם אוספים תרומות והוא בהחלט שווה תרומה סמלית- היה נחמד. הפסנתרנית היתה די מפורסמת בארה"ב והיא ניגנה כמה שירים ענתיקה וכמה ממחזות זמר. ביקרתי גם בחממה קטנה שהיא כביכול גן בוטני ובמוזיאון אומנות אחד שהיה בחינם. היה אסור לצלם בו אבל היה שם ציור ממש יפה של המפלים שביקרתי בהם ביוסימטי.