מדוע סקי בארצות הברית?

לאחר סקי ספארי בעמק אאוסטה באיטליה ולאחר שמאד נהניתי מסקי בארה"ב בשנת 2008, עליתי בסוף ינואר 2011 על טיסת קונטיננטל מת"א לניוארק, אל עבר חופשת סקי בקולורדו, קליפורניה ונבדה. הטיסה התעכבה קשות ולאחר חמש וחצי שעות של עיכוב, עלינו סוף סוף לטיסה. בגין האיחור המוחץ, נקלעתי לאיחור מוחץ אף יותר מניוארק לדנבר. הטיסה, שהייתה אמורה לצאת בשבע בבוקר, התפספסה, והטיסה החלופית שהיתה אמורה לצאת בשתיים, יצאה בסופו של דבר בחמש בערב. איחור כזה בטיסה הוא דבר מעצבן תמיד, אבל כשמדובר בטיסה שתוכננה בדייקנות כדי שאוכל להספיק חצי יום של גלישה, הדבר מעצבן שבעתיים.

 נחתנו בדנבר בשבע וחצי בערב, המזוודה הוורודה שלי יצאה במהירות והמשכתי להשכרת הרכב. חברת אלאמו היו יעילה ביותר כהרגלה. הבחור הנחמד באלאמו ציין, שאם אני נוסעת להרים, כדאי שאשדרג את הרכב ששכרתי מטרוול ג'יגסו למיד סייז וטוב שאכן עשיתי כך, כיוון שהיה מדובר בנסיעה בדרכים מושלגות וקרחיות ורכב חלש יותר היה מזייף. בדיעבד, זה היה שווה כל דולר שהוספתי (175 דולר, שהתווספו ל- 190 הדולרים המקוריים, כולל עזרה וחילוץ במקרה שנתקעים - חובה בכבישים שנסעתי בהם). מהר מאד התחלתי בנסיעה של 120 מייל לעבר אייבון (Avon), עיירת היעד שלי, הסמוכה לביבר קריק (Beaver Creek). הנסיעה משדה התעופה אורכת כשעתיים ויש לרדת ביציאה 167, כדי להגיע למלון "קומפורט אין" (www.comfortinn.com), הנחמד באייבון, שלא נבחרה סתם כך - היה מדובר במלון הזול ביותר באיזור (תאמינו לי, בדקתי). לילה במלון עלה 150-160 דולר ללילה, כשמחירי מלונות אחרים באזור אף נסקו ל- 500-600 דולר ללילה! בסך הכל שילמתי 700 דולר לארבעה לילות, כולל מיסים. המלון שיכן, ככל הנראה, את מיטב דלפוני ארה"ב, שהעדיפו לישון במלון הכי זול באיזור ועוד דלפונית אחת (במונחים אמריקאים, כמובן) מישראל. במלון יש בריכת שחיה וג'קוזי מחוממים, ששוכנים באוויר הפתוח, כך שאם יורד שלג מדובר בחוויה סוריאליסטית משהו. המלון מציע ארוחת בוקר אמריקאית קונטיננטלית -; מאפין, עוגיות, מיצים, ביצים קשות, ואפל, בייגל וגבינת שמנת וריבות. את הארוחה שדרגתי כהרגלי, בטונה, בננות, עגבניות, גרנולה וכן נוטלה מהסופר, במחיר דומה לארץ, שהרימה את הואפל למקומות חדשים שלא נודעו קודם...

לתחילת הכתבה

אתר ביבר קריק

אתר ביבר קריק נמצא במרחק 2-3 ק"מ מהמלון וביום הראשון נסעתי עם הרכב לאתר. ישנן שתי דרכים להגיע לאתר. הדרך שניסיתי ביום הראשון כוללת נסיעה לכפר וחניה באחד מהמקומות המוסדרים (Bear Lot, Elk Lot) ונסיעה בהסעה של המקום ל- Landing. לחילופין (מה שעשיתי ביום השני) ניתן להגיע דרך מלון "ווסטין", ממנו עולה גונדולה קצרה, המוליכה ל-Beaver Creek Landing. ישנה תחנת אוטובוס מחוץ למלון "קומפורט אין" ממנה ניתן להגיע לווסטין, כך שמבחינתי היה מדובר בשתי ציפורים במכה אחת - גם ממש מחוץ למלון וגם בלי לשבור את הראש בהסעה לאתר. ניתן, אגב, גם להשאיר את הרכב בחניה של ביבר קריק, אולם מדובר בעלות של 33 דולר ליום, לא ממש שווה.

את הציוד שכרתי ממש מול המלון, בהנחה של 30%, שגם לאחריה עלות ההשכרה היא גבוהה במיוחד. שכרתי מגלשי דמו מעולים (K2 LOTTA LUV), שהם מגלשיים חדשים יותר, עם טכנולוגיה המהווה את חוד החנית, בהשוואה לטכנולוגיה של המגלשיים הרגילים, שהנם פחות חדשים ומתוחכמים וגם יותר משומשים (כך הסביר לי הבחור בחנות). בארה"ב יש למלא טופס, שמגדיר את רמת הגלישה שלך, משקלך, גובהך ופרמטרים נוספים. רק לאחר מכן מתאימים לך ציוד. המגלשיים עלו 30 דולר ליום (25 דולר המגלשיים הרגילים). כמו כן, קניתי בחנות זו מחממי רגליים וידיים, שנכנסים מתחת לאצבעות הרגליים ולתוך הכפפות, שעלו 3 דולר כל אחד, וכן מגן פנים עם חורים לאף (25 דולר) , מצרך נדרש ביותר בקולורדו הקפואה. שימו לב, שניתן לרכוש את מחממי הרגליים והידיים בסניף וולמארט הסמוך (יציאה 168 מכביש I 70), במחיר של 2 דולר לשישייה - הפרש עצום במחיר. קניתי שם בכמויות, לטיולים הבאים.

איזה כיף!איזה כיף!


 עם ההגעה לאתר, רכשתי כרטיסים התקפים לכל אתרי וייל ריסורט, שכוללים את וייל, ביבר קריק, ברקנרידג', ארפאהו באזין, והבנלי בלייק טאהו. מי שמתכנן לגלוש בארה"ב ויודע על כך הרבה מראש, מוזמן לרכוש את הפאס, שיחסוך לו כסף רב. אני פספסתי את הרכישה ולכן שילמתי יותר.

 עליתי על מעלית ה-Lower Beaver Creek Mountain Express Lift - מעלית מספר 15, המוליכה למעלית נוספת: Upper Beaver Creek - מעלית מספר 18. משם, התחלתי לגלוש דרך הפרימרוז, וה-Interwine הירוקים, לכיוון הכפר ביבר קריק. האתר נחלק לפי ההרים או הכפרים שלמרגלותיו. ממזרח שוכן Arrowhead, אחריו Bachelor Gulch, Beaver Creek Landing ולבסוף Beaver Creek Village. קיים על המסלולים שילוט מדוייק ונוח, שמכוון את הגולש לפי האזור אליו הוא מתכנן להגיע, כשמעליות רבות מקשרות בין האיזורים השונים. משם, המשכתי למעלית Strawberry Park, ממנה יש דרך ירוקה להגיע לאיזור המערבי של האתר: Beaver Creek Mountain Expressway. בשלב זה, עדיין גלשתי במסלולים ירוקים, שהם המקבילה האמריקאית למסלולים כחולים (כחול=אדום, שחור זהה בשני המקומות. בארה"ב יש גם יהלום כפול, שמלמד על מסלולים קשים במיוחד). המשכתי דרך מעלית Centenial Express Lift למעלית Cinch Express Lift, כשבאיזור זה יש מסלולים ירוקים רבים וטובים, כדוגמת סינץ' (Red Buffalo, Piney, Powell ,(Cinch. מאזור המסלולים חוזרים חזרה למעלה, דרך מעלית Drink Of Water, שטובה מאד למתחילים.

 הסינץ' היא דרך ארוכה, המחברת בין החלק המערבי ביותר לחלקים המזרחיים יותר של האתר. ליד המעליות ישנם מדריכים, המסייעים לגולשים בהתאמת מסלולים לרמתם ובכוונון כללי. בסינץ' סייע לי מדריך, שהפנה אותי למסלול הכחול הראשון שעשיתי בביבר קריק - הגולד דאסט. זהו מסלול נפלא, ממנו חזרתי דרך מעליות הסנטניאל והסינץ' חזרה למעלה. דגמתי מסלולים נוספים, כדוגמת הלאטיגו, הרד טייל, הלארקספאר, הכחולים, עד שאזרתי אומץ ושאלתי לגבי הסנטניאל השחור. נעניתי שאם הצלחתי מסלולים כחולים מסויימים, אין שום סיבה שלא אצליח. אכן, מדובר במסלול מוצלח מאד והחשוב מכל- מסלול שעבר עליו חתול שלג, כך שאינו מלא במוגולים. זה היה מבחינתי אחד הפרמטרים לקושיו של המסלול - מסלול שחור, שהושטח על ידי חתול שלג, היה קל יותר תמיד מאשר מסלול ירוק מלא מוגולים. כדי לשוב מאזור זה חזרה לחלק המזרחי של האתר, יש לעלות על ה-Strawberry ומשם, דרך הפרימרוז, שם יש מסלולים נחמדים: ה- Sawbuck, Easy Come Easy Go, Piece O Cake הירוקים. כמו כן, ישנם מסלולים נוספים כגון ה-Rough Lock וה-Gunders, הכחולים. יש לציין, כי ישנם מסלולים ירוקים, שהיו בקלות עוברים שלב אחד קדימה, באופן כללי, ישנם מסלולים ירוקים, שאינם מתאימים כלל למתחילים, כיוון שהם מתוחכמים מדי ובקיצור - הכחולים של אירופה זה לא... מתחתית מעלית הבאצלר גאלץ', ישנו מסלול ירוק, חביב להפליא, שנקרא Leav The Beav והוא הדרך הקלה ביותר לעזוב את האתר והוא מוליך לנקודת הפתיחה - מעלית הלואר ביבר קריק. ביליתי יומיים באתר המקסים הזה ועדיין לא עברתי אפילו חצי ממנו. הייתי שמחה לשוב לשם ולדגום מסלולים נוספים, אולם ביום למחרת כבר נסעתי לווייל, מאחר והבנתי כי מדובר באתר חובה.

לתחילת הכתבה

התחנה הבאה - וייל!

לווייל מגיעים מירידה 176 על הכביש המהיר, ממנה מגיעים לאחד ממקומות החניה המוסדרים, שעולים 25 דולר ליום חניה. חניתי בחניית וייל וילאג' ומשם לקחתי אוטובוס מסודר, המוליך לאחת מהמעליות הרבות העולות לאתר. אני עליתי על הגונדולה היחידה באתר, הליונס הד (Lion's Head), כל השאר הן מעליות כיסא. עשיתי גלישת בוקר ירוקה, דרך ה-Practice Parkway וה-Cub's Way, בחזרה לתחתית מעלית ליונס'הד. משם, עליתי חזרה למעלית Born Free, למסלול בשם זהה, שהינו כחול וטוב. משם, חזרתי לליונס הד והלכתי ל-Eagle's Nest, שם יש משהו, שאין באף אתר אחר שהייתי בו - הדרכה בחינם, לגולשים שאינם מכירים את וייל, למשך כשעתיים נפלאות. ההדרכה מותאמת לגולשים בינוניים ומעלה, לא למתחילים. המדריכה קיי היתה מקסימה. היא הובילה אותנו בכל חלקי האתר. גלשתי יחד עם אב ובן יהודיים מניו יורק, שהתגוררו בישראל ויש להם אף בית ברחביה. כתמיד, היה נחמד מאד להיפגש עם יהודים שמכירים היטב את ישראל. במשך השעתיים הבאות גלשנו ועלינו במעליות יחד, כולל החלפת אינפורמציה על המצב היום בישראל ובכלל. ממקום המפגש, ירדנו למסלול סימבה, הכחול והתחוח, עלינו על מעלית הפרייד, שהוליכה חזרה לקצה הליונס הד. משם, המשכנו דרך ה-Practice Pkwy ל-Columbine הכחול ולמעלית האוואנטי. משם המשכנו למיד וייל אקספרס הכחול, לאובר סיי הירוק ולמעלית ווילדווד, שממנה ירדנו ל-Meadows הירוק. ממעלית ה-Mountain Top המשכנו ל-Northwoods הכחול ולפלאפ ג'ק הירוק. המשכנו דרך ה-Choker Cut Off למעלית ההייליין ומשם לטין פאנטס הירוק, ל-Sordough Express, שם נפרדנו מהקבוצה.

וייל. צילום: לאה מיכאליוייל. צילום: לאה מיכאלי


עברנו מעליות רבות ומסלולים רבים ולאחר שנפרדנו מהקבוצה, המשכתי לדגום מסלולים נוספים: הריבה רידג' השחור, שהיה בסדר גמור, האקספרסו הכחול, שהיה מחריד ומלא מוגולים וירדתי אותו לאט לאט. משם, לקחתי את הראמסהורן, חזרה לכיוון הליונס הד, דרך ה-Eagles Head Ridge ומשם הסימבה הכחול, כל הדרך למטה. שבשלב זה גם מסלול כחול ותחוח הופך למלא מוגולים וקשה מאד מאד.

לאור המלצות שקיבלתי, התחלתי את היום השני בווייל מראש האיגל'ס נסט, לכיוון הגיים קריק, ממנו יש יציאה רק דרך המעלית, כיוון שהאזור אינו מקושר למקומות אחרים דרך מסלולים, אלא רק דרך המעלית. ירדתי מהגונדולה והמשכתי ישר, במקום ימינה. משם, גלשתי במורד מסלול ירוק לתחתית המעלית, שממנה עליתי לכיוון מסלול דילר'ס צ'ויס הכחול, התחוח והמעולה. חזרתי שוב ודגמתי גם את לוסט בוי, הירוק והנחמד מאד, שתחתיתו אינה ירוקה כלל לטעמי, אלא כחולה לגמרי. מזל שאינני ירוקה בעצמי, כי אם לא, הייתי לוקחת קשה את המסלולים האלה...

 פגשתי במעלית איש נחמד שהיה בישראל, אשר הנחה אותי להמשיך דרך מעלית 4 ואז מעלית 14, לכיוון ה-Blue Sky Bowl. ואכן, המשכתי למסלול ה-Hunky Dory, הכחול והמעולה, שעברו עליו כמה חתולי שלג והיה פשוט גן עדן (ישר מהיציאה מהמעלית, כשימינה מחזיר אותך לגיים קריק, שמאלה לוקח אותך חזרה ל-Eagle's Nest וישר -; הכיוון בו בחרתי, לכיוון הוייל וילג'). עליתי על מעלית 4, וממנה ירדתי ב-Timberline Cat Walk הירוק, למעלית 14. משם, דרך ה-Poppyfields הכחול ירדתי לכיוון הבלו סקאי, רק שכאן המשכתי לכיוון מעלית האוריינט אקספרס, שמחזירה את הגולשים לכיוון 2 Elk Lodge או חזרה לבלו סקאי. ואכן, כדי לחזור, המשכתי לכיוון הצ'ופסטיקס הכחול, חזרה לבלו סקאי, רק שהפעם המשכתי בקאט ווק ולא ירדתי ימינה. בבלו סקאי יש כמה מעליות, שהראשונה שבהן ה-Tea Cup, שמוציאה את הגולש החוצה חזרה לווייל והמעלית בה עליתי - סקייליין אקספרס, ממנה ירדתי במסלול Cloud 9. בשל השעון המתקתק, הייתי חייבת אז לחזור לכיוון וייל ומשם עליתי לטי קאפ, המשכתי לוויסקי ג'ק הכחול, פלאפ ג'ק הירוק, מעלית 11 הנורת'ווד, כדי לדגום שוב את האקספרסו מאתמול, אחרי שכמה חתולי שלג ענקיים (שעלות כל אחד מהם היא מיליון דולר!) עברו עליו, מה שהפך אותו לקל הרבה יותר. משם, המשכתי לג'יטאלונג ול-Bear Tree הכחול, חזרה למטה וכך סיימת את קורות וייל שלי...וייל הינה הגביע הקדוש של אתרי הסקי מבחינתי וכל גולש בינוני ומעלה, שיכול להגיע לשם - שיגיע! ההנאה מובטחת.

לתחילת הכתבה

הלאה אל הבֶנלי בלייק טאהו

לאחר שנסעתי לדנבר עליתי על טיסה לרינו, לשלושה ימי הבנלי בלייק טאהו. השתכנתי במלון "הארווי'ס" (Harvey's, אתר: www.harveystahoe.com) המצוין. לקחתי את המלון בעסקת חבילה של 237 דולר לשלושה לילות, עם 25 דולר לאוכל במלונות הרשת ליום - מה שאומר שנטו עלותו היתה 75 דולר פחות (פחות או יותר). אגב, המסעדות במלון כללו מסעדה מקסיקנית, סטארבקס ואת הבופה המפורסם של ההארא'ס, שהיה מעולה, ועלה לי 17 דולר (כלומר, למלון - לי הוא היה כלול בדיל...).

גלשתי בהבנלי בשנת 2008 ואחרי 3 שנים, אני יכולה לראות את הדרך המאוד ארוכה שעשיתי מאז כגולשת, כיוון שאז דגמתי חלק קטן מאד מהאתר והיום עברתי כמעט את כולו, חוץ מאיזורי היהלומים השחורים הכפולים, שהיו סגורים כמעט כולם בשל תנאי שלג מחרידים. כמו כן, היתה המלצה לא לגלוש בתחתית המסלול, המוליך לעליה מהצד הקליפורני, בשל קרח רב על המסלול. האתר, כמו כל אתרי לייק טאהו, עבר חודש ינואר קשה במיוחד - לא ירד שלג במשך כמה שבועות. המסמר שקבר סופית את השלג באתר היה הגשם שירד ימים מספר, לפני הגעתי, כך ששלג היה, אבל איכותו היתה מוטלת בספק. בהשוואה לגן העדן של וייל, היה מדובר בשלג בינוני מינוס ובמקומות מסויימים אפילו זוועתי. ביום הראשון שגלשתי שם, הייתי מתוסכלת מאוד מהאיכות הנוראית של השלג. סקי פאס לשלושה ימים עלה 252 דולר, אחרי הנחת ה"פיק'ס" של כל אתרי וייל. השכרת ציוד עלתה לי 150 דולר לשלושה ימים וכשהתלוננתי על היוקר, אמרו לי- "זו טאהו, הכל יקר".

 התחלתי את הבוקר בעליה בגונדולה, למעלית הטאמארק אקספרס, שאינה מיועדת למתחילים, ומשם ירדתי באוריון הכחול, שהיה זוועתי ומלא גושי שלג קרחיים וקטנים וערימות שלג - לא איכותי כלל. אחרי שעליתי חזרה, שאלתי את המדריכים הנחמדים, שנמצאים בכל עמדה חשובה באתר ושמחים לסייע לגולשים, מה הלאה... המדריכה הסבירה לי, כי בשעה בה אנו נמצאים (11 בבוקר), עדיף כבר לעבור מהצד של נבדה לצד של קליפורניה, כיוון שהשמש זורחת בצד של נבדה בבוקר ועוברת לצד הקליפורני בצהריים. וכך עשיתי - המשכתי בקליפורניה טרייל הכחול, לצד הקליפורני, שהיה גם רע מאוד... משם דרך מעלית הסקיי אקספרס, גלשתי את הרידג' ראן, שהיה גרוע ואחריו את ההיי פייב, ששמו ממש לא העיד על טיבו. משם, המשכתי לממבו הירוק, לאפר ממבו הכחול, וכן לפטסי'ס הירוק, שהיה הנורמלי היחידי (כנראה כי הוא מיועד למתחילים ומטופל היטב). בקיצור, 4 שעות של אכזבה עברו עליי שם. ירדתי דרך מעלית הגאן בארל אקספרס וחזרתי למלון שלי בסקי באס.

 למחרת, קיבלתי את עצתה של אחת המדריכות, שהמליצה לי לעשות את הצד הקליפורני מוקדם בבוקר (09:00), אז המסלולים עדיין תחוחים וטובים. ואכן, כך עשיתי וטוב שכך, כיוון שהיום הזה כבר היה נראה טוב בהרבה מקודמו. התחלתי מהרידג' רייל, שהיה נוח בהרבה, עם סימני הקורדרוי, חזרתי במעלית הסקיי אקספרס, לעשות את ליז הכחול ואחר כך את אלי'ס סווינג ואליס השחורים, שהיו ממש טובים. חלק מהמסלולים היו סגורים, בשל תנאי שלג גרועים. עם גלישה קלה מהמסלולים, ניתן היה להגיע לאיזורים קרחוניים וגרועים, שהיה ממש מסוכן לגלוש עליהם, מה שהכריח את הגולש לחזור לדרך הישר...

לקליפורניה. צילום: לאה מיכאלילקליפורניה. צילום: לאה מיכאלי


 אחרי שכיסיתי את החלק הקליפורני העליון, קיבלתי עצה לחזור לצד של נבדה וגם כאן, טוב שכך, כיוון שהמסלולים אליהם הגעתי היו הטובים ביותר שדגמתי באיזור. המשכתי במסלול הסקייליין, למטאור ולביג דיפר ומשם לאוריונ'ס בלט, לגלאקסי הכחולים, לתחתית מעלית הגלקסי, האיטית ביותר. משם, ניסיתי את המסלול השני, שיורד לאותה מעלית, הפרימטר הכחול. פשוט מעולה. משם, המשכתי בדרך עוקפת למעליות הנורת'סטאר והאולימפיק. המסלולים שדגמתי שם היו Cloud 9, בוננזה, אולימפיק והפיינס הכחולים, שהיה המסלול הגרוע היחיד, כיוון שעבר בין העצים והיה קרחי מעל ומעבר. ישנה דרך חזרה מהאיזור הזה, לטאמארק ולגונדולה והדרכים בין חלקי האתרים משולטים היטב. בשלב מאוחר יותר של היום, חזרתי שוב לצד הקליפורני ושם כבר היה גרוע כמו ביום הקודם, אז אחרי 6 שעות גלישה, ירדתי מההר. אולם, בהשוואה ליום הקודם, הימים השני והשלישי היו כבר ממש כיפיים. הבטיחו לי כי בדרך כלל בתקופה זו של השנה, לייק טאהו מוצף בפאודר איכותי מאד, אולם ינואר הספציפי הזה היה משהו יוצא דופן מאד, כך שמדובר בעצם בפורס מאז'ור אמיתי...

לתחילת הכתבה

בדרך הביתה עוצרת בווגאס

משם המשכתי ללאס וגאס, שהיא כבר סיפור אחר, שבטח לא קשור לדיווח סקי, אולם האתר האחרון שדגמתי היה דווקא אתר הסקי של לאס וגאס, שנמצא כשעה ורבע של נסיעה צפונה משם, לכיוון רינו. עולים על ה-I15 לכיוון צפון, מתמזגים עם ה-95 ומשם ממשיכים לכביש 156 או 167 (רצוי הראשון), בדרכים נידחות להפליא. הגעתי לאתר המשונה, שנקרא בעצם הר צ'רלסטון, ששוכן בקניון Lee. שילמתי 50 דולר עבור סקי פאס ועוד 30 דולר עבור השכרת ציוד (משלמים באותו מקום). לאחר קבלת הציוד הלא איכותי (שום דמו לא תמצאו כאן), עליתי לגבעונת הקטנה, שהם טוענים שניתן לעשות עליה סקי. שתי מעליות עיקריות משרתות את האתר: מעלית 1 ומעלית 2, כולל מעלית 3 למתחילים. המעליות היו איטיות ביותר והשלג באתר היה בינוני מינוס. שלושת המסלולים הזמינים היו בינוניים מינוס-מינוס ואחרי שעה ורבע מיציתי היטב את האתר. המקום מומלץ רק למתחילים גמורים או גולשי שבוע שני/שלישי, לכל היותר. האתר גם מומלץ לחובבי Terrain Parks, כיוון שהפארק שם היה סביר לסנובורדיסטים (וזה הזמן לשאול את השאלה, מדוע לכל הרוחות ישנם סנובורדיסטים, המחרפים את נפשם בפארקים האלה ללא קסדה? האם הראש שלהם עמיד במיוחד? לא חבל?) ולחובבי שלג גמורים, שלא ראו כזה זמן רב. הנוף באמת יפה מאד, אבל זה הכל. בהקשר זה, החופשה הסתיימה בקול ענות חלושה. לו יכולתי לתכנן מחדש את הזמן, הייתי מבלה יותר בווייל, על חשבון ביבר קריק ועל חשבון לייק טאהו.

החופשה היתה מצויינת - אתרי הסקי בארה"ב הינם ברמה גבוהה מאד ולשם שינוי, בגלל שהפעם לא הזדקקתי להדרכה, חסכתי כסף רב - ההדרכה באתרים יקרה להפליא: הדרכה פרטית ליום שלם עולה 500 דולר (!), טירוף מוחלט. עם כל זאת, היה מדובר בחופשה לא זולה כלל, בשל עלויות הטיסה (1,311 דולר בקונטיננטל), עלויות הלינה בקולורדו, סקי פאס והשכרת ציוד, שהיו גבוהים מאד. השופינג, כמובן, היה נפלא! חובבי השופינג האמריקאי היו נהנים בחופשה כזו, אבל בעיקר בווגאס, מאחר ובאייבון מה שהיה זמין לי היה בעיקר וולמארט הסמוך וסייפווי בווייל. ברינו נסעתי להבנלי באוטובוס המשרת את האיזור (48 דולר, לנסיעה הלוך ושוב משדה התעופה ברינו, לפתח המלון), כך שלא נחשפתי לחנויות כמעט, פרט לחנויות באתרים.

 טיול כזה מומלץ בעיקר לגולשים שכבר חוו חלקים נאים באירופה או כאלה שרוצים משהו איכותי במיוחד, כי עם כל הטיסות והג'ט לג האכזרי (9 שעות אחרי ישראל), וייל היא באמת משהו שונה לגמרי. האתרים יכולים להתאים גם לאנשים שנמצאים כבר בארה"ב או מזדמן להם לבקר בה בתקופת החורף. כמו כן, וייל משרתת קהילה אורתודוכסית יהודית של גולשים, עם בית חב"ד, קייטרינג כשר, מלונות כשרים והמון יידישקייט, כי תמיד כיף להיפגש ביהודים אמריקאים, ששמחים מאד לפגוש אותך. מבחינתי, בהזדמנות הראשונה אין לי שום בעיה לחזור לארה"ב!

לתחילת הכתבה

רוצים לקרוא עוד על סקי בארצות הברית? הנה קישורים נוספים באתר:

יעדי הכתבה