"תקראו", אמר יובל לימון והושיט לנו עותק של כתבה על טיילים המטיילים בעולם תוך שהם חולקים את חוויותיהם באמצעות האינטרנט. היה זה לפני יותר מארבע שנים. היינו לפני מסע משפחתי בן שנה, חלום שעמד להתגשם. את החזון שהעמיד לפנינו יובל, מנכ"ל למטייל יכולנו רק לדמיין. מדור כתבים בשטח באתר למטייל נפתח והתחלנו לשלוח כתבות ראשונות מהשטח.

ארבע שנים מאוחר יותר, מאחורינו כבר שני מסעות בני שנה. ארבע שנים בלבד ומדור כתבים בשטח מארח עשרות כתבים ומשפחות רבות ביניהם. מדווחים מהשטח וחולקים את החוויה הענקית הזו. אנו זוכרים את אותם עיקצוצים של הרפתקה, חששות הופכות לחוויה צרופה, ואי אפשר שלא להתרגש מלקרוא בין השורות החדשות את התקוות ואת האושר.

הישראלי, טייל ענק. נסה להסביר את מימדיה הקטנים של ישראל ואת מספר אזרחיה וסביר שתתקל בחומת אי אמון או בתגובה משעשעת כמו, מה, כולם מטיילים? מדינה המיצאת חדשות לכל העולם וטיילים הפוקדים כל פינה בו. תמשיך התקשורת להציג את התמונות, ימשיכו שגרירנו לנהל הסברה בעולם - אנחנו, הטיילים, מהלכים בעולם ויום יום אנשים פותחים את ביתם בפנינו. רוב רובו של העולם אינו יודע היכן נמצאת מדינתנו אך הוא זוכר את מי אירח בביתו.

במסע הזה גילינו יבשת האוהבת ישראלים. פגשנו ישראלים יפים, שגרירים טובים. לפעמים, השאיר את עקבותיו ישראלי מכוער. במקום אחד היתה תלויה רשימה גדולה של מי שהיה ולא שילם. לא בשמות אישיים אלא שם המדינה. ישראל נעדרה מהרשימה השחורה. הישראלי המכוער ביקר גם כאן אך הישראלי הבא ראה ושילם את החוב. בכפר בפרו היה גן ילדים שנצבע בצבעים עליזים, מתנדבים, טיילים ישראלים. הילדים זוכרים. מקומות בהם היו תלויות גלויות תודה. גם אנחנו דאגנו להשאיר אותן אחרינו. שגרירים של רצון טוב, כולנו.

ליובל, תודה על החזון. לצוות אתר למטייל, תודה על הכנסת האורחים לה זכינו. תודה פרטית ומיוחדת לנילי שעמדה איתנו בקשר לאורך כל המסע הזה. תודה שידעתם לשבץ את החומר הרב ששלחנו לכתבות מרגשות. תודה על התמדה ובעיקר על האהבה.

בכתבת הפרידה שלנו בתום המסע הראשון, כתבנו מה עושה מסע כזה למשפחה מטיילת, לב ליבו של המסע. הפעם בחרנו ממכתב ששלחה לנו רותי, מהפלגים, חברים יקרים ומשפחה מדהימה שיצאה במקביל, למסעה שלה ואת סיפורה המאלף אתם יכולים לקרוא במדור הזה: "ווואווו, קשה להאמין שהמסע הנפלא הזה מסתיים. זו המתנה המדהימה ביותר שיכולנו לתת לילדים כאנשים מתהווים, לנו, כזוג וכפרטים ולכל החבילה הזו שנקראת משפחה (פרופורציות לחיים, הרחבת אופקים, סובלנות, קבלת האחר באשר הוא, נתינה, אהבת הטבע, אהבת האדם ועוד דברים שכנראה ישמעו קיטש כמו אלו, אבל זו האמת). חוויה כזו צריכה להעשות בכל משפחה. אין לי ספק שזו לא הפעם האחרונה שלנו גם אם זה לא יהיה כל כך קרוב. אולי תודיעו על חזרתכם שבוע מאוחר יותר וכך נוכל להסתגר אצלינו בבית, להתחבק, לשתוק, לספר, לעכל... ". רז, רותי, דניאל, נמרוד וכרמלון, הפעם לא היינו רק כתבים אלא גם קוראים נלהבים של כתבותיכם. מאושרים על שאתם חווים את שחווינו במסע הראשון. אתכם חברים כבר לא נזדקק למילים.

תגובה ששלחה הדס לאחת הכתבות: "אין אושר גדול מלהתחיל את היום במשרד בקריאת הכתבה החדשה ולחלום על מחוזות רחוקים".. הדס, תודה שנגעת, תודה שאפשרת לנו לגעת. לך ולכל מי שידע להתרגש איתנו, תודה.

מדוע כתבנו? בשבילנו. שהרי מה שאינו נכתב נותר לחסדו של הזיכרון. בשבילכם. נצטט מילים לא שלנו, מתוך המערה של סרמנגו: "מילים הן רק אבנים שמניחים בשביל לחצות נחל. הן שם בשביל שנוכל להגיע לגדה האחרת, אלא אם כן, לנחלים האלה אין שתי גדות אלא הרבה גדות וכל אדם שקורא הוא הגדה של עצמו והגדה שהוא צריך להגיע אליה היא רק שלו". אם עזרנו למישהו לחלום את חלומו...דיינו.

לא נסיים מבלי לומר תודה לצעירים היפים שהכרנו. לחבורת הוואי-וואש, ל"קיטנה" המדהימה שהתגבשה בסערת שלגים ולרבים שפגשנו בדרך. הרבה יכולת ותקווה יש בדור הזה רגע לפני שאנו מעמיסים עליו את המשא. תודה צעירים ענקיים שלנו על שידעתם לחלוק עם מאי ועדי, בנותינו וגישרתם בטבעיות על פערי דור, שלכם ושלנו.

למשפחות שרוצות לצאת אל המסע שלהן, יש בנו אהבה מיוחדת רק דעו שהתנאים במסע מעצימים את אשר קיים. צאו מתוך חוסן משפחתי וחלום משותף. קחו עימכם את כל החששות והפחדים, הם ינשרו מאליהם כבר בימים הראשונים. בהצלחה.

 עד למסע הבא, עוד מחכות לנו חוויות בבית ונראה שהילדות ואנחנו כבר מחכים להן. לעבור בפעם הראשונה ברחוב ביתנו ולהרגיש לרגע כתייר. לגעת בריח אדמה ושרב. לחבק את כל המשפחה והחברים אחד אחד. לחזור הביתה. להתראות שם.

יעדי הכתבה