הכל התחיל בסניף "למטייל" שבחיפה. נועה ואני תכננו טיול של שנה בדרום אמריקה. בהרצאה אליה הגענו ב"למטייל" הועלה רעיון "לבצע חלק מהדרך ברכיבה על אופניים" ושנינו אומנם בעלי ניסיון רכיבה קודם בארץ, אך לא ברמה גבוהה בכלל, החלטנו ללכת על זה או יותר נכון לרכוב את זה. התכנון הראשוני היה לעבור ברכיבה את הקרטרה אוסטרל בדרום צ`ילה, שהיא דרך מפורסמת ביופייה באורך של 1024 ק"מ. חשבנו שזה יקח לנו מקסימום חודש רכיבה, ולאחר קטע הרכיבה נמשיך בטיול כמקובל באוטובוסים, טרמפים וטיסות. הקטע ה"קצר" התארך לשלושה חודשים בהנאה עצומה ורצון להגיע לשפיץ העולם, אושוויה, על 2 גלגלים, והנה הסיפור לפניכם.
ההצטיידות וההתחלה
לפני שהגענו לעונה המתאימה בפטגוניה (דצמבר-מרץ) היינו חודשיים בברזיל, כך שמהבית לא הבאנו שום דבר שקשור לאופניים. הגענו לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, והחלטנו לבצע שם את הרכש, משום שיש בה ריבוי של חנויות ומגוון רחב של מחירים. קנינו אופניים חדשות מתוצרת טיוואנית לא מוכרת לנו, הנקראת "וואיירו"- 350$ עבור כל אחד מהזוגות, שלאחר מכן התגלו כאופניים שנחשבים למצויינים בארגנטינה - 24 הילוכים שימאנו אסרה. קנינו סבלים ויצאנו באוטובוס מהבירה לעיר הנופש ברילוצ`ה - סה"כ 22 שעות באוטובוס מפנק עם אוכל, דיילים, שרותים ונופים חדשים. בברילוצ`ה התעכבנו לילה אחד בלבד, להשלמת ציוד אחרון: פנימיות, בקבוקי מים, תיקים לאופניים וכו`. לקחנו אוטובוס אחרון לפוארטו מונט - העיר, בה מתחילה הקרטרה אוסטרל, ויצאנו לדרכנו על האופניים עם טפטוף קל ולאחר מחשבות רבות האם כדאי לצאת ככה. היום הראשון (52 ק"מ) היה מלווה, כאמור, בגשם קל מדי פעם ורוחות קלות. לאחר שש שעות הגענו לנקודה ממנה אפשר להמשיך עם מעבורת רק למחרת בבוקר.
לאחר לילה גשום מאוד עלינו על מעבורת של 10 דקות והמשכנו ברכיבה של 45 ק"מ במסלול שייזכר כיום העליות, אך הנופים המדהימים של מפרצים כחולים והרים מושלגים באופק כיפרו על המאמץ. המשכנו עוד כשלושה ימים במסלול מעגלי וחזרנו לפוארטו מונט. מטרת הסיבוב המעגלי היתה לבדוק האם אנחנו מוכנים מבחינת ציוד ומבחינה פיסית ונפשית.
לאחר יום מנוחה עלינו על מעבורת של 6 שעות שהביאה אותנו לצ`ייטן - כפר קטן בתחילת החלק השני של הקרטרה. נחנו ולמחרת בבוקר התחלנו במסע האמיתי דרומה על הקרטרה. רוב הדרך היתה דרך עפר כבושה וטובה. הבעיות היו בקטעים הלא מתוחזקים, בהם נאלצנו להוריד מהירות ולפעמים גם ללכת. בעיה נוספת היא תנועת המכוניות המשליכות אבנים קטנות לכל עבר, אבל למזלנו פוגשים מכונית רק כל שעה בערך. כל יום השכמנו ב-8 והתחלנו לדווש ב-10 בערך, דיוושנו עד 17:00 בערב ועברנו בממוצע 30-100 ק"מ ביום תלוי כמובן בדרך: עליות, ירידות, מצב הדרך. הגורם המשפיע ביותר הוא מזג האוויר: רוחות, גשם, קור. בשעה 17:00 בערך התחלנו לחפש מקום להעביר את הלילה. כל הדרוש הוא נחל קטן ומשטח דשא ישר להקמת האוהל, אין צורך באיזור קמפינג, אפשר לשים את האוהל איפה שרוצים. מתרחצים במים קפואים שיורדים מהקרחון, אוכלים טוב לאחר בישולים רבים והולכים לישון לפני 22:00.
החלטות קשות בדרך היו בשפע: האם להמשיך למרות הגשם או לנסות ולתפוס טרמפ, האם לישון בחוץ או להתפנק אצל איזה משפחה בבית תמורת 3-4 דולר לזוג.
המשך הטיול
לאחר שבוע נהדר ושטוף שמש, גילינו את פטגוניה האמיתית, בה תמיד קיים איום של גשם ומזג אוויר סוער. הגשמים התחילו ואיתם באה גם הרוח הנוראית, שגרמה לנו לדווש בחוזקה גם בירידות תלולות ועדיין לא להתקדם, לשכב בלילה כשבחוץ נשמע כמו מלחמה ולהתפלל שהאוהל יעבור את הלילה. בבוקר הגשם לא נפסק. ללא ברירה דיוושנו עד לכפר הקרוב, 17 ק"מ של דרך בוצית עם תיקוני כביש רבים. שם עשינו את הלילה (לפעמים צריך מקלחת חמה). למחרת לאחר נסיון של ק"מ אחד ברכיבה, נשברנו ולקחנו את הטרמפ הראשון והלא אחרון. הגענו לעיר הגדולה - קרטרה (10,000 תושבים) - ושם בילינו 3 ימים בתקווה לשיפור. האופק נראה מבטיח ויצאנו לדרכנו.60 ק"מ ביום מדהים של רכיבה. השמש ממש חייכה אלינו אבל לא לאורך זמן. הגשם חזר ללא סימני הפוגה. ניסינו להמשיך אבל גם הפעם זה נגמר בטרמפ על טנדר של אנשים נחמדים שהביא אותנו אל מעבורת החוצה אגם, שבצידו השני, האגדות מספרות, לא יורד גשם.
יש לציין שהאוכלוסיה המקומית - חוואים וחקלאים לאורך כל הדרך - חביבה ומזמינה. רובם נוסעים בטנדרים בגלל הדרכים וסוג העבודה, כך שאין בעיה לתפוס טרמפים במקרה הצורך או לישון תחת חסותם.
מעברו השני של האגם הפסיק הגשם, אך לא הרוחות. הפעם הן היו לטובתנו. בכל פטגוניה הרוח מגיעה רוב הזמן מכיוון צפון מערב ולעיתים קרובות בעוצמות גבוהות. עברנו 60 ק"מ בשעתיים וחצי עם רוח גבית מטורפת - כן מטורררפפפת. לקחנו אוטובוס מתוכנן העוקף את כביש 40 המפורסם ב- 500 ק"מ של שממה והגענו לאיזור הפארקים פיץ רוי בארגנטינה וטורס דל פיינה בצ`ילה, שני מקומות מדהימים בהם גם הלכנו קצת ברגל במשך מספר ימים. בנוסף דיוושנו בתוך הפארק בנופים הכי יפים שראינו בכל הטיול: קרחונים, לגונות קפואות, הרים מושלגים והמון מים זורמים. כניסה לפארק עולה לא מעט כסף ושווה כל אגורה. המשכנו לדווש דרומה מפוארטו נטאלס לפונטה ארנס - 250 ק"מ שהערכנו שייקחו לנו 5 ימים, בפועל זה לקח יומים וחצי עקב רוח גבית של 100 קמ"ש, ואני לא מגזים, פשוט יושבים על האופניים וכל מה שנשאר זה להזיז קצת את הכידון - אין צורך בדיווש. עברנו 100 ק"מ ב- 4 שעות בממוצע. בלילות הקמנו את האוהל בתוך אסמים של המקומיים על מנת שלא יתעופף.
ארץ האש וסיכום
מפונטה ארנס לקחנו מעבורת קצרה שהביאה אותנו לארץ האש, השפיץ הדרומי של יבשת אמריקה הדרומית. המשכנו ברכיבה, בסך הכל נותרו עוד 5 ימים בערך עד לשפיץ של השפיץ. הרוח הגבית ממשיכה ואנחנו מברכים כל רגע. מצאנו חוואי נחמד שהסכים לארח אותנו בחווה והעברנו אצלו את הלילה. הגענו לעיר האחרונה לפני אושוויה ושם אמרו לנו שכדאי לקנות כרטיס טיסה/אוטובוס חזרה צפונה, כי העומס מאושוויה בעונה זו הוא גדול ואנו עלולים להתקע שם מספר ימים. אז כך עשינו. אושוויה היא עיר יפה על שפת הים במקום מדהים בקצה העולם. טיילנו קצת באיזור, על האופניים כמובן, ולאחר 4 ימים טסנו עם האופניים לברילוצ`ה, ממלכת הבשר השוקולד והגלידות של ארגנטינה. משם המשכנו במסענו על האופניים צפונה עוד כשבועיים דרך מסלול שבעת האגמים לסאן מרטין דה לוס אנדס, עיירה חביבה בפני עצמה. משם, דרך פארקים יפים ושוממים יחסית מאדם, המשכנו עד לפוקון שבצ`ילה, בה מכרנו את האופניים והחלטנו להמשיך בדרך אחרת. הפרידה הייתה בחיוך משולב עם דמעות.
מבחינת ציוד אני ממליץ על 4 פנימיות ספייר, שמחליפים במשך היום על פי הצורך, ובערב כשיש זמן מתקנים, צמיג ספייר - חובה, כלי תיקון כמו בארץ ושרשרת נוספת מומלצת גם כן. בעיירות הגדולות תמיד יש חנויות אופניים עם ציוד בסיסי ובהחלט מומלץ לבקר בהן. היו לנו 7 פנצר`ים במשך 3 חודשים, כולם בגלגל האחורי עקב חלוקת משקל לקויה - בטיול ממושך שכזה סבל ותיקים קידמיים הם בגדר חובה. עוד ציוד שהוא בגדר חובה הן חליפות הגורטקס נגד גשם ורוחות אשר מאפשרות את אידוי הזיעה החוצה (רכשנו כאלה באמצע הדרך).
מבחינה בטיחותית, בפטגוניה אין כל בעיה, ניתן להקים את האוהל בכל מקום אין צורך להסתתר משודדים כי הם לא פשוט לא קיימים.
במשך הטיול פגשנו עשרות רוכבי אופניים, רובם אירופאים, ובתוכם בלטו במיוחד הגרמנים. רבים מהם עשו את המסלול הידוע מאלסקה אשר בצפון ארה"ב עד אושוויה אשר בשפיץ הדרומי. מסלול זה לוקח 12-14 חודש. תמיד היה כיף לפגוש אותם, לקבל ולהעביר אינפורמציה על עליות ורוחות - האויבים העיקריים שלנו, רוכבי האופניים, ובכלל להחליף חוויות.
שלושת החודשים האלו היו הכי טובים בכל הטיול, את הרגשת החופש וריבוי החוויות אי אפשר להחליף. לא תכננו שכך יתגלגלו העניינים אך נהננו מכל רגע, גם כשהיו קשיים ורוחות. אני ממליץ בהחלט לשלב טיול אופניים ממושך בטיול גדול של שנה, אך כמובן שניתן לטוס לאיזור רק בשביל טיול ספציפי בסגנון זה. אני בטוח שאמשיך במסורת, אם זה בתורכיה או ניו זילנד. אשמח לעזור בתכנון טיול ממושך, בעיקר בפטגוניה.
| הכתבה באדיבות אתר הרים |
