אל בירת הטרקים של ארגנטינה
זוכרים שחצינו את הגבול מצ`ילה לארגנטינה...? במקור תכננו לנסוע לאל קלפטה אבל חב`רה ישראלים שהכרנו (שקנו כרטיסי טיסה לאל קלפטה) בישרו לנו שכנראה לא נשארו כרטיסים. ניגשנו לבדוק את העניין, אבל המשרד כבר היה סגור וקיווינו שעל הבוקר נצליח לקנות בכל זאת כרטיסים, אבל בבוקר גילינו שבאמת לא נשארו כרטיסים אז בחרנו לנסוע לצ`לטן.
בקצה העולם דברים נראים קצת הפוך- טיסה לאל קלפטה שאורכת 3 שעות ועולה 45 דולר ונסיעה לצ`לטן אורכת 12 שעות ועולה 65 דולר. האוטובוס ל צ`לטן ("בירת הטרקים של ארגנטינה") הוא למעשה רכב 4X 4 גדול עם שבעה מקומות שמתחבר אליו נגרר לציוד. מכיוון שכך, הנהג מרגיש חופשי לצאת כשמתחשק לו, גם אם זה שעה וחצי לפני הזמן הרשמי. בתחילת הנסיעה הנוף היה מעניין, עדיין היה אור. הנוף הוא חד גוני להדהים. ערבה שטוחה עם שיחים נמוכים. פה ושם סוסים ופרות. מחזה קצת יותר נדיר אלה עדרים של גואנקו (קרוב משפחה פראי של הלאמה והאלפקה) שחי בערבות פטגוניה ולהקות של ננדו (קרוב המשפחה הדרום אמריקאי הקטן של היען).
פעם בכמה שעות הנהג עצר למנוחה ולתידלוק. באמצע הלילה עצרנו וראינו שמיים מלאים בכוכבים ולמרות הרוח הקרה יצאנו מהרכב. מסביב אין אור ברדיוס של עשרות ק"מ ומעלינו מליוני כוכבים. חוויה מדהימה שאולי לא שווה 12 שעות ברכב מטלטל בדרך עפר (לעומת 3 שעות במטוס) אבל ללא ספק היה יפה.
בבוקר הגענו לצ`לטן ויצאנו לטרק להר הסרו צ`לטן שידוע יותר כפיץ רוי. אחרי טיפוס לא קשה במיוחד מצאנו "אנדרטה למטייל הלא זהיר" עץ ענק שרוף כולו, בשלט כתוב שבדל סיגריה גרם לזה. עצוב מאוד. המשכנו לטפס ובסוף ירדנו אל עמק הטורה. המשכנו עם רוחות חזקות שהעיפו עלינו את הרסס מהנהר ומידי פעם פרץ רוח גרם לנו לסטות קצת מהשביל. ככל שהתקדמנו לכיוון לגונה טורה והסרו טורה הרוחות התחזקו. כשהלכנו בין העצים המצב היה סביר, אבל כשהגענו אל הקמפינג ונשארו בערך 200 מטר עד ללגונה היינו צריכים ללכת נגד רוחות בעוצמה של 80-100 קמ"ש ורסס מהנהר וגרגירי חול היכו בעוצמה על הפנים. כשהרמנו את הרגל לצעוד קדימה, פרץ רוח הכה בנו ומצאנו את עצמנו מורידים את הרגל במקום אחר לגמרי משתכננו. בנקודה מסוימת ורד פשוט עפה לאחור ונפלה על סלע גדול שעצר אותה. היא ויתרה על ההמשך ותפסה מחסה מהרוח. הגענו ללגונה בסופו של דבר. הרוח העלתה גלים בלגונה ורסס מים השפריץ עלינו. תיעדנו מהר את המראה וחזרנו. את הסרו טורה לא ראינו בגלל שהוא היה מכוסה עננים.
גם החזרה לא היתה פשוטה הרוח דחפה אותנו מאחור ונזהרנו לא למעוד וליפול על הפנים. חזרנו על עקבותינו ופנינו אל השביל שמוביל לכיוון הפיץ רוי. אחרי הליכה נחמדה של שעתיים התגלה לעינינו הפיץ רוי -שורה של פסגות גרניט מחוברות, צוקים אנכיים דבר שמשווה להם צורה של מחט עבה. אחרי הליכה לא ארוכה נוספת הגענו לקמפינג שלמרגלות הפיץ רוי. ישראלים שהיו שם אמרו לנו שיש למעלה רוחות ולא כדאי לעלות. ירדנו בחזרה לקמפינג, לקחנו את המוצילות, וחזרנו לצ`אלטן. בבוקר יום ראשון יצאנו מוקדם מצ`לטן לאל קלפטה (El Calafte ). הדרך, כרגיל, היא דרך עפר, גבעות נמוכות, ערבה שטוחה עם שיחים קטנים ועשב.
בקלאפטה התמקמנו באכסניה "הישראלית" haijuna שהתנאים בה גרועים. השירותים סתומים, יש רק מקלחת אחת עם מים חמים והניקיון לא מדהים. לא התכוונו להשאר יותר מלילה אחד, אז החלטנו להקים אוהל ולהתארגן ללילה. בבוקר טיפסנו לתצפית על הפיץ-רוי. העליה קשה, אבל אחרי שעה הגענו למעלה. תוך כדי עליה פגשנו צרפתיה שייעצה לנו לא להפסיק מעל לגונה דה לוס טרס (l. d. los tres), אלא לרדת ולהקיף אותה משמאל ואז נגלית תצפית על לגונת סוסיה (Susia). הלגונה נמצאת בערך 200 מטר מתחתינו, בצבע כחול בהיר כמו שרק לגונה שמוזנת מקרח יכולה להיות. התחיל לרדת גשם דק והשמש יצאה, ובשילוב של גובה וזוית ראינו את הקשת שנוצרה משבירת קרני השמש מתחתינו.
קרחון פריטו מורנו
בעקבות המלצה של חבר שלי שפגשתי באל קלפטה הלכנו לתחנת מוניות קונדור (condor) ברחוב שיוצא מהרחוב הראשי (מול חנות הגלידה), וביקשנו מרוברטו שיסיע אותנו תמורת 90 דולר ל"קרחון המתנפץ" בשפת העם או ה"פריטו מורנו" בשמו הרשמי. למרות שהכתיב זהה לצורה שבה כותבים את שם העיר פריטו מורנו הם מרוחקים 700 ק"מ אחד מהשני. לנוסעים לקרחון כדאי לדעת כי מדובר על שיא ההתנפצויות בשעות הצהרים- בין 11:00 ל- 14:00. אנחנו יצאנו רק ב- 14:30 וקיווינו שכשנגיע (כשעה וחצי נסיעה) עדיין נראה התנפצויות.
הנסיעה, על דרך עפר כמובן, הייתה מחניקה בעקבות המזגן, שהיה בשביתה, וכמויות של אבק שהרכב שלנו ורכבים אחרים העלו. כשהגענו, למרות הכנות מוקדמות, גילינו שהקרחון ממוסחר לגמרי. השבילים מגודרים, יש מרפסות תצפית בנקודות הנכונות, אבל בכל זאת לא נראה שאת הכסף שמרוויחים מדמי הכניסה הגבוהים (5 דולר) משקיעים בחזרה בטיפוח הפארק. (המלצה, חלק מההכנות המוקדמות- להוריד ציפיות מהקרחון). הקרחון הוא ענק: 14 ק"מ אורך ו- 4 ק"מ רוחב, עם חזית ברוחב 6 ק"מ בגלל צורת ראש החץ של הקרחון. קרחונים באופן כללי, מתקדמים ו"זורמים" במורד העמק שבו הם "יושבים", וכשקצה הקרחון מגיע אל מעל למים הוא קורס בגלל שאין לו תמיכה מלמטה ומאחור הקרחון ממשיך להתקדם. בפריטו מורנו אפשר לצפות בהתנפצויות יפות של גושים ענקיים, אבל בשביל זה צריך מזל. כשהגענו הלכנו אל מרפסות התצפית, וחיכינו לראות התנפצויות. ראינו כמה לא מאוד גדולות. הרעש שהקרח עושה כשהוא מתרסק לתוך המים מזכיר במשהו את הפיצוצים שהייתי רגיל לשמוע בצבא, אבל ניסיתי להדחיק את האסוציאציה הזו....
עברנו כמה מרפסות בכמה מפלסים ראינו, וצילמנו כמה התנפצויות (דרך אגב, התמונות לא יצאו טוב)... סתם רואים גוש קרח ומים, התנועה והרעש נשארו שם. לאחר שעה וחצי הרגשנו שמיצינו את העניין, ולכן חזרנו אל קלפטה. בבוקר נתחיל בנסיעה לפורטו נטלס.
