ארגנטינה - שלושה וחצי שבועות של שיכרון חושים

ארגנטינה היא מדינה ענקית עם מגוון רחב של נוף וטבע. ערים, פארקים, קרחונים יפהפיים ואף גם טרקים, המובילים לפסגות גבוהות ומושלגות. שני חברים מתבגרים, בסביבות גיל ה- 50, יצאו לארגנטינה לטיול של שלושה וחצי שבועות, מהדרום לצפון, מהחום לקור.
דודו זיידנר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ארגנטינה - שלושה וחצי שבועות של שיכרון חושים
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

ב-30.12.2007 התייצבנו שני חברים מתבגרים בסביבות גיל ה-50 בשדה התעופה לטיסה למדריד עם חברת איבריה כפתיחה לטיול טבע בדרום ארגנטינה ובפטגוניה. מסלול הטיול : מדרום לצפון, ומקור לחום. המסלול שהלכנו בו התחיל והסתיים בעיר בואנוס איירס שהיא נקודת הכניסה/יציאה הבינלאומית, משם טסנו דרומה לארץ האש וחזרנו צפונה בשלבים: מבואנוס איירס לאושואיה, משם לקלפטה, אחר כך אל צ`אלטן, ממנה לברילוצ`ה,סאן מרטין דה לוס אנדס, איגואסו וחזרה לבואנוס איירס.

לתחילת הכתבה

בואנוס איירס

נחתנו בבואנוס איירס, ארגנטינה, ב-23:00 ונסענו למלון דירות שמצאנו בדלפק בשדה התעופה ב-Down Town. העיר, שנחשבת לפאריז של דרום אמריקה, חיה ונושמת עד שעות מאוחרות ולא הייתה בעיה למצוא מסעדות פתוחות גם אחרי חצות. העיר מזכירה את ישראל לפני עשרים שנה, חסר מיזוג, הרבה מקומות נראים כמו שכונות קצת מוזנחות, לא משהו לרוץ לספר לחברה... למחרת בבוקר התעוררנו ליום חם (38 מעלות אחר הצהריים) עברנו להוסטל שהזמנו מראש Portal Del Sur , ברחוב Hipolito Yrigoyen 855 (בעלות של 110 פסו ללילה), שהיה בסדר גמור, מיזוג בחדרים, ארוחת בוקר ויש על הגג פינות ישיבה + באר + שולחן פול + אינטרנט חופשי (כתובתו: www.portaldelsurba.com.ar).

 חרשנו בבואנוס איירס את הרבעים לה בוקה, סן טלמו, מונסרט, ריקולטה (בית הקברות), פוארטו מדרו (רובע המסעדות), אפשר למצוא פירוט שלהם בכל אתר וספר ולכן לא ארחיב. את חגיגות סוף השנה האזרחית, כולל תצוגת זיקוקים, ראינו מגג ההוסטל ביחד עם תיירים ממדינות שונות, כולל "על האש" והרבה אלכוהול.

לתחילת הכתבה

אושואיה

עלינו על טיסת בוקר לאושואיה משדה התעופה הבינלאומי אסייסה (Ezeiza). למרות ששדות התעופה מוגדרים כשדה בינלאומי ושדה של טיסות פנים, עדיין חלק מטיסות הפנים מתבצעות מהנמל הבינלאומי, נקודה שצריך לשים לב אליה ולא להילחץ מכל המקומיים, שמנסים להסביר בכל דרך אפשרית שיש להגיע לשדה התעופה של טיסות הפנים ולא לשדה התעופה הבינלאומי. הטיסה מסתיימת בנחיתה בשדה תעופה קטן בנוף מקסים, כשמסביב הרים עטויי שלג עד, הצבעים השולטים הם לבן (שלג) ,ירוק (יערות), חום/שחור (הרים) וכחול אפור (ים). תוך רבע שעה מסתיימים תהליכי קבלת המזוודות, מכס (אסור להכניס פירות וירקות) וההסעה לוקחת אותנו לעיירה חמודה במרחק 10 דקות נסיעה איטית.

 אושואיה מורכבת מרחוב מרכזי אחד בו מרוכזת רוב הפעילות, ורחובות נוספים בצורת שתי וערב בהם גרים המקומיים. המון הוסטלים ומלונות מפוזרים לאורך הכבישים וכל תקציב מוצא מיטה. התייצבנו במלון Hotel Cesar הנמצא ברחוה הראשי Av. San Martín 753 (בעלות של שבעים דולר), מלון מצוין, סטנדרט אירופאי למעט האנגלית החסרה (כתובתו: www.hotelcesarhostal.com.ar). זרקנו את המזוודות ולקחנו מונית לקצה המסלול ל- Martial Glacier, שאפשר לומר שהוא מעין טרק למתחילים.

 את החלק הראשון עושים ברכבל ספסלים פתוח ומהתחנה שבראשו הולכים על מסלול מישורי, שבסופו עליה מתונה אל השלג והסלעים הגדולים שבתוכו. בדרכנו חזרה החל לרדת שלג מעורב בקרח וקינחנו במרק חם ב"מסעדה" שבתחנת הרכבל העליונה. בערב דגמנו את אחת ה-Parilla (מבטאים פריז`ה), שהן בעצם סטקיות, חלקן בשיטת אכול כפי יכולתך וחלקן בהזמנה מתפריט. כאן המקום לציין שעוף יותר יקר מבקר, שהירקות בצמצום ויקרים, שמחירי המזון נמוכים יחסית לארץ וניתן לאכול סטק מעולה + תוספת + שתיה ב-10-15$. שם מנת הסטייק האולטימטיבי - Bife De Lomo, המקבילה הארגנטינאית לפילה מניון. משהו מדהים בגודל, בטעם, במרקם וברכות וזאת ללא קשר לעובי המדהים של הסטיקים הללו. כעדיפות שנייה אפשר להתפשר על Bife De Chorizo שהוא T-Bone סטיק ללא העצם.

לתחילת הכתבה

הטרק Albino Glacier

למחרת בבוקר אספו אותנו מהמלון לטרק ל-Albino Glacier. נרשמנו מהארץ לטרק בשם Alvear Creck, שהיה אמור לקחת אותנו למערות קרח בתוך קרחון אולם עם בואנו נמסר לנו בסוכנות שהם טעו בשם הטרק. הם היו הגונים מספיק להציע לבטל את הרישום ולהחזיר את כספינו וכן להחליף לכל טרק ללא תוספת עלות. נו, החלפנו כמובן. המדריך סיפר לנו למחרת שהמערות פשוט קרסו לפני שנתיים ואין כזה טרק בכלל. הסוכנות נקראת Rambo Sur והיא סוכנות גדולה ומכובדת בעלת סניפים בכל ארגנטינה (אימייל: rumbosur@cotecal.com.ar).

הטרק מתחיל בבקתה בה מקבלים ארוחה לדרך, מגפי גומי ומקלות הליכה (למי שצריך). את נעלי ההליכה, שכל אחד נע הכנסנו לתרמיל ויצאנו לדרך. את הק"מ הראשון עושים בשטח מוצף מים, שאותו יצרו הבונים שחוסמים את הנחלים בעזרת הסכרים וכן כמות הגשם הגדולה שיורדת במקום. שוקעים לא מעט ודי עמוק. לאחר מכן נכנסנו ליער וצעדנו כשעה וחצי נוספות עד שהגענו לאגם מי קרחונים. שם עשינו הפסקונת, החלפנו מגפיים בנעליים ונכנסו אל תוך יער נוסף שלאורכו אגמונים קרחוניים קטנים ונחל מפעפע. עם היציאה מהיער התחלנו טיפוס לא קל במעלה ההר, כשפנינו מועדות לחלק המושלג של ההר, שבראשו נמצאים שרידיו של הקרחון המדובר.

 החלק האחרון של הטרק כלל טיפוס ולפעמים ממש על ארבע במעלה מדרונות מושלגים, כולל בניית מדרגות בעזרת הרגליים עד להגעה לפסגה. בפסגה שתינו מטה חם שהביא המדריך, סיגריה לנשימה קלה וחמש דקות ברוח קפואה, שהחישו את פעמינו בדרך חזרה. לאחר כמה צניחות וגלישות לא מתוכננות הוביל אותנו המדריך אל תוך החלק המושלג עד למדרון תלול וארוך וסיפר שיש לטרק מסורת, שבסיומו עושים תחרות החלקה על הישבן. לאחר שקמנו מהטיסה לכיוון המדרון התחלנו דרכנו חזרה והגענו באופן מפליא בחזרה לבקתה בשעות אחר הצהריים. משם למלון, מקלחת לוהטת, גילוי מפתיע של שרירים שלא ידענו שקיימים !!, אוכל, קזינו ולישון.

לתחילת הכתבה

אי הפינגווינים והפארק הלאומי אושואיה

למחרת קמנו מאוחר, יש לומר בקושי קמנו מאוחר בגלל השרירים הדוויים, שהתגלו בגופינו, ועלינו על קטמרן שהפליג לאי הפינגווינים דרך תעלת בייגל. בדרך רואים מושבות של אריות ים, עופות ים ופינגווינים לרוב. ההפלגה הלוך לקחה 3 שעות, שבסיומן עגנה הסירה כשחלקה הקדמי נוגע באדמת אי הפינגווינים, אך לנוסעים לא הותר לרדת לאי. למדנו שיש אפשרות כן לרדת לאי אבל זה מחייב הפלגה בסירה קטנה, שכן כמות האנשים היא בעייתית, כך שיש מחיר לירידה לאי (הפלגה איטית יותר ורוגשת יותר -; וזה לא כל כך נעים). בדרך חזרה תעלת בייגל רגשה והקטמרן הענק קפץ והתנדנד עד כדי כך שבאה דיילת וחילקה שקיות הקאה. למחרת בבוקר נסענו לעשות את הטיול של רכבת האסירים בפרק הלאומי של אושואיה. אין הרבה מה לומר, הרכבת עוברת בנופים יפים מאוד, נוסעת במהירות הליכה והעיקר - באמת בנוף המדהים שמסביב.

לתחילת הכתבה

אל קלפטה וקרחון פריטו מורנו

אל קלאפטה מוכרת בעיקר בגלל קרבתה לפארק הקרחונים. עיר של כ-80,000 תושבים, שקט, רוחות חזקות, מזג האוויר היה שמש חזקה עם רוחות קרות. כל ענן שמכסה לדקה את השמש מוריד את הטמפרטורה משמעותית. השתכנו בהוסטל בשם Kaukalshen ברחוב מקביל לרחוב המרכזי של העיר (בעלות של 66$), נחמד מאוד, ארוחת בוקר, בעלי המקום מאוד נחמדים, יודעים אנגלית, אינטרנט (איטי) בתשלום קטן, דשא מרכזי קטן וחדר טלוויזיה מרכזי (כתובת: www.losglaciares.com/kaukaleshen).

 למחרת לקחנו את הטרק לקרחון פריטו מורנו, המרוחק 80 ק"מ מהעיירה. אפשרי בהחלט לקחת אוטובוס מקומי מתחנת האוטובוס של קלפטה לקרחון פריטו מורנו, קצת יותר זול, קצת פחות נוח. בכל כניסה לפרק הלאומי גובים מתיירים 40 פסו וממקומיים פחות.

 פריטו מורנו הוא קרחון שאינו נסוג (כמות השלג שמצטרפת בכל שנה אינה פחותה מכמות השלג שנמסה במהלך אותה שנה) והוא ידוע בכינוי "הקרחון המתנפץ". עומדים מולו במרפסת התצפית או על סיפון הספינה, שאיתה מפליגים אל הקרחון (בעלות של 30 פסו) ומידי כמה דקות נשמעים פיצוצים חזקים של גושי קרח עצומים נופלים בתוך הקרחון ואף מקצה הקרחון אל מימי האגמים. בהחלט אפשר לעמוד שעות ולהתבונן בקרחון. ההפלגה בספינה אל הקרחון נותנת לנו את האפשרות לראות מקרוב כמה הוא גבוה ואיזו מסה ועצמה טמונים בגוש הקרח העצום הזה. למחרת נרשמנו להפלגה בין הקרחונים אופסלה, ספגזיני ואונלי.

 במהלך ההפלגה (כמה שעות טובות) רואים גושי קרח ענקיים, שנשברו מהקרחונים כשהם צפים באגם בצבעים מדהימים - מלבן מסנוור ועד כחול מדהים והכל בתלות בתאורה, בזווית ובצלילות הקרח. הפסקת אמצע הדרך נעשית על קצה קרחון אונלי סביב לגונת מים בה צפים שברי קרח קטנים. למחרת עשינו את הטיול המכונה "מיני טרקינג". למעשה מדובר בנסיעה חוזרת לקרחון פריטו מורנו, הפלגה אל הגדה המרוחקת של אחד האגמים הצמודים אליו, נעילת קרמפונים וטיול קליל של כשעתיים על הקרחון עצמו, כמובן בשטח לא מסוכן. יפה ומעניין לראות ולהרגיש את פני השטח של הקרחון, שאותם מרגישים, בשונה מהדמיון שלנו, כשרק רואים מרחוק את הקרחון. המון סדקים, תעלות מלאות מים זורמים, חורים עמוקים מאוד בצבעים מדהימים וכן מערות קטנות ועמודי קרח בעלי צורות מדהימות. למעשה, אם לוקחים את המיני טרקינג אפשר לוותר על טיול ייעודי לקרחון משום שהטיולים די דומים והשוני (מעבר להליכה על הקרחון) הוא במשך הזמן בו אפשר להתבונן בקרחון.

לתחילת הכתבה

פיץ רוי, לגונה טורה ולגונה לוס טרס

ארבע שעות נסיעה באוטובוס הביאו אותנו לאל צ`אלטן. אל צ`אלטן מזכירה עיירה מהמערב הפרוע, רחובות לא סלולים, הרבה מסעדות והוסטלים מסביב טבע פרוע. העיירה שוכנת חצי ק"מ מהפארק הלאומי, המכיל מספר טרקים מפורסמים ובמרכזו עומדים שני הרים ענקיים : פיץ רוי והר טורה.
 ביום הראשון כשהגענו בצהריים התאכסנו בהוסטל Condor de los Andes בחדר לארבעה (מיטות קומותיים) עם מקלחת, אותו שכרנו כולו בעלות של 45 פזו למיטה. מקום סביר, ארוחת בוקר, יודעים אנגלית, ששים לעזור (כתובת: www.condordelosandes.com).זרקנו את החפצים ויצאנו לטרק הראשון שלנו לכיוון התצפית על פיץ רוי והליכה ללגונה קפרי. הטרק מתחיל בטיפוס די תלול לגובה של כ-350 מטרים ולאחריו כשני ק"מ של הליכה די מישורית וחזרה. לא מידי קשה ומאוד יפה.

 למחרת מזג האוויר הורע ובמקום שמש באו עננים והטמפרטורות ירדו מאוד, למרות זאת החלטנו לצאת לטרק ללגונה טורה, שאורכו כ-17 ק"מ הלוך ושוב וגם הוא -; כמה מפתיע -; מתחיל בעליה לא קלה (אם כי יותר קלה מהיום הקודם) ולאחריה תנועה מישורית לאורך כרי דשא עם ארנבות ענק, נהר שזורם לאורך הטרק, יערות, עצים נמוכים, חלוקי נחל. הגענו ללגונה, התיישבנו לאכול צהריים ותוך כמה דקות החלה לנשוב רוח חזקה מכיוון הקרחון, שהקפיאה לנו את החלקים הרגישים וגרמה לנו לקצר את הביקור בלגונה וללכת בחזרה לאל צ`אלטן.

 החלטתי לצאת למחרת בבוקר לטרק הכי יפה וקשה בפארק, שנקרא הטרק ללגונה לוס טרס. הטרק מתחיל בהליכה לצתפית שעשינו ביום הראשון, ממשיך אח"כ כ-10 ק"מ נוספים בין הרים וגבעות, נחלים ומצוקים עד לתחילת טיפוס חד מאוד וקשה של כשעה (עולים גובה של כ-400 מטר באורך של 200 מטר), שבסיומו אתה אמור למצוא עצמך מול הפיץ רוי וביניכם לגונה בעלת מים בצבע כחול וקרחון מבצבץ מאחוריה.

למחרת בבוקר פתחתי עיני לנוכח גשם טורדני, רוח חזקה וקור. לאחר התייעצות עם מטיילים אחרים החלטתי לצאת בכל זאת וללכת עד לעליה האחרונה ולהחליט שם האם לטפס או לא (כתלות בעוצמת הרוח, עוצמת הגשם ותנאי השטח). למותר לציין שהגעתי לשם רטוב לגמרי, מעיל, כפפות ונעליים, ששקלו פי כמה ממשקלם המקורי, מכנסיים רטובים לגמרי וכו`. בדרך פגשתי באותו יום אך ורק מטיילים ישראלים, שכולם באו מכיוון הלגונה והזהירו שקשה, שקר, שלא רואים וכו`. כשהגעתי כבר הייתי שרוי ב"תסמונת המשקיע", אם הלכתי עד כאן לא נמשיך עוד קצת עד הסוף ? נו, בטח , הסתערתי על המדרון ולאחר כמה וכמה עצירות לנשימה והיאחזות שלא נעוף מהרוח הגעתי לראש ההר. שם הופתעתי קצת לראות שיש להר עוד גיבנת שלא רואים מלמטה, שגם אותה צריך לטפס.

 בסוף הטיפוס הגעתי אכן ללגונה לוס טרס ונתקלתי בתנאי מזג אוויר קשים מאוד, ירד גשם קרח, רוח מטורפת עשתה כל מאמץ לדחוף אותי לאחור ואצבעותיי קפאו לגמרי מהשילוב של הקור העז והרוח. את הדרך חזרה עשיתי בתחושה נהדרת של מימוש ועמידה באתגר פיסי קשה. פתחנו את הבוקר בהמתנה לנהג רמיס (סוג של מונית), שהזמנו לשש בבוקר במטרה לחסוך את גרירת המטען שלנו ברחובות הלא סלולים אל תחנת האוטובוס, שרחוקה כ-ק"מ וחצי מההוסטל. כפי שלמדנו הדיוק אינו מצוי בארגנטינה ובסופו של דבר התחלנו ללכת עם המטען, כשאנחנו לחוצים מהאיחור ודוהרים בגשם ובבוץ. אחרי כמה דקות הליכה עצר לידנו הנהג ולקח אותנו את שארית הדרך. 4 שעות באוטובוס החזירו אותנו לקלפטה, אפסנו את הציוד בהוסטל בו שהינו לפני שלושה לילות, הסתובבנו שעתיים בעיירה, צהריים ונסיעה לשדה התעופה לטיסה לברילוצ`ה.


ברילוצ`ה

כמובן איחור בטיסה והגעה מאוחרת, לקחנו רכב שכור בעיר מפקידה שלא ידעה מילה באנגלית ומצאנו את המלון שהזמנו, שהתברר כמלון דירות לא משהו - Hotel Quillen (בעלות של 43 דולר). משם שמנו פעמינו למסעדה המפורסמת של דון אלברטו על מנת לבדוק מה כל הרעש סביב המסעדה שלו, חיכינו בתור כחצי שעה יחד עם ישראלים רבים ותיירים אחרים ולמדנו איך צריך להכין סטיקים. כל מה שכותבים על המסעדות שלו נכון וקשה להאמין שאפשר להכין כך בשר, טעים, רך, צלוי בדיוק במידה שהתבקשה (למרות העובי הבלתי אפשרי של הבשר). והעלות? שוב, מדובר בערך ב-12-15$ למנת בשר גדולה + תוספת ושתייה.

טיפ קטן... לדון יש עוד מסעדה קצת יותר חדשה ומרווחת חצי בלוק למעלה, ובלוק וחצי ימינה. שם בדרך כלל פחות צפוף והתור קטן יותר. ביום האחרון לשהותנו בברילוצ`ה הלכנו למסעדה המקורית, ראינו שיש תור המתנה של שעה, הלכנו 5 דקות ונכנסו ללא תור לאותו אוכל בדיוק. אגב, ההזמנה נלקחת על ידי הגריל מן ורק השתייה והתוספות מובאת על ידי המלצריות. במסעדות של הדון הגריל מן ידע עברית טוב מאוד (לפחות בהקשר של האוכל). גם מסעדת הפסטות של הדון (מקבילה למסעדת הבשר החדשה) שווה דגימה !! בבוקר עברנו מלון למלון 4 כוכבים להתפנק, מאוד קרוב לכיכר המרכזית ב-Down Town ממש מול האגם שלחופו שוכנת ברילוצ`ה.

 את היום הראשון בילינו בנסיעה בסיבוב הקטן לאורך האגם עם עצירה ברכבל לתצפית על האגמים ועם הפסקת בירה במלון המפורסם ז`או ז`או שבו עולה לילה 300$. טיפ קטן, אם רוצים לחנות בחניה של המלון (יש שומר) ולהיכנס לראות כמה הוא יפה ומיוחד אפשר לומר שבאים לאכול צהריים/ערב והכניסה מותרת. היום השני הוקדש כולו לנסיעה שמתחילה על כביש, ממשיכה בדרכים לא סלולות לאורך עשרות ק"מ ורצופה במספר אגמים מדהימים, עיירות קטנות וגדולות , אוכל וסתלבט. ביום השלישי החלטנו לנסוע לסאן מרטין דה לוס אנדס דרך שבעת האגמים, תוך עצירה בויזה אנגסטורה על מנת לראות את "היער האדום" או "יער במבי" כפי שמכנים אותו הישראלים.

 אפשר להגיע לשמורה בשלוש דרכים: 12 ק"מ ברגל או הפלגה של שעה בספינה לכל כיוון, שיוצאת פעמיים או שלוש ביום או באופני הרים במסלול של ההליכה. בתמימותנו החלטנו לשכור אופניים ובדמיוננו ראינו את עצמנו נוסעים על כביש מישורי שעה ומגיעים. המציאות ממש טפחה על פנינו כשהתברר שהדרך אל השמורה מורכבת רובה מעליות תלולות עם קטעי מדרגות עץ, כך שמצאנו את עצמנו דוחפים את האופניים בעליה תלולה או מרכיבים אותם (!?) על הכתף. אחרי זמן קצר קיבלנו החלטת נסיגה והחזרנו את האופניים.

לתחילת הכתבה

סאן מרטין דה לוס אנדס

לצערנו ההפלגה הקרובה הייתה רק בשעה 14:00 והחזרה בסביבות 17:00 ולנו נותרו שעות רבות של נסיעה, לכן נאלצנו לוותר על החוויה והמשכנו דרכינו לאורך אגמים יפיפיים עד לעיירה סאן מרטין דה לוס אנדס השוכנת לחופו של אגם Lacar . לנו בהוסטל מדהים בשם Hostal Del Esquiador ברחוב Rohde 975 (בעלות של 90 דולר), ארוחת בוקר, דוברי אנגלית, אינטרנט חופשי (כתובת: www.hostaldelesquiador.com.ar). רחצנו באגם בחוף המרוחק 5 ק"מ מהעיירה, המים פשוט קפואים ואם לא היינו שותים מספיק בירה כנראה לא הייתה כף רגלינו דורכת בתוך המים...

 למחרת חזרנו בנסיעה דרך הכביש המהיר לאורך נופים יפים של נהרות, אגמים, סכרים ונחלים לברילוצ`ה ונרשמנו לשני טרקים ליומיים האחרונים שנותרו לנו. הספקנו לנסוע ל- Cascada De Los Alerces, שהם מפלים יפים מאוד בקצה דרך לא סלולה המתפצלת להר טורנדור ולמפלים. מי שנוסע לשם שישים לב !!! הדרך צרה ויש הגבלת שעות לכל כיוון. למשל בין השעות 14:00 -19:30 אי אפשר לנסוע לכיוון ההר טורנדור כי כולם חוזרים וכמובן יש הגבלות לכיוונים גם למפלים.

 ביום אחד עשינו ראפטינג בנהר שעובר לצ`ילה (השייט היה עד לגבול ממש). מקבלים תדריך, מקבלים חליפת ניאופרן, שמכסה את הרגליים ועד הכתפיים, על זה מלבישים מעיין מעיל למים, קסדה ומשוט ומתחילים שייט איטי של כ-20 דקות, שבמהלכו מאמן אותנו המדריך (בכל סירה יש מדריך ושמונה חותרים) להגיב לפקודות השונות. לאחר האימון עברנו מספר אשדים בדרגה 3-4, 2 ועוד מספר של אשדים בדרגה 1. מידי פעם אפשר לקפוץ למים הקפואים ואף ניתנה לנו ההזדמנות לעבור אשד דרגה 1 בתוך המים ולא בסירה. סבבה !!! את הטרק מסיימים במעין חווה בה מוגש אסדו למשתתפים ולאחר מכן חזרה לברילוצ`ה.

 למחרת לקחנו טרק קליל לקרחון השחור. הטרק כולל הליכה של כשעתיים לנקודת תצפית מתחת לקרחון, ממנה רואים את הקרחון בקצה מצוק, כשכל המים שזורמים ממנו יוצרים מעין מפלים קטנים, יפה ומרשים. את ברילוצ`ה עזבנו לכיוון איגואסו (2 טיסות פנים, אחת לבואנוס איירס, קונקשן של 50 דקות -; תודה לאל לא היה איחור בטיסה הראשונה -; וטיסה נוספת לאיגואסו).

לתחילת הכתבה

איגואסו

באיגואסו הגענו למלון Saint George שנמצא ב- Av. Córdoba 148 - Pto. Iguazú ועלה 130$. מדובר במלון סטייל ארצות הברית, ממש מלון אמיתי, שתי מיטות קווין סיז, בריכה, SPA קטן אותו ניצלנו ביום האחרון, מיזוג אויר, מסעדה טובה וכדומה (כתובת: www.hotelsaintgeorge.com). למחרת יצאנו בקבוצה למסלול של מפלי האיגואסו בצד הארגנטינאי שנמשך עד השעה 14:00. במהלך המסלול עוברים בכל הנקודות של המפלים כולל "גרונו של השטן" וכן הפלגה בספינה מהירה אל תוך מפל בינוני (נרטבים לגמרי) ובסופה אפשר לשבת לאכול בניחותא במרכז המסעדות שבפארק. אנחנו בחרנו להמשיך ולעבור לראות עוד באותו יום את הצד הברזילאי. למעט מעבר הגבול, שלקח זמן רב בשני הכיוונים החוויה שווה ואסור לוותר על שני הצדדים. ההבדל ביניהם הוא שבצד הארגנטינאי ממש הולכים בין המפלים ואפשר לגעת במים ואילו בצד הברזילאי ברוב המסלול רואים את הצד הארגנטינאי כנוף פנורמי. למחרת טסנו לבואנוס איירס, ישנו לילה בהוסטל ועלינו בבוקר על טיסה למדריד הדרך הביתה.

 כולי תקווה שתיאור הטיול עשה לכם חשק ואתם כבר מתחילים לתכנן אותו -; שווה ומומלץ.

לתחילת הכתבה

טיפים:

  • שפה: ספרדית / אנגלית : מכה, מכה... רוב הארגנטינאים אינם מדברים מילה באנגלית, לכן מהר מאוד תלמדו ספרדית בסיסית ותתאמנו בתנועות ידיים. חייבים להקפיד כשיוצאים לטרק או עם מדריך לבדוק שהמדריך מסוגל לתקשר באנגלית או בכל שפה אחרת שאתם יודעים.
  • כסף: במקומות רבים לא מקבלים כרטיסי אשראי אלא רק מזומן או Travellers Checks. תצטיידו במזומן לפני כל נסיעה ממקום למקום, תבדקו איפה יש ואיפה אין כספומטים / בנקים (ב-El Chalten אין בנק או כספומט). יש קושי לקבל עודף במטבעות ונתקלנו לא מעט בבעיה לקבל עודף משטר של 100 פזו. שער הפזו לדולר כ-3.15. לא לפרוט הרבה כסף בשדה התעופה -; לוקחים שם עמלה גבוהה !!!
  • מלונות / הוסטלים: ברוב רובם של המקומות שהיינו המגוון רחב ותלוי בעיקר בכמות הכסף שמוכנים להשקיע. מכיוון שלא חסרים מלונות בשום מקום אפשר תמיד להחליף אם לא נראה לכם גם אם הזמנתם מהבית.
  • מזג האוויר: לא ממש צפוי, חייבים לנצל כל יום שמש עד תומו, הרבה רוחות.
  • עמידה בזמנים: לא חזקים בנושא... למעט טיסה אחת שיצאה בזמן היו איחורים בכל הטיסות בין חצי שעה לשעתיים ואוטובוסים איחרו בדקות ספורות. אם אומרים לכם שעוד רבע שעה יתפנה שולחן במסעדה ייתכן שתחכו חצי שעה וכו`. צריך לזרום עם זה ולא להתרגש.
  • ציוד חובה: נעליים חסינות למים, מפות טובות לטרקים עצמאיים או לפחות למידת המסלול בצורה טובה.
  • טלפון סלולרי: לא מעט מקומות חסרים אנטנות, כך שכשיוצאים מתחומי העיירה אובד הקשר.
  • אינטרנט : באושואיה ,קלפטה ואל צ`אלטן קטסטרופה, איטי כמו בימי המודם, בשאר המקומות מהיר כמו בבית.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארגנטינה