שמורת גוואדלופ
התעוררנו ליום קפוא, שכמותו לא היה בטקסס כבר 200 שנה, אולי הכנה ורמז למזג האוויר שמכינה לנו ניו מכסיקו?? אנחנו מקווים שלא, ושגם היא תתחמם לכבודנו. התחלנו לנסוע לעבר שמורת הגוודלופ שנמצאת במערב טקסס בגבול עם ניו מקסיקו. מוזר וגם כייף היה לחזור לשגרת הנדודים המוכרת: המפה ביד (אצל גלית), ההגה אצל אייל, מנשנשים לנו קצת, הילדות מנמנמות והרדיו מתנגן לו.. עם הנסיעה מתבהרים השמיים, המוסיקה מחממת לנו את הלב והמרחבים האינסופיים עושים לנו טוב.
בדרך אנחנו עוצרים בעיירה קטנה, שכוחת-אל, בלמוריאה שמה. הגענו אליה בשעת צהריים מחפשים את האגם שלידה. אנחנו עוברים על פני מרחבים יפהפיים, שטחי אדמה נרחבים, הרים באופק ולפתע נגלה לנו אגם יפהפה עם כל העופות השוכנים בו - ברווזים, שחפים, ועוד כ-300 מיני עופות. היום עובר לו בעצלתיים, בנינוחות ובשלווה, מזג האוויר נעים, ענני צירוס בשלל צורות כאילו יד עלומה משחה במכחול ענק בשמיים ואנחנו, שכבר התרגלנו והתאהבנו באוכל מכסיקני, אוכלים לנו טורטילה וסלסה ו... ממשיכים בדרכנו.
כביש 54 צפונה מוביל אותנו אל שמורת הגוודאלופ. הכביש מדהים ביופיו. משני צדדיו פרושים מרחבי מדבר עצומים, הנוגעים בסופם בהרים גבוהים ורבי עוצמה. קקטוסים מיוחדים ואציליים עומדים פזורים להם בגאווה, סיני עולה בראשנו, אולם המרחבים פה גדולים פי כמה. טורבינות רוח פזורות להן באופק על פסגות ההרים. המדהים הוא, שכל אלפי האקרים הללו הם בבעלות פרטית ומדי פעם נראים שלטים של חווה זו או אחרת ובית נטוע לו במרחקים.
אנחנו מתקרבים אל הגוואדלופ והר גבוה ומיוחד מתנוסס לו מולנו ומקבל את פנינו. (שמורת הגוואדלופ נמצאת כ-160 ממזרח לאל פאסו על HWY 162/180.) הגענו אל מרכז המבקרים של השמורה, אנחנו מצטיידים במידע לגבי מסלולי טיול באזור ובוחרים ב-Spring Loop שאורכו כ-3 מייל של הליכה יפה במיוחד בין מעיינות שבוקעים להם בינות להרים ולקקטוסים. הליכה שחלקה בשמש, חלקה בצל, לצד רכסי ההרים, המתנוססים אל על. רוח נעימה קיררה אותנו וכל הנוף הזה הרחיב את לבנו וגרם לנו לתחושת שמחה.
לתחילת הכתבה
ניו מקסיקו
חזרנו ל"בומבילה" אחה"צ והמשכנו לניו מקסיקו אל מערת הנטיפים, שנמצאת ליד העיר קרלסבד (כביש 180/62 צפונה). מערת הנטיפים Carlsbad Caverns, מערה עצומה בגודלה, 250 מטר עומקה והליכה בה אורכת בין 3-4 שעות. המראות מהממים ביופים. מומלץ! (10$ כניסה). אינסוף נטיפים וזקיפים בגדלים ובצורות שונות, מוארים בתאורה נמוכה ומעוררים התפעלות. בסוף הסיבוב עולים למעלה במעלית. תוך כדי טיולנו במערה, שמענו שמזג האוויר המתוכנן למחרת הים הוא שלג. היה קשה להאמין כי יום יפה שכזה יכול להפוך לקר ומושלג. אנחנו מזדרזים לקראוון להמשיך בנסיעה צפונה ומערבה לכיוון ה-White Sands ולמצוא לנו מקום לינה ללילה. רוב הדרך צחיחה, מישורית ומשעממת, והרוחות שנשבו בה טלטלו את ביתנו מצד לצד.
למחרת בבוקר התעוררנו אל תוך מעטה לבן קסום, פתיתי שלג קטנים עפים להם בנינוחות באוויר. זוהי הפעם הראשונה שהשלג והקור השיגו אותנו - עד עתה הצלחנו להימלט מהכפור, אולם המראה הצחור כה יפה ועדין...עד מהרה מתחילה השמש לבקוע לה חריצים בינות לעננים והשלג אינו עומד בפניה ונמס - פני הקרקע חוזרים לצבע המקורי ואנו ממשיכים בדרכנו לגבעות החול הלבנים (מכביש 82 לכיוון כביש 70). כל האזור הררי ודי גבוה - מגיע עד ל-9700 רגל, צבעי הירוק העז שולטים, חוות ובתים פזורים להם ואנחנו נהנים מנסיעה עם מראות שלווים ופסטורלים. הנוף של הרי סקרמנטו מדהים ביופיו, אנחנו מתפתלים בכביש לאורך רכסי ההרים, שמתחתם קניון צר ועמוק ותחושת עוצמה והוד אופפת אותם. באופק כבר נראים ה-White Sands כמו יריעה שטוחה וגדולה של ים.
החולות הלבנים
הגענו למרכז המבקרים של החולות הלבנים וצפינו בסרט המתאר את התהוות התופעה המדהימה הזו. רוחות וגשמים מסיעים מבקעת טולרוסה Tularosa, שהיא בצפון מדבר צ`יוואוואה, גיר ומינרלים שונים, גורסים אותם דק דק ומנחיתים אותם ערמות ערמות באזור עצום וענק וכך מתהוות להן דיונות ענק בגובה של 3 קומות. נסענו אל תוך הדיונות הלבנות בוהקות, שעטפו אותנו מכל הכיוונים וגם לגובה והרגשנו כי לו ניתן, היינו מתמקמים שם לנצח. הבוהק, האור, היופי, הרוגע והשלווה משולבים בשמש ורוח נעימה (השלג והקור נעלמו כלא היו) היו מתכון אידיאלי של כייף ותחושת חופש ואושר... אסור להחמיץ את המקום המדהים הזה!!
אלבוקורקי
מהחולות הלבנים, אנחנו עולים בכביש 25 צפונה לאלבוקורקי ופוגשים בעיר יפהפייה. הבניה כאן מאוד מיוחדת: כל הבתים והבניינים בנויים לרוחב ולא לגובה, צבעי החום על כל גווניהם שולטים, הטיח של הבתים אינו ישר וסימטרי אלא גלי ויפה, בנייה אופינית לכפרי הפואבלו. יעדנו, בעיר הזו הוא מרכז התרבות של האינדיאנים, הנמצא ברחוב 12 קרוב לכביש 40. המרכז נבנה ומנוהל ע"י אינדיאנים וכבר בכניסתנו קיבלו את פנינו שירה וריקודים אינדיאנים אותנטיים. ישבנו בחדר, המיועד להופעות וצפינו בשני גברים אינדיאנים שרים ומתופפים ובנכדיהם רוקדים. הסתבר, שמשפחה זו נוסעת ברחבי ארה"ב, מפיצה ומשמרת את התרבות האינדיאנית כפי שהועברה במשפחתה. לקינוח, הצטרפנו גם אנחנו לריקוד אינדיאני. במקום יש הסבר על ההיסטוריה של האינדיאנים, כיצד קיבלו בברכה את הזרים הספרדים ואלו הפכו לכובשים אכזריים. חנות לחפצי אומנות ומסעדה גם כן במקום. מומלץ לבקר! (2.5$). מאלבוקורקי נסענו צפונה בכביש 14 היפהפה, המתפתל בין הרי סאנדיה והרי אורטיז ועברנו דרך עיירות קטנות ובאחת מהן - מדריד - עצרנו לסיבוב בחנויות קטנות ויפות.
סאנטה-פה
המשכנו בדרכנו אל סאנטה-פה, אליה הגענו בחושך וחיפשנו לנו מקום ללינת הלילה. סאנטה-פה, היתה אחת הערים הכי חשובות מבחינתנו במסע ושאליה כה רצינו להגיע ולכן הסקרנות, מה נגלה בבוקר, היתה גדולה. כמו כן, קבענו להיפגש עם משפחת לשם, שהגיעה לאזור לפני מספר ימים על מנת ללמוד ולעשות סקי בהרים המושלגים שמסביב לעיר. למחרת בבוקר, גילינו כי סנטה-פה מתחילה להתחמם לכבודנו לאחר גל הקור המקפיא שהיה בה.
נסענו לדאונטאון של העיר, מתפעלים מהארכיטקטורה המיוחדת כאן. הבניה מזכירה לנו קצת בניה מזרח תיכונית יוונית ואפילו קצת את סיני, אלא שהיא מסוגננת הרבה יותר, והצבעים השולטים כאן הם צבעי אדמה מבז` ועד חום כהה. הבתים משתלבים להם בינות לעצים ומדורגים על מדרונות ההרים. נראה, כי ניתן לטייל ולצפות כמה ימים בבניה ובאדריכלות בלבד. סנטה פה היא מרכז אומנותי. בכל פינה נמצאת גלריה המציגה ציורים, פסלים, כדרות, תכשיטים ואפילו החנויות נראות כמו גלריות או מוזיאונים והמחירים... בהתאם, מאוד מאוד יקרים! אי אפשר שלא להתפעל מיופייה של סנטה פה (הכוונה לדאונטאוון, לפלאזה), מהאסתטיות, נקיון וטוב הטעם של העיצוב המושקע בכל פרט קטן, אולם, התחושה שליוותה אותנו כשטיילנו בין סמטאותיה היא כי היא מוזיאון אחד גדול ובנויה במיוחד לתיירים - מה שגרם לנו לתחושת ריחוק כלשהי..
במשך שלושת הימים ששהינו בה והסתובבנו בה רצינו להמליץ על מוזיאון Weelright - of the american indian, בכתובת 704 camino lejo. הכניסה חינם! במוזיאון ישנן תערוכות מתחלפות, אנחנו צפינו באוספים פרטיים של תכשיטים שנעשו ע"י שבטי ההופי, זוני ונוואחו. מוזיאון קטן ומרהיב, נמצא במקום יפהפה. מוזיאון נוסף שהבנות היו בו עם אנשי המקום הוא מוזיאון לילדים - יש שם פעילויות יצירה שונות, משחקים שונים ומיוחדים, בעלי חיים שונים שאפשר ללטף (ארנבות, נחשים, תוכים, אוגרים). בחוץ היו כלי נגינה ענקיים. הילדים נהנו מאוד מאוד מהמקום! מקום נוסף מיוחד, בשם שידוני, נמצא בצפון העיר בדרך לאתר הסקי, והוא פארק גדול עם פסלים רבים וחנות למכירת פסלים וגם מקום שבו ניתן לראות ניפוח זכוכית. מקום חמוד ויפה!
אתר הסקי
לאוהבי הסקי, אספנו פרטים ממשפחת לשם, על אתר הסקי שהם למדו וגלשו בו והריהם לפניכם: אתר הסקי של סנטה פה ממוקם בסופו של היער הלאומי של סנטה פה על כביש 475, 16 מייל צפון מזרח מן העיר. האתר מומלץ למתחילים ומתקדמים. הוא כולל: בית ספר לסקי לילדים, שניתן לשהות בו חצי יום (46$) או יום שלם (62$) + 12$ לשכירת ציוד. השהייה בבית הספר כוללת: ארוחת עשר, צהריים, חטיפים, השגחה מלאה, כרטיס חופשי למעליות, ופעמיים ביום שעור סקי. כמו כן יש גם שעורי סקי למבוגרים ברמות שונות. מתקיימים גם שעורים פרטיים (65$ לשעה). מחירי הסקי: כרטיס לכל המעליות: יום שלם - 43$, חצי יום - 31$ ויש גם הנחות לגילאים שונים. האתר כולל בתוכו גם מסעדה, השכרת ציוד, ארונות לאפסון ציוד, ומסעדה נוספת באזור ההחלקה. המדריכים טובים, ידידותיים מאוד והרמה גבוהה. מומלץ ביותר! יש לדאוג לביטוח סקי מראש.
לתחילת הכתבה
חוזרים לאריזונה
את סנטה פה עזבנו לאחר שלושה ימים בידיעה שאנחנו חוזרים אליה ואל האזור שמסביב לה בדרכנו חזרה לבנדרה, טקסס, לתערוכה, והמשכנו בדרכנו לאריזונה. בעודנו חוצים את הגבול לאריזונה, נוסעים נגד רוח אימתנית, שמנו לב לשינוי המדהים בנוף. למרות שהגענו למדבר נוסף, הרי שהנוף והצבעים השתנו לגמרי. ההרים היו אדומים אדומים, מדהימים ביופיים וגם האדמה למרגלותיהם אדומה. השלטים שקיבלו את פנינו העידו כי זוהי ארץ האינדיאנים. המון שלטים המכריזים על מכירת מרכולתם: נעלי מוקסינים, תכשיטים, תופים ועוד... בעודנו ממשיכים מערבה החילונו לטפס מעלה מעלה, במרחק הופיעו הרים גבוהים מכוסי שלג ויער ירוק ויפהפה נגלה לעינינו. עצרנו לנו לאחר שעות רבות של נסיעה בפלאגסטף, עיר חמודה, מאפשרים לרוח לשקוט עד מחר, על מנת שנוכל לבקר ולטייל בסדונה.
לתחילת הכתבה
