ממריאים

במרץ 2004 יצאנו אחי, אשתו ואני לטיול של שבועיים במדבריות של אריזונה וניו-מקסיקו בדרום ארצות-הברית. כמה שנים קודם לכן טיילנו באיזור יוטה ואריזונה הצפונית (הקניון הגדול). הנוף המדברי שבה את לבנו והפעם החלטנו להתמקד בו. הסיפור מבוסס בעיקר על היומן שכתבתי תוך כדי הנסיעות וקצת על שחזורים בדיעבד באמצעות האינטרנט. הרושם שלי -; לא הרבה השתנה מאז. בכל מקרה, השתדלתי להביא בכל מקום אפשרי קישורים לאתרים ברשת. טיפים ומסקנות מרוכזים בסוף. 

 17.3-18.3.2004- יצאתי מהארץ ב-16.03.04, בדרכי לפגוש את השותפים להרפתקה, המתגוררים בארה"ב. הטיסות היו סיפור בפני עצמו - טיסת אל-על לניו-יורק המריאה באיחור של 45 דקות ובהגיענו ל-Newark המושלגת נדרשו עוד 20 דקות לפתוח את דלתות המטוס -; כלומר נותרה עוד שעה לתפוס את הטיסה לפיניקס (Pheonix) שבאריזונה. התהליך במחלקת ההגירה כיום הרבה יותר נוקשה מבעבר ועד שגמרתי לריב עם הפקידה המקומית, להתנצל על כך שזלזלתי בכבודה ולספק כתובת פיקטיבית להמשך שהותי בארה"ב (אין מה לעשות, הם דורשים כתובת ולי לא היה מושג איפה אלון בלילה. בסופו של דבר שלפתי מנבכי זכרוני שם של מלון כלשהו בנמל התעופה של פיניקס ורשמתי אותו בטופס) אבדו דקות יקרות.

מצאתי את התרמיל שלי בקרוסלת המטען ודהרתי (פשוטו כמשמעו) לטרמינל של America West. הגעתי 10 דקות לפני הטיסה, מיוזעת ודומעת, והשער כבר היה סגור. בכל זאת החליטו לרחם עלי ואישרו לי לעלות. מכאן זו היתה סצינה כמו בקומדיות הרומנטיות בהן הגיבור רודף אחרי אהובתו העומדת להמריא -; הריצה המטורפת דרך הביטחון (שם צריך להוריד את החגורות ואת הנעליים -; טימברלנד עם שרוכים עד הקרסוליים -; ולהיפטר מכלי משחית כמו מספרי הציפורניים שהיו בתיק כלי הרחצה), אחר כך לשער ולבסוף העלייה למטוס, בו כולם כבר יושבים בנחת. הטיסה עצמה יצאה, בסופו של דבר, באיחור קל, עקב הצורך להתיז אנטי-פריז על הגלגלים ולהמיס את שכבת השלג, אבל כבר לא היה לי אכפת- עשיתי זאת! מסקנות: 1. לעולם לא להסכים יותר לטיסות המשך בהפרש של פחות משלוש שעות 2. בטיסות פנים בארה"ב -; לנעול כפכפים.

הטיסה לפיניקס עברה ללא אירועים מיוחדים (גם ללא אוכל - היום צריך לקנות את האוכל בטיסות פנים, במחירים שערורייתיים - הביאו סנדוויצ`ים מהבית) ונותר לי רק לבלות שעתיים וחצי בנמל התעופה עד לבואם של אחי וגיסתי. נמל התעופה Sky Harbor International הוא ענקי -; גדול בהרבה מזה של ניוארק ויש בו ארבעה טרמינלים. עד שראיתי את אחי וגיסתי יוצאים מהשער עברו כ-24 שעות מאז צאתי מהבית ולא פלא שנפלתי על צוואריהם בדמעות של הקלה. אספנו את הרכב מחברת השכירות Alamo (אצל פקיד שהסתכל על רישיון הנהיגה שלי ואמר: "איך אומרים את זה? מי-כל? יש לי חבר שיש לו 3 בנות -; מיכל, שלומית ומירב") ויצאנו לדרך. את הרכב הזמין אחי דרך האינטרנט. על כל נהג צריך להוסיף עוד דמי ביטוח, כך שאם לא כולם מתכוונים לנהוג אפשר לחסוך סכום נכבד.

לתחילת הכתבה

הקקטוסיה

התחנה הראשונה בקצה הדרומי של אריזונה, על הגבול עם מקסיקו -; Organ Pipe Cactus National Monument. פארק קקטוסים הנמצא על אדמה וולקנית אדומה ובו מגוון רחב של קקטוסים, לא רק ה-Saguaro  המקומי הנפוץ, אלא גם ה-Organ pipe הנדיר יותר. חשבנו להספיק לראות משהו בשעת השקיעה, אבל איחרנו. חזרנו מהפארק דרך העיירה  Why (למה), שכשמה כן היא -; לא ברור מדוע בחרו אנשים לגור בחור כל כך נידח באמצע המדבר -; ולנו בעיירה Ajo (אחו). למחרת יצאנו לראות את הקקטוסים באור יום. כזכור, מדובר בחודש מרץ, תחילת האביב באזור זה של העולם, אלא שהודות לאפקט החממה היה האזור כולו נתון לגל חום נוראי מזה כשבועיים. תחזית מזג האוויר הבטיחה 33 מעלות בצל בצהרי היום, אך דבר לא ירתיע אותנו, טיילים מארץ ישראל. הגענו למרכז המבקרים של הפארק (מקום טוב להתחיל כל טיול בפארקים הלאומיים של ארה"ב -; בדרך כלל יש שם שומרי פארקים ידענים, מפות, מסלולים ובד"כ גם תערוכות שונות), אלא שהפעם פגשנו את אחת ה-Park Rangers המוזרות יותר שיצא לנו להיתקל בהם. למעשה, כל שאלותינו לגבי מסלולים, איפה להתחיל וכו` נענו ב"אין לי מושג". לא נותר לנו אלא לשים מבטחנו ברכבנו ולצאת לדרך.

בפארק יש שני מסלולים טבעתיים המיועדים לנסיעה ברכב -; האחד אורכו 21 מייל (כ-34 ק"מ) והאחר -; 54 מייל. הארוך יותר היה סגור לשיפוצים, ולמען האמת, תודה לאל. הנסיעה היא על כביש עפר צר ורצוף מהמורות. הדרך בנסיעה רצופה אורכת בין שעתיים לשלוש וניתן לעצור במקומות מסומנים, לראות את הנוף ולטייל ברגל. בתחילתה הנסיעה משמימה למדי -; חול וצמחיה נמוכה יש גם אצלנו. אבל בהמשך הצמחיה הופכת דחוסה יותר וכוללת סוגים רבים של קקטוסים -; קקטוסי Saguaro הנישאים לגובה של 4-5 מטרים, קקטוסי עוגב, Ocotillo -; קקטוסים גבוהים, עדינים ועם פריחה אדומה בקצוותיהם, ועוד רבים אחרים. בין לבין משתרעים מרבדים של פרחי אביב בצבעים שונים, דומים לתורמוס הכחול שלנו ולפרגים שלנו. הפרג כאן נקרא פרג מכסיקני והוא קטן יותר וצבעו צהוב או אפילו זהוב. ברקע, בשקט, נשמע כל הזמן ציוץ ציפורים. כל זה על רקע ההרים האדומים-סגולים של גבול ארה"ב-מקסיקו -; לרגעים נראה שהכל ירד מהמאדים, או שאולי אנחנו נחתנו שם בטעות.

יצאנו מהרכב מספר פעמים -; קצת להסתובבויות בנקודות תצפית בשולי הכביש ופעם אחת לטיול קצת יותר ארוך לכיוונה של קשת טבעית בסלע. חזרנו עייפים בצהרי היום החם, אכלנו פיקניק קטן והמשכנו בדרכנו. הפארק היה שקט מאוד, עונת התיירות טרם החלה ומדובר בפארק יחסית רחוק. אותן 4-5 מכוניות חלפו זו על פני זו במהלך היום, כשאנחנו והטיילים האחרים מנופפים זה לזה לשלום. בצהריים יצאנו מהפארק ונסענו לכיוון העיר טוסון (Tuscon). הדרך דומה מאוד למה שראינו בתוך הפארק -; צמחיה צפופה, הרבה קקטוסים -; אבל מנוקדת בקווי חשמל, פחיות בירה וגלעדים לזכרם של השיכורים שנהרגו על הכביש.

אחר הצהריים הגענו לכנסיית San Xavier del Bac בפאתיה הדרומיים של טוסון-; כנסיה קתולית של מיסיונרים שהוקמה באמצע המאה ה-18, נשרפה ונבנתה מחדש. זו הכנסיה העתיקה ביותר באזור הזה והיא אכן יפה מאוד. הבניין החיצוני לבן (כלומר החלק שלא מכוסה פיגומים) ודומה מאוד לבניינים מכסיקניים או דרום-אמריקנים. מבפנים זו כנסיה כמעט גותית -; הרבה כיפות גבוהות ללא תומכות צדדיות. הקירות מקושטים בדחיסות בציורים של אירועים מהברית החדשה, ציורים גדולים, נאיביים, צבעוניים מאוד. בכנף השמאלית שוכבת בובת עץ בגודל אדם, תחת שמיכה צבעונית -;סן חבייר שעל שמו נקראת הכנסיה. המאמינים נוגעים בו, מלטפים את ראשו ומצמידים לשמיכה בסיכות ביטחון תמונות של אהוביהם או דמויות זעירות של איברי גוף, כדי שהקדוש ירפא אותם.

הכנסיה ניצבת לצידה של גבעה גבוהה, שעליה אבן לבנה ענקית. האגדה המקומית מספרת שכשבאו המיסיונרים לגאול את נשמותיהם של האינדיאנים המקומיים משבט WA:K (אין לי מושג איך אומרים את זה) הם החליטו לבנות את הכנסייה על הגבעה וניסו להוריד את האבן. מיד החלה סופת הוריקן איומה והאינדיאנים טענו שהזזת האבן שיחררה מכלאה את מפלצת הרוחות. סופו של דבר -; האבן מונחת במקומה והכנסייה למרגלותיה. 1:0 לטובת עובדי האלילים. הכנסיה נמצאת 9 מייל (14.5 ק"מ) דרומה מטוסון, על כביש I-19, יציאה 92 על San Xavier Road. היא פתוחה כל יום, הכניסה חופשית. אתר האינטרט של הכנסייה עדיין בהקמה, אבל אפשר ליצור קשר ב-[email protected] או לברר בטלפון (520) 294-2624 לגבי שעות הפתיחה והתפילה.

לאורך כל היום שמענו מוזיקה בתחנת רדיו מקומית המופעלת על ידי אחד משבטי האינדיאנים החיים עדיין באזור. לאינדיאנים אין שפה כתובה ומאחר שהם עצמם הולכים ונכחדים, גם שפתם נעלמת. לפיכך, בשידורי הרדיו שלהם הם כוללים גם שיעורים באינדיאנית מדוברת. לו היינו מאזינים בקשב, היינו יכולים לשאול "מה שלומך?" ו"איך העבודה במפעל?" באינדיאנית בניב מקומי. בערב אכלנו במסעדה טובה של שף מקומי, "Janos Bar". המסעדה נמצאת בתוך מעין כפר נופש, יש לה אולם ראשי "Janos" ולידו אח קטן -; מסעדת הבר האינטימית (והזולה) יותר. מקום יפה לעין ונעים לחיך. חזרנו למלוננו "עייפים אך מרוצים". 

19.3.04 - פתחנו את הבוקר בשמורת קקטוסים נוספת באריזונה -; Saguaro National Park (West). לפארק שני אגפים -; מערבי ומזרחי, משני צידיה של טוסון, ואנחנו בחרנו בחלק המערבי (משיקולי המשך הנסיעה אחר כך). הכניסות לפארק לא מסומנות היטב ולכן מצאנו את עצמנו נכנסים אליו לא בכביש הראשי אלא מקפצים בדרך עפר צדדית עד שהגענו למקום הנכון. השמורה מוקדשת לקקטוס המקומי -; שטחים עצומים, ממש עד האופק, של מדבר אדום, מרופד בקקטוסים ענקיים, פושטים את זרועותיהם לצדדים, ומצלים על ערב רב של פרחים, שיחים וקוצים למיניהם. כמו ב-Organ Pipe גם כאן יש תחושה של ביקור על כוכב לכת אחר. לשמחתנו, למרות ריבוי האזהרות, לא נתקלנו בנחשים ארסיים, עקרבים ושאר מריעין בישין.

לתחילת הכתבה

ממשיכים לטומבסטון

אחרי הביקור בקקטוסיה נסענו ל-Titan Missile Museum מוזיאון המוקדש לעידן המלחמה הקרה. בעבר היו בדרום-מערב ארה"ב 54 בסיסי טילים בעלי יכולת לשגר טילי ICBM  (טיל בליסטי ביניבשתי) מסוג Titan II בהתרעה של 5 דקות. למרבה המזל יכולת זו לא עמדה מעולם במבחן המציאות ומשנת 1984 הבסיסים הללו אינם פעילים. הבסיס שליד טוסון הפך למוזיאון וניתן לראות בו את אמצעי ההתרעה, הפיר בו עמד הטיל, טיל לדוגמא (האחר שנותר) וחדר הבקרה הקבור עמוק באדמה. הסיור במקום מודרך והמדריכים מספרים על הכל בנימה זחוחה לטעמי -; בכל זאת מדובר בפצצות גרעיניות. המוזיאון ממוקם כ-35 ק"מ דרומית לטוסון, על כביש I-19, יציאה 69, ופתוח כל השבוע מנובמבר עד אפריל, ובימי רביעי-ראשון ממאי עד אוקטובר. הסיורים, הנמשכים שעה, יוצאים אחת לשעה מ-9 בבוקר ועד 4 אחר הצהריים. 

לאחר ארוחת צהריים קצרה נסענו דרומה לעיירה Tombstone (כביש I-10 מטוסון, בעיר בנסון פונים לכביש 80). התחנה הראשונה בכניסה לעיירה -; בית הקברות ההיסטורי Boothill. ממוסחר למדי, אבל גם די משעשע. זהו מקום מנוחתם האחרונה של הגיבורים האלמונים שכבשו את המערב. חלקם מזוהים בשמותיהם ומצוין גם האירוע שהביא אותם למקום מנוחתם האחרונה -; מוות ביריות, תליה, דקירה וכיו"ב מיתות משונות. אדם אחד שמת מאבעבועות שחורות וגופתו נגררה על ידי בוקר רכוב על סוס אלי קבר, שני סינים שמתו מצרעת ועוד כהנה וכהנה. בקצה יש גלעד קיטשי למדי, שהוקם ב-84`, זכר לחלוצי המערב מן העדה היהודית וחבריהם האינדיאנים. נראה שמיעוטים נרדפים דבקים זה בזה.

מכאן נסענו לעיירה Bisbee במטרה לישון שם, אלא שיום שישי וביזבי הציורית מלאה תיירים מקומיים עד אפס מקום. בעברה זו עיירת כורים, שפרנסיה התעשרו ממכרה הנחושת המקומי. כיום המכרה אינו פעיל והעיירה הפכה לגן עדן לפנסיונרים ואמנים לעת מצוא. היא מטפסת מתחתית קניון לצלעות ההר ובהגיענו אליה, קצת לפני השקיעה, נראתה כמו עיירת צעצוע, מאותן עיירות שבונים ליד רכבות צעצוע. כאמור, התכוונו לבלות שם את הלילה, אבל כשהתברר שאין שם מקום לדחוף סיכה, טיילנו עוד קצת ברחובות היפים, סיירנו בגלריות ושבנו על עקבותינו לטומבסטון ללינת לילה. מצאנו מלון נחמד, Trail Riders Inn, נקי, נעים ועם הבעלים בעל המבטא הבריטי ביותר באזור.

20.3.04 - הבוקר החל ב-Tombstone. קמנו בכוחות מחודשים ויצאנו לכבוש את המערב. טומבסטון (אבן מצבה) הוקמה בסביבות 1879 ע"י אחד אד שיפלין, כורה כסף, שהוזהר על ידי חבריו שהמשך החיפושים אחר המתכת היקרה יביאו אותו אל קברו. כשמצא סוף סוף את מכרה הכסף העניק לעיירה שהקים במקום את השם המשמעותי הזה. העיירה הייתה בעבר הגדולה ביותר בין ניו-אורלינס לסן-פרנסיסקו והיו בה 15,000 תושבים, מהם 600 מהגרים סינים. עיקר פרסומה בא לה בעקבות קרב האקדחים בין השריף Wyatt Earp, אחיו וחברו הנאמן דוק הולידיי מול גנבי הבקר למשפחת מקלאורי. לא ברור מי שלף ראשון, הקרב כולו ארך 30 שניות ובסיומו היו למשפחת ארפ שני פצועים ואילו אויביהם שכבו מתים על הקרקע. ברבות הימים נודע הקרב המהולל כ-Gunfight at the OK Corral (אף שלא שם התרחש) והיווה השראה למערבונים אמריקניים רבים (למשל "בצהרי היום" עם גרי קופר וגרייס קלי).

כיום העיירה מתפרנסת מהעבר. הרחוב הראשי, שהפך למדרחוב, בנוי כולו בסגנון המקורי, וחזיתות הבניינים משמרות את ניחוח המערב הפרוע. אנחנו הצטרפנו לסיור קצר על עגלה רתומה לזוג סוסים ואחר כך סיירנו בבית המשפט המקומי שהפך למוזיאון לתולדות החלוצים. בחצר נמצא הגרדום עליו נתלו שבעה מתושבי העיירה, בגין מעשי שוד שונים. כל העסק ממוסחר להפליא והעיירה כולה נראית כמו חנות מזכרות אחת גדולה, אבל לרגע אחד, כשמציצים בין הרחובות ורואים את הערבה וההרים הנשקפים מנגד, אפשר להבין את תחושת כיבוש הספר. מכאן נסענו ל- Ciricahua National Monument (צ`יריקהואה) -; חוזרים לכביש הראשי I-10 וממשיכים איתו מזרחה עד העיירהWillcox  שם פונים לכביש 186, נוסעים 32 מייל ופונים שוב לכביש 181, לעוד 4 מייל. העיירה וילקוקס היא ההזדמנות האחרונה להצטייד בדלק -; אחר כך באמת יש תחושה של נסיעה לבד באמצע שומקום. 

השמורה עצמה, אינה זוכה לכוכבים מרובים במדריכי התיירות, אבל בעיני, נעשה לה עוול. זה ללא ספק היה אחד משיאי הטיול. מדובר בשמורה שבה תצורות אבן ענקיות, תוצר של התפרצויות וולקניות מלפני עשרות אלפי שנים. עמודי אבן ענקיים, דומים אולי קצת לפסלי הענק באיי פסחא (לא הייתי), מכוסי חזזיות. על חלקם כותרות אבן אדירות, עומדות בשיווי משקל זהיר. ברקע, מרחוק, הרים שפסגותיהן מכוסות שלג. מפתיע למדי בהתחשב במזג האוויר בשבועיים שטרם בואנו. טיילנו ברגל (מעט מדי, לטעמי, אבל הדרך דוחקת) ויצאנו שוב לדרך. מכאן המשכנו (חזרה באותם כבישים) לכיוון העיר אל פאסו (El-Paso) שבטקסס. 5 שעות של דהירה מהירה לאורך כביש I-10 והגענו. למעט עצירה אחת. לאורך כל הדרך, על הכביש הראשי בין טוסון לאל-פאסו, תמצאו שלטי ענק הקוראים לכם לבוא לראות את הפלא: THE THING??. אי אפשר לפספס אותם. עשרות שלטים, בצבעים עליזים, המבהירים לכם שבלי לראות את THE THING?? כל הטיול חסר ערך. Must-see ללא כל ספק. כאן נקלעתי לריב טפשי עם אחי -; הוא רצה לעצור לראות, אני התנגדתי (זו מלכודת תיירים, חבל על הזמן, השמש שוקעת) -; לא עזר לי כלום. עשרות קילומטרים של שטיפת מוח עשו את שלהם. כשסוף סוף הגענו לכתובת הנכונה, התברר שמדובר בחנות מזכרות. משלמים כמה דולרים ונכנסים לחלקה האחורי לראות את THE THING??. אחי ואשתו נכנסו, אני, אשת עקרונות שכמוני, ויתרתי. עד היום אין לי מושג מה יש שם והם לא מספרים. 

לתחילת הכתבה

מערות קרלסבד סנטה פה ועוד

21.3.04 - יום קר, מעונן, ולפרקים גשום. יצאנו בבוקר מאל-פאסו, בדרך למערות קרלסבד (Carlsbad Caverns). שעתיים נסיעה במדבריות של טקסס U.S. Highway 62/180, חולפים מדי פעם על פני קרוון בודד או כמה פרות. בדרך עצרה אותנו משטרת הגבולות, לברר אם אנחנו מבריחים מהגרים בלתי חוקיים. מפגש מאוד לא נעים, עם שוטר חובש משקפי-ראי (זוכרים את "האיש ללא עיניים" מ"המורד" עם פול ניומן?), שדרש בנימוס אך בתקיפות, שנצא מהרכב, נראה לו תעודות מזהות ו"אדוני, תוציא בבקשה את הידיים מהכיסים". זה לא המקום להפגין חוש הומור -; החבר`ה האלה רציניים לחלוטין ונושאים אקדחים. 

לאחר שהוכח שאנחנו תיירים שומרי חוק הגענו לשמורת Guadalupe, שבה פסגת ההר הגבוהה ביותר בטקסס. אלא שהפסגות היו אפופות ערפל, והמעיינות שהיינו אמורים לראות במסלול ההליכה נראו יותר כמו שלוליות. הקור, הרוח והאפרוריות הכללית לא היטיבו עימנו ושוב יצאנו לדרך. חצינו את גבול טקסס-ניו-מקסיקו מדרום לצפון (על אותו כביש) והגענו למערות קרלסבד -; מערות הנטיפים המפורסמות של ניו-מקסיקו. ירדנו למערות, מסלול של כ-1.5 ק"מ, שרובו ירידה תלולה ותאורה קלושה בלבד. בסופה של הירידה -; "החדר הגדול" של המערה, בעמקי האדמה. המערה ענקית, חשוכה, מים נוטפים בכל מקום והטמפ` הקבועה בה בערך 13 מעלות. הזקיפים והנטיפים בחלקם מרשימים ביותר -; תלויים מן התקרה בגבהים אדירים או צומחים מן הקרקע במגוון צורות שהעניקו להם שמות כמו "זנב האריה", "הענקים", "תיאטרון הבובות" וכו`. זו חוויה מרשימה, אבל בסופו של דבר, אחרי שעתיים, הכל מתחיל להיראות דומה. במסעדה שבלב המערה לא הספקנו לשבת, ואת הדרך חזרה למעלה עשינו במעלית. 

מכאן נסענו לעיר Alamogordo בניו-מקסיקו -; 4 שעות על כביש (82 מערב) שחלקו האחרון צר ומתפתל, עובר דרך יערות. מדי פעם הפתעה -; צבי הנלכד באורות המכונית (מזל שלא מתחת לגלגלים). בהגיענו מצאנו חדר במלון דרכים כלשהו והלכנו לאכול. גיסתי חשקה באוכל מכסיקני וכך הגענו למסעדת Ramona`s. שמרו נפשותיכם.

22.3.04 - את הבוקר פתחנו בשמורת White Sands (חולות לבנים) לה חיכיתי מאז שהחלנו לתכנן את הטיול הזה. לשמחתי, לא התאכזבתי. זה היה בדיוק כמו שהובטח לנו בכל מדריכי התיירים, התמונות והסרטים, פלא טבע מוזר ומדהים. מדובר באזור ענק של דיונות גיפסום (החומר ממנו מכינים גבס). בכניסה לשמורה הדיונות הלבנות מנוקדות בצמחיה -; קקטוס יוקה, שיחי מנטה ורוזמרין. אבל בהמשך, כשמעמיקים לתוך השמורה, הצמחייה נעלמת ונותרות הדיונות הלבנות הבוהקות. משקפי שמש הן חובה כאן, בלעדיהן הלובן מסנוור עד כאב. הדיונות חלקות לחלוטין, למעט גלי הרוח וטביעות הרגליים של בעלי החיים. קשה לטפס עליהן, אבל שווה את המאמץ כדי לרדת במהירות, בדהרה, עם הרגליים שוקעות עד הקרסוליים.

אחרי שמיצינו את החוויה נסענו למוזיאון הטילים של White Sands, שכן השמורה כולה נמצאת למעשה בתוך מטווח טילים. לעתים, מתברר, נאלצים המבקרים להמתין שעות בכניסה לשמורה, כשהאזור נסגר לניסוי כלים (ניתן לברר פרטים לגבי סגירת כבישים אפשרית בטל. (505- 679-2599. בחצר המוזיאון יש תצוגה של טילים שונים שנורו במטווח, כולל משגר של טילי פטריוט. משם יצאנו לכיוון סנטה-פה (Santa Fe), על כביש I-25, עם סטיה בדרך (כביש 380 ואחר כך עוד סטיה), שוב בכביש עפר לכיוון שמורת הציפורים Bosque del Apache. בשמורה נחות ציפורים נודדות ממסעותיהן, לצד עופות מים, ציפורי שיר וצבים ומכרסמים שונים שלא זיהינו. זו נחשבת לאחת השמורות הטובות ביותר לצפייה בציפורים ובעיני אחד המקומות היפים ביותר שהיינו בהם ובהחלט שווה את המאמץ, גם אם אתם לא חובבי ציפורים מושבעים. כדאי להביא משקפת. עם השקיעה עזבנו את השמורה ונסענו על כביש I-25 לסנטה-פה, חולפים בדרכנו על פני העיר אלבוקרקי (Albuquerque) ("הייתי שם פעם, אין שם כלום", אמר אחי).

23.3.04 - בילינו את היום בסנטה-פה בין בניני חימר, גלריות מקסימות, חנויות מזכרות וקתדרלה יפה. בעיר ישנו גם מוזיאון המציג את עבודותיה של ג`ורגי`ה אוקיף (Georgia O`keefe), אבל הביקור בו מאכזב, בלשון המעטה -; הרבה כסף (8 דולר לאיש),מעט תמונות. פתוח כל יום מ-10 עד 17, חוץ מיום שישי, אז פתוח עד 20:00. כתובתו באינטרנט: www.okeeffemuseum.org  . ארוחת הצהריים הטובה שפירגנו לעצמנו במסעדת גן במרכז העיר (כמה ניסיתי להיזכר איך קוראים לה) נקטעה באיבה בגלל מטח גשם פתאומי. בדרך כלל בקושי יורד כאן גשם והיום -; מבול. אבל האוכל היה טוב (סטייק טונה צרובה, על מצע של אטריות אורז ברוטב פסטו וסלסת מנגו) -; טעים להפליא ולא כבד. בערב נסענו ל-Taos, עיירת אמנים בצפון ניו-מקסיקו, שהדרך אליה רצופה פסגות הרים מושלגות. נוסעים בכביש I-25 מסנטה-פה, יציאה 599 צפון, משם לכביש 285 וממנו לכביש 68. עם הגיענו לעיר התחלנו לחפש מלון. שלט Emergency באותיות ניאון ענקיות צד את עינינו והנחנו שזה חדר המיון המקומי, עד שראינו את תחילתו -; Pizza Emergency. מין חוש הומור שכזה.

24.03.04 - קמנו מוקדם כדי לטייל בטאוס, אלא שכראוי לעיירת אמנים, אף אחד כאן לא מתעורר לפני 10:00 בבוקר, כולל בעל המלון השיכור, שהבטיח קפה ב-9:00 בוקר, אבל שכח לקום להכין אותו. סיירנו ברחובות -; שוב בתי קפה, גלריות וחנויות מזכרות. ה-Taos Pueblo (מושבה מקורית של האינדיאנים המקומיים) סגורה בעונה זו של השנה וכך גם אתרי הסקי המקיפים את העיר. מטאוס נסענו לפארק Bandalier, נסיעה יפה על כביש 4, באזור לוס-אלמוס (Los Alamos) שהתפרסם בזכות מעבדות הגרעין ואכן לאורך כל הדרך יש גדרות תיל ושלטי "אין מעבר". שמורת בנדליר היא עוד אחד מהפארקים המנציחים את חייהם של האינדיאנים העתיקים לפני כ-600 שנה. כאן קוראים להם Pueblos, במקומות אחרים הם מכונים Anasazi. ההרים הם מטוף וולקני והם מחוררים כמו גבינה שוויצרית. האינדיאנים גרו בחלקם במערות חפורות לתוך ההרים, שאפשר לטפס בסולמות ולהיכנס אליהן, ובחלקם במבנים מעגליים עתירי חדרים על הקרקע. 

לאחר הביקור בשמורה נסענו חזרה במורד הרי Jemez ועל גבול שמורת Valles Caldera -; שמורה שמעבר ליופיה, ייחודה הוא בכך שנעשה בה ניסוי בהוצאת שמורת טבע מידי רשות השמורות האמריקאית והעברתה לניהול של דירקטוריון חיצוני. השמורה יושבת למעשה במכתש של הר געש כבוי ובמרץ הכבישים באיזור עדיין מושלגים. המשך הדרך, צפונה, עבר דרך שמורות אינדיאניות מודרניות -; השמורות אליהן הגלו את האינדיאנים המקומיים לאחר שהשתלטו על אדמותיהם. ליד הבתים מעין טאבון בצורת איגלו מחימר. הנוף משתנה לגמרי -; הרים אדומים, עצים שחלקם ירוקי-עד וחלקם בעלי ענפים לבנים חשופים לחלוטין. הגענו שוב לכביש המהיר ( I-40) ומשם בדהרה לעיר השינה שלנו -; Gallup, לקראת הנסיעה לקניון דה שיי בבוקר הבא. אפשר לישון קרוב הרבה יותר לקניון, בעיירה Chinle, אבל זה גם הרבה יותר יקר.

לתחילת הכתבה

קניון דה שיי

25.3.04 - היום הוקדש כולו לביקור בקניון דה שיי (Canyon de Chelly National Park). שמות ומספרי הכבישים באזור השתנו מאז שאנחנו היינו שם. הוראות נהיגה עדכניות ניתן למצוא כאן. מה יש לומר -; כל המהללים צדקו. קניון עמוק, בעל קירות אדומים, כמעט ישרים לחלוטין. בתחתית מרבדים ירוקים-אפורים דשא ועצים, הודות לנהר העובר שם, ולצידו מנהלים אנשי שבט הנבאחו (Navajo) חיי חקלאות שקטים, כפי שעשו אבותיהם מאות שנים קודם לכן (רק עם טרקטורים). למעשה, הפארק נמצא כולו בשטח השייך להם. הסיור בפארק הוא בנהיגה במסלול לאורך הקניון עם עצירות לנקודות תצפית. למעט בנקודה אחת, אפשר לסייר בקניון עצמו רק בלווית מדרך מקומי ואז אפשר גם לשכור ג`יפים או לרכוב על סוסים.

בנקודות התצפית השונות, מעבר לנוף המרהיב של הקניון עצמו, רואים את בתיהם של האינדיאנים הקדומים, שנחצבו ממש לתוך קירות הקניון, לעתים מטרים רבים מעל פני האדמה על מדף בסלע והם נקראים מגורי צוקים (Cliff dwellings). חלק מהמבנים מכילים מאות חדרים. בניה כזו מוכרת גם בשמורות אחרות, במיוחד שמורתMesa Verde  בקולורדו. במקום אחד בקניון ניתן לעשות מסלול הליכה אל התחתית וניתן להתקרב קצת יותר אל אחד המבנים האלה המכונה שרידי הבית הלבן -; The White House Ruins. הדרך לשם, בירידה, נעימה מאד. השביל מוגדר היטב וקל להליכה וכשמגיעים לתחתית עוברים מהליכה בשביל מדברי לטיול בנוף של בוסתנים. האתר עצמו היה בעיני מרהיב. קודם כל, אכן מדובר בסלע לבן (טוב, לבן יחסית לסלעים האדומים שמסביב) ושנית המחשבה שאנשים גרו כאן ובנו בידיהם את הפלא הזה ושהוא השתמר כך, מדהימה בעיני. שווה אפילו את העלייה כל הדרך חזרה.

בקניון עוד נקודת תצפית אחת הנחשבת לחובה (ובצדק) -; אבן העכביש Spider Rock -; עמוד אבן ענק (ב-270 מטרים) הניצב בתחתית הקניון כמו אובליסק ענק. שמו ניתן לו על שם האגדה על אשת העכביש המיתולוגית שחיה בראשו ולימדה את הנבאחו העתיקים את מלאכת האריגה. עזבנו את קניון דה-שיי נפעמים מהמראות שראינו וירדנו חזרה צפונה לעיירה הולברוק (Holbrook). העיר נמצאת על כביש 66 המיתולוגי ונסיעה לאורך הכביש הראשי משחזרת חלק מן המבנים שהיו שם אי שם בשנות ה-50 וה-60. אנחנו לנו באחד מהם, ה-Wigwam Motel, מלון שכל החדרים בו בנויים בצורות אוהלים אינדיאנים ולצידם מכוניות וינטג`. בעל המלון בנה אותו בשנות ה-50 ובנו, המנהל את המקום כיום, התעקש מאוד לספר לנו על ההיסטוריה המשפחתית באריכות רבה. החדרים עצמם סבירים -; לטעמי קצת קטנים ומדיפים ריח גז, אבל מה לא עושים בשביל החוויה.

26.3.04 - עוד יום של נופים מדבריים, הפעם בשמורותPainted Desert  (המדבר המצויר) ו-Petrified Forest  (יער המאובנים), שניהם המשכיים זה לזה, ועל כביש 40. אין מה לעשות, המדבריות האדומות של אריזונה עושות לי את זה ולמרות שרק אתמול בילינו יום שלם בקניון, המדבר המצויר הצליח להדהים אותי. ההרים בנויים משכבות של אפר וולקני, אבן חול ובוץ, שלתוכם שקעו צמחים ומינרלים שונים ויצרו מראה ששום יד אדם לא היתה יכולה ליצור כמותו. מסלול נסיעה של כ-15 ק"מ עובר במדבר, כרגיל, עם עצירה לתצפיות בנקודות אסטרטגיות.

בהמשך המדבר המצויר, חלקו השני של הפארק -; יער המאובנים. פעם, לפני 200 מיליון שנה היה כאן יער, שנקבר תחת האפר הוולקני. ברבות השנים ספחו העצים מינרלים והפכו למאובנים בשלל צבעי הקשת. השחיקה הטבעית חשפה אותם וכעת הם מוטלים, בערימות ענק בשמורה ואנו המטיילים עוברים בשבילי ההליכה ביניהם. זהו אחד הריכוזים הגדולים ביותר בעולם של עצים מאובנים. הוא היה יכול להיות גדול יותר, אלמלא גנבי המאובנים, המהווים מכה קשה לפארק הזה ולאחרים שכמותו. קנסות כבדים מוטלים על מי שמנסה לגנוב מאובנים ולמרות זאת, ההערכה היא שכעשרה טון מאובנים נעלמים מהפארק הזה בלבד כל שנה. 

עם סיום הטיול בפארקים חזרנו לכביש 40 ונסענו מערבה לכיוון העיר Flagstaff, שממנה לעלות צפונה ל-Grand Canyon, או לרדת דרומה (כביש 89), כפי שעשינו אנו, לכיוון עיירת הנופש Sedona. הדרך יפה ועוברת דרך איזור מיוער, Oak Creek Canyon, שבתחתיתו זורם נהר. לאורך הנהר ראינו נופשים באוהלים, עוסקים בדיג, שחיה או בספורט הלאומי -; שתיית בירה. לסדונה הגענו לעת ערב. יום שישי בערב, ליתר דיוק, שעה שכל הנופשים שלא הקימו אוהלים, מצאו כבר חדרי מלון. בכל זאת הצלחנו למצוא מקום במלון סימפטי מאוד -; White House Inn . הבונוס העיקרי -; מרפסת המשקיפה, כן איך ידעתם, אל ההרים האדומים. בונוס נוסף - המסעדה התאילנדית שלצד המלון, Thai Spices. מומלץ בחום. לפני שהלכנו לישון ביקרנו בסופרמרקט המקומי. בסדונה יש, כך מתברר, אוכלוסיה יהודית לא מבוטלת. המדף הראשון שראינו בכניסה היה של מוצרים כשרים לפסח. 

27.3.04 - יצאנו לסייר בסדונה. לצד אוכלוסיית היהודים (רובם רופאים -; רואים לפי השלטים בחלונות) יש כאן אמנים רבים וגם אוכלוסיה לא מבוטלת של תמהונים שונים ושוחרי ניו-אייג` למיניהם. (בעת שאכלנו את ארוחת הערב שלנו זכינו לראות אחד כזה, עונד קריסטלים, שנעמד על ארבע בלב המסעדה כדי להדגים את תנוחת היוגה החביבה עליו). הללו מאמינים שסדונה היא מרכז של מערבולות אנרגטיות. יש ברחוב הראשי של העיר מרכז מבקרים, שם אפשר לקבל מפות מסודרות של כל האתרים בהן נמצאות המערבולות ולצאת לבדוק אותן אחת אחת. תיירים פחות רוחניים יכולים לקבל מפות והסברים על מסלולי הליכה, גלריות, הפארקים והשמורות הסמוכים.

יצאנו לטיול הליכה על אחד ההרים המשקיף מעל סדונה ולאחר מכן ביקרנו בכנסיית הצלב הקדוש. היא נבנתה לתוך צוק אבן אדומה ב-1957, על ידי תלמידה של האדריכל הנודע פרנק לויד רייט. הגישה למקום לא כל כך נוחה -; אולי כי היינו שם בסוף שבוע והיו מבקרים רבים, מה שהקשה על מציאת חניה, אבל בסופו של דבר הסתדרנו. הכנסייה מרשימה ביותר וכוחה בפשטותה. 

מן הכנסייה יצאנו לסיור גלריות -; ויש הרבה כאלה. ראינו תמונות יפות, תצלומים, פסלים, עבודות זכוכית ועוד. בכל מקום מתייחסים יפה, גם לתייר המאובק ביותר. אין ספק שלא מיצינו את סדונה -; יכולנו לשבת שם גם שבוע. באתר של לשכת התיירות המקומית: www.visitsedona.com אפשר למצוא את רשימת "102 דברים לעשות בסדונה". גם אם מוותרים על "צלם את האאורה שלך" ו"קריאת קלפי טארוט" יש הרבה מה לעשות. אחר הצהריים נטשנו את סדונה היפהפיה בצער ויצאנו דרומה על כביש 17, חזרה לפיניקס. לינת לילה בפיניקס, ביקור אחרון בסופרמרקט מקומי (להצטייד ברוטב פלפלים חריפים) -; וזהו, טסים הביתה.

לתחילת הכתבה

טיפים

  1. את המסלול לא הייתי משנה. אהבתי כל מה שראינו ואין שום דבר שאני יכולה להגיד עליו שיכולנו לוותר עליו ולנצל את הזמן יותר ביעילות. בעצם, הדבר היחיד שהיה חסר, זה זמן. שבועיים (כולל טיסות מהארץ וחזרה) זה פשוט מעט מדי לחבל ארץ כל כך יפה.

  2. כמעט לאף אחד מהמקומות שהיינו בהם אין תחבורה ציבורית. שכירת רכב היא חובה. מבלים ברכב הזה הרבה שעות ביום. אל תחסכו. קחו רכב גדול ונוח.

  3. כדאי לעשות בארץ כרטיס חברות בממס"י או בארה"ב כרטיס של מועדון הרכב AAA (בקנדה CAA). חוץ משירותי דרך, ספרי ההדרכה של ה- AAA מצוינים, המפות והערכות הזמן מדויקים וכרטיס החבר מעניק הנחות במלונות. 

  4. לינה -; נסענו קצת לפני תחילת העונה כך שלא הזמנו מקומות מראש בשום מקום. בדרך כלל לא היתה בעיה, בסופי שבוע בכל זאת עדיף להיערך מראש, ודאי בעונה הבוערת. לגבי המלונות שלנו בהם בדרך -; רובם היו נקיים, נעימים ולא יקרים (ממוצע 60$ לחדרים של שתי מיטות כפולות עבור 3 אנשים). 

  5. אוכל -; לא בעיה גדולה בחלק זה של העולם. אנחנו לקחנו איתנו מעין קומקום חשמלי, שיכול לתפקד גם כסיר. בחלק המלונות אפשר למצוא גם מיקרוגלים ומקררים. כמעט בכל מקום יש גם סופרמרקט או מכולת. כך יכולנו לאכול ארוחת בוקר בחדר במלון ולהכין לנו סנדוו`יצים ליום הבא -; שליטה טובה יותר בכיס ובקלוריות. 

  6. בחלק משמורות הטבע משלמים כניסה, בחלק משלמים רק אם רוצים רישיון לקמפינג, טיולים לעומק השמורה, צייד או דייג. כדאי לברר מראש מה הדרישות בכל שמורה ומי שמתכוון לישון בשמורה, כדאי להזמין מקומות מראש, בעיקר בעונות הבוערות. לנוחותכם צירפתי את כתובות האתרים של כל השמורות שבהן היינו. אם אתה מתגוררים בארה"ב, או מתכוונים לטייל טיול ממושך ולעבור בשמורות רבות, יכול להיות שיותר משתלם לעשות מנוי לשנה שלמה ולא לשלם כניסה נפרדת בכל שמורה.
    בכל מקרה, בכל כניסה לשמורה כדאי מאוד לעצור במרכז המבקרים. דבר ראשון -; יש שם שירותים. חוץ מזה, הצוות במקום לרוב עתיר ידע וישמח למצוא לכם מסלולים שיעמדו בדרישותיכם גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הכושר הגופני או הצורך בנגישות לכסאות גלגלים. זה גם המקום לברר אם כל הנתיבים פתוחים, אם יש חיות בר שצריך במיוחד להיזהר מהן וכיו"ב.

  7. אתר אינטרנט שימושי מאוד בעיני הוא www.wunderground.com -; אתר המוקדש למזג האוויר בכל העולם. יש בו לא רק תחזיות אלא גם מידע לגבי תנאי מזג האוויר והמשקעים בשנים הקודמות וכן לגבי שעות זריחה ושקיעה. 

  8. אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארצה של פסל החירות, פעמון החירות, חופשי הביטוי וכו` וכו` -; אבל קודם כל היא מדינת חוק. נציגי החוק הם אנשים רציניים, חסרי חוש הומור ובדרך כלל חמושים בכלי יריה. זה לא הזמן להסתחבק. אם במקרה עוצר אתכם בדרך שוטר, שוטר תנועה, משטרת גבולות -; תנו לו את הכבוד המגיע לו. דברו בנימוס, הציגו מסמכים כפי שאתם נדרשים. 

    לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה