טיסה ללטיסיה
26.8.02
לטיסיה, Leticia, עיירת גבול משולש. קולומביה, ברזיל ופרו. הגעתי לכאן בטיסה מבוגוטה, בירת קולומביה. מה אני בכלל עושה בקולומביה? טוב, זה סיפור אהבה שתחילתו בכלל בניו יורק אבל אפשר לתמצת אותו במילה אחת. נטליה.
רוב הטיסה עוברת מעל אוקיינוס של עצים שניקרא יער האמזון. הדבר היחיד ששובר מידי פעם את אחידות העצים הוא נהר מזדחל שמלמעלה מהמטוס ניראה כמו נחש ענק. המטוס מתחיל להנמיך ומקרוב היער ניראה אפילו יותר צפוף. שום דבר עדיין לא מצביע על עיר או שדה תעופה קרוב. אנחנו כבר ממש נוגעים בצמרות העצים ואז, בשניה האחרונה, מופיע מסלול הנחיתה בין העצים. דלת המטוס נפתחת ובשניה אחת אתה עובר ממצב קפוא (ניראה לי שאחת התכונות המבוקשות אצל טייסים זה מזוכיזם) למצב רטוב. כל 100% הלחות של האמזון מתיישבים לך על הפנים ומשם נוזלים לשאר חלקי הגוף. הנחל שבעמק בין הישבנים מתמלא לפתע בממי השיטפון.
יורד במדרגות המטוס, מסתכל סביבי ועם כל הדביקות והלחות לא מפסיק לחייך. חושב לעצמי באיזו מהירות אפשר להגיע לגן עדן (אצל מאמינים, מכל הדתות, צריך לחכות כל החיים ואז אולי תגיע אולי לא. לי לקח "כולה" שעתיים טיסה והגעתי על בטוח). שדה התעופה הוא מבנה חד קומתי קטן. גם זה בד"כ מדד שהגענו לגן עדן. גני עדן לא מתאפיינים בשדות תעופה גדולים ומודרניים אלא הכניסה אליהם הרבה יותר צנועה. אנחנו המטוס היחיד בשדה ועדיין לקח חצי שעה למזוודות להגיע. טוב, אי אפשר להתלונן. בחום הזה למי יש כוח למהר ולהוריד לך את המזוודות מהמטוס. מכל הנוסעים במטוס ישנו עוד מטייל אחד חוץ מאיתנו ואכן הוא ישראלי. גיל שמו. כמובן שחלקנו מונית יחד לאכסניה.
זו הפעם הראשונה שנטליה מטיילת כתרמילאית. היא נחשפה לצורת חיים זו עקב ההיכרות בנינו. לא היה קל "להוציא" אותה מזרועות המשפחה ולא בגלל שהיא לא רצתה. להיפך. היו להם כל מיני ציפיות וחלומות לגביה והיא היתה על המסלול הנכון מבחינתם. לימודים באוניברסיטה, שנה עבודה בני יורק כפסיכולוגית במסגרת פרוייקט ממשלתי וכו` כל זאת עד שהכירה אותי. הם ניסו את כל הטריקים שבעולם כדי שתישאר. מפחד, "את לא מפחדת לעזוב הכל ולנסוע עם גבר שאת מכירה רק שלושה חודשים", ועד משחקים על המצפון, "איך את משאירה את סבתא שלך לבד אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילך?" (היא גרה אצלה).
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי כשהגענו לאכסניה וניכנסנו לחדר, איך אומר זאת העדינות, הוא לא היה בין הנקיים ביותר שהייתי בהם. פחדתי מהתגובה שלה וזו אכן לא איחרה לבוא. " וואו", היא אמרה, "איזה יופי של חדר". עם כל אהבתי אליה, אהבתי אותה אפילו יותר באותו הרגע. לחגוג לילה ראשון בחיים החדשים, ניכנסתי אליה למקלחת עם בקבוק יין אדום וכך לגמנו לנו יין מהבקבוק מתחת למיים הזורמים כשמהחלון נישקף לו נוף אמזוני טיפוסי. Nati, welcome to the tribe.
בילוי אוהבים בעיירה
27.08.02
חמש בבוקר וסימפוניית תוכים, שמשום מה החליטה לערוך חזרות מול חלוני, מעירה אותי. בצורה כזאת לא איכפת לי להתעורר כל בוקר בשעה זו. רק על מנת להראות להם מי הבוס, חזרתי לישון לעוד שעתיים.
כל כך כיף לי לטייל עם נטליה. הכל בשבילה חדש וכל דבר מלהיב אותה. ומה שלא האמנתי קורה לי. אני נסחף בהתלהבות שלה ופתאום מרגיש כאילו אני עושה את כל הדברים בפעם הראשונה. כמה שהתגעגעתי להרגשה זו.
בכלל לא היינו אמורים להגיע ללטיסיה. התכנון הראשוני היה לטוס ל Mitu, העיירה היחידה במחוז Vaupes בקולומביה, ומשם לחצות את הגבול עם ברזיל בסירה של סוחרים/מבריחים שלוקחים לפעמים נוסעים עבור סכום כסף נכבד. כשניסינו לברר מה המצב באיזור מבחינת לוחמי הגרילה התברר שאף אחד לא יודע בדיוק מה קורה שם. בסוכניות הנסיעות לא היה שום מידע על האיזור, למשרדי הממשלה לא היה מושג מה המצב שם (לחלקם אפילו היינו צריכים להסביר היכן זה Mitu) ובשגרירות ישראל בכלל לא הבינו מה אני מחפש במדינה והמליצו לי לא להשאר בקולומביה. אפילו התקשרנו למפקד המשטרה ב Mitu והוא כמובן אמר שבטוח שם (אם יגיד ההיפך סימן שהוא לא עושה את תפקידו). רק דוד של נטליה, שהוא עיתונאי מפורסם בקולומביה ובעל קשרים עם לוחמי הגרילה (אישתו נהרגה כשלחמה בשירותיהם) אמר שאין בעיה ושיש לו כמה "חברים" שידאגו לנו. זה הדאיג את נטליה עוד יותר והחלטנו לוותר על החוויה עד שהשקט יחזור לקולומביה.
בדיוק כשהייתי בבוגוטה האמא של סבתא של נטליה, שגרה איתנו, החליטה שאחרי 95 שנה הגיע הזמן למות, הלכה לישון בלילה ולא קמה יותר. היא זיכתה אותי בחוויה כפולה. האחת להתעורר בבוקר מדפיקות על הדלת ומשפט של " נטליה, היא מתה". והשניה לווייה קומפלט בנוסח קולומביאני מביקור הגופה בבית הלוויות ועד המיסה של היום שאחרי ומסע הלוויה. גם חלקנו בירושה לא קופח. סט קלפי המשחק שלה נפל כולו בחלקנו. כמובן שהסבתא לא פיספסה את הזדמנות הפז שנפלה בחלקה והפטירה בהזדמנות הראשונה לכיוון נטליה " לא רק שהיא מתה עכשיו גם את עוזבת אותי?"................שוב פעם נסחפתי אבל לא הרבה קורה בלטיסיה אז השחלתי סיפור מבוגוטה.
קנקן מלא מיץ פירות טיבעי, מספיק ל 4 אנשים, עולה כאן 50 סנט. לא גן עדן?
זהו, מחר אנחנו עוברים לצד הברזילאי של הגבול. אני אפילו קצת מתרגש. התגעגעתי לברזיל, לאנשים ולשמחת החיים שלהם. ואפילו לקשקש בפורטוגזית אוכל שוב........................
לתחילת הכתבה
