קרטחנה
הנחיתה בקרטחנה הייתה קשה במקצת. אחרי הטלטלות ארוכה בדרכים שכללה עצירה של מספר ימים בקיטו שאקוודור (כן, כן הייתי באמצע העולם...) ונסיעת אוטובוסים עד העיר קאלי אשר בדרום קולומביה עליתי על טיסה לקרטחנה שעל חופי הים הקריבי. לצערי במקום טיסה של 50 דקות זכיתי לסיבוב בכל קולומביה (קאלי- מדיין, מדיין- בוגוטה, בוגוטה- סנטה מרתה, סנטה מרתה- קרטחנה) שלקח 6 שעות וכלל החלפת שני מטוסים. אבל החשוב מכל הוא שלבסוף הגעתי למחוז חפצי. גל של חום ולחות קידם את פני ביציאה מהמטוס והעביר בי זיכרונות מתוקים של תל אביב בחודשי יולי אוגוסט. אחרי סקירה מקיפה של האנשים סביבי החלטתי גם אני להוריד את הפליס ולעבור ל- mode חולצה קצרה ומכנסיים קצרות -; מצב שלא הייתי בו כמעט שלושה חודשים מאז ברזיל.
קרטחנה שנבנתה ב- 1533 על ידי הספרדים היוותה תחנת מסחר חשובה בין ספרד והעולם החדש. מעצם היותה ריכוז של עושר רב היוותה מטרה אטרקטיבית לכל שודד ים חולף ורבים וטובים ניסו לכבוש אותה ולבזוז את אוצרותיה. הספרדים השקיעו רבות בביצור העיר ועד היום העיר העתיקה מוקפת בחומה מרשימה ובמספר מבצרים מרשימים. למרות זאת נכבשה העיר מספר פעמים אף על ידי שודד הים המפורסם סיר פרנסיס דרייק שבפעם השנייה בבואו לבזוז את העיר הציעו לו התושבים תשלום כופר נכבד ובלבד שלא יפגע בעיר. ופרנסיס? קיבל כמובן את ההצעה באצילות וכעבור חודשים שב וכבש את העיר. במטוס, ישב לצדי בחור מבוגר שהתחיל בשיחת ה"מאיפה אתה?" שאני מבצע בערך פעמיים ביום. מפה לשם התברר שמדובר בסגן מפקד חיל הים לשעבר של קולומביה אשר בסוף 67 פיקד על ספינה קולומביאנית שעברה כמעט בכל נמל בים התיכון כולל טריפולי, לוב, טוניס, מצריים, בירות וכמובן ת"א שאותה הוא זוכר כעיר מאוד יפה ומודרנית -; כשירדנו בשדה התעופה חיכו לו שני חיילים במדים לבנים שהסיעו אותו במכונית רשמית. נפרדנו לשלום ואני הלכתי לחפש לי מונית.
התמקמתי במלון קטן בעיר העתיקה והלכתי לישון. למחרת יצאתי עם עוד זוג אנגלים ליום טיול אל וולקאנו הבוץ. מדובר בהר געש קטן שבמקום לפלוט לבה, פולט בוץ. זה קצת מוגזם לקרוא לגבעה הקטנה בגובה 40 מטרים הר געש אבל הלוע שלו בקוטר של כ- 5 מטרים מלא כולו בבוץ חמים וצמיג והעומק של הבוץ הוא 2300 מטר. עם ההגעה אתה נכנס בזהירות לבוץ -; אי אפשר לטבוע בו שכן בדומה לים המלח אתה צף על הבוץ - ובפנים יש מקומיים שעושים לך מסאג` בבוץ. אחרי רביצה של שעה בבוץ הלכנו כמו זומבים ללגונה הקרובה והתנקינו שם בתוך המים הכחולים החמימים.
פלאייה בלנקה
בקולומביה קיימים שלושה מוקדי כוח עיקריים. הצבא, ששולט בכ-60 אחוז מהמדינה, הגרילה שמורכבים ממספר ארגונים שהגדול שבהם נקרא Farc ובעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית לשעבר, אבל כיום בעיקר קפיטליסטים שמרוויחים טוב מסחר בסמים. הגרילה שולטים בכ- 30 אחוז מהמדינה בעיקר אזורי ספר כמו הגבול עם פנמה ודרום המדינה. לבסוף יש את הפרה-מיליטר (paramilitar) שהם מליציות פרטיות חצי צבאיות שהוקמו בכל רחבי המדינה ע"י איכרים ומגדלי סמים במטרה להגן עליהם מהגרילה אבל נהפכו לארגונים עצמאיים בעלי כוח והשפעה רבה. קולומביה, בעלת היסטוריה ארוכה ומדממת של מלחמות אזרחים נמצאת כיום במאבק קשה בין הממשל והלחץ שמפעילים האמריקאים כדי להילחם בסמים לבין הגרילה שמתפרנסת לא רע מהסחר בסמים (הערכות של כ-1 מליון דולר ביום מסחר קוקאין בלבד!) ומגינה על עצמה בעזרת נשק טכנולוגי חדיש. לפני מספר חודשים הרג הצבא את אחד ממנהיגי הפרה-מיליטר במדיין ואלו בתמורה התחייבו לנקום את מותו בכך שיפוצצו 15 מכוניות תופת בקולומביה בתמורה ל- 15 היריות שקיבל מנהיגם. עד היום התפוצצו 9 וכולם ממשיכים לספור... נשמע מסובך? אני מכיר עוד מדינות עם בעיות לא פחות מסובכות...
החשש העיקרי של תיירים רבים וקולומביאנים עשירים הוא מפני חטיפות. הגרילה חוטפים בממוצע כ- 2500 איש בשנה על מנת להרוויח את כספי הכופר. הם עושים מחסומי דרכים על הכבישים בחיפוש אחרי אנשים מתאימים וכתוצאה מכך קולומביאנים רבים נעים מעיר אחת לשנייה בטיסה בלבד. האינטרס שלהם במוצ`ילרים הוא לא גבוה במיוחד אם כי זו לא ערובה לכך שלא תישדד או יאונה לך דבר רע. בכל מקרה ישנה חלוקה ברורה למדי בקולומביה בין אזורים מסוכנים ולא מסוכנים, ולדוגמה כל החוף הקריבי נחשב לבטוח יחסית.
אזור סנטה מרתה ופארק טיירונה
ונחזור להמשך האירועים: אותו ערב כששבתי לקרטחנה הסתבר שהגענו בדיוק ליום ההולדת ה- 568 של קרטחנה וכך היה לי את העונג להסתובב בחוצות העיר העתיקה המדהימה שנראית כאילו תלושה מלפני 300 שנה לצלילי מופעי רחוב ולהקות נודדות. היו לי הרבה פלאשבקים מהקרנבל שכן גם בקרטחנה רוב האוכלוסייה היא קריבית - שחורה עם מוסיקה אופיינית, הרבה תופים וריקודים. למחרת בבוקר נפרדתי יפה מקרטחנה ונסעתי לעבר סנטה מרתה, עיר חוף לא גדולה כ- 4 שעות נסיעה מזרחה. מסנטה מרתה לקחתי מונית לכפר דייגים קטן מצפון שנקרא טגנגה - הכפר נמצא בתוך מפרץ קטן וציורי ומורכב משלושה רחובות. המקום מהווה מרכז צלילה וישנם כ- 5 מועדוני צלילה שונים בכפר. התמקמנו לנו במלון נחמד על שפת הים והלכתי להירשם לקורס צלילה מתקדם המקביל לכוכב שני בארץ. בארבעת הימים הבאים התרכזתי בשני תחומים עיקריים: צלילה וארוחות דגים. הצלילה באיזור היא יפה וניתן לראות מבחר אדיר של דגים טרופיים. צללנו לספינת סוחר טבועה בעומק 30 מטרים מול חופי סנטה מרתה, ביצענו צלילת לילה ועוד. כל צהריים וערב הקפדתי על ארוחת דגים טרייה ואני יכול לומר בודאות כי טעמתי כמעט כל סוג דג שבנמצא (כולל ברקודה לא קטנה...) ואם כבר בעניין קולינרי עסקינן אני חייב להזכיר שההתמחות של קולומביה היא בפירות טריים ומיצי פירות אלוהיים אותם מגישים בדלי פלסטיק קטן כמו של ילדים בחול. מדובר במבחר פירות כמו לול, זפטו, פרי התאווה, אננס, פסיפלורה, מנגו, גויאבה ועוד ועוד...
אחרי ארבעה ימים של צלילה "נאלצתי" לחפש מקום חדש להירגע בו. נסעתי לפארק הלאומי טיירונה. הפארק שוכן למורדות רכס הרים סיירה נבאדה דה סנטה מרתה. רכס זה הוא הגבוה בעולם ליד ים והוא מתנשא לגובה של 2500 מטרים (תוך 45 קילומטרים מחוף הים!) התוצאה היא מראה מרהיב של פסגות אדירות בצמוד לים. החוף בטיירונה הוא למעשה ג`ונגל שמגיע כמעט עד שפת הים. על מנת להגיע לחוף יש ללכת ביער במשך כשעה עד שפתאום נגלה מעבר לעצים אחד החופים היפים בדרום אמריקה. עצי קוקוס בהמוניהם, יער ירוק מאחורי, חול לבן וחמים מתחתי וגלים אדירים של ים כחול לפני - בסט המושלם הזה צולם הסרט "הלגונה הכחולה" וישנו חוף הנושא את השם הזה. אנחנו התמקמנו בחוף הקרוי ארסיפס. תליתי את הערסל בין עצי הקוקוס חושש לרגע שאיזה אגוז קוקוס טועה עלול לסיים את הקריירה שלי (אין ספק שזו דרך אקזוטית למות...)
