הפארק הלאומי Iguaque
אוטובוס לילה ואחריו אוטובוס בוקר ואחריהם עוד אוטובוס צהריים, מביאים אותנו מסנטה מרתה שבצפון הרחוק אל עיירה חביבה בשם Villa de Leyva. יש כאן רחובות מרוצפי אבנים (ולא נוחים במיוחד להליכה) ובתי אבן קטנים בסגנון קולוניאלי ואווירה, שהיא שילוב בין עיירה כפרית ותיירותית. כך, לצד השוק הכפרי ובית האריגה הידני שראינו באחד הרחובות, יש פה המוני מסעדות ובתי קפה פלצניים, שבהם יטחנו לך את הקפה על המקום. התיירים הם בעיקר תיירי פנים שבאים לכאן עם משפחותיהם ומעיפים עפיפונים בכיכר המרכזית. בקיצור, מקום נחמד לנוח.
אבל תיירים בעלי מוטיבציה כמונו אינם באים כדי לנוח. למחרת ב-7 בבוקר אנחנו כבר מתייצבים בתחנה המרכזית (שנמצאת 2 רחובות ממרכז העיירה) כדי לעלות על אוטובוס שיביא אותנו לכניסה לפארק הלאומי Iguaque, לטיול יום. בתחנה מצביעים לנו על טרנזיט שמלא עד אפס מקום בנוסעים ובציוד, כולל הגג. קצת לא מבינים, אנחנו מתקרבים לטרנזיט. הנהג מאשר שהוא אכן עובר ליד הכניסה לפארק, ומצביע אל המדרגה שליד האגזוז. יש בעיה? אנחנו מחליפים מבטים. גם זו חוויה. חוץ מזה שלפי הספר יש רק 12 ק"מ עד הכניסה לפארק.
עולים על המדרגה ומנסים להיאחז כמיטב יכולתנו. הנוסעים שעל הגג רואים אותנו ומצטופפים, ומירית עולה למקום שהתפנה. מתחילים לנסוע. כמובן שהכביש הופך אחרי כמה קילומטרים לדרך עפר, ודרך של 12 ק"מ נמשכת כשעה נסיעה. הכביש עובר בין בתי חווה. נוסעים עולים ויורדים, נראה שכולם מכירים את כולם וגם אנחנו זוכים להרבה ברכות וחיוכים. כנראה שמי שיושב בקור המקפיא על הגג או נאחז בקושי מאחור נחשב כבר לאחד מהעם.
אנחנו יורדים בנקודה הקרובה ביותר אליה מגיע הכביש ומתחילים לצעוד. הכניסה לפארק נטושה משהו ואנחנו נכנסים ולא מנסים להתחנן שיגבו מאיתנו את דמי הכניסה (קצת מרגיז אותנו שכרגיל, דמי הכניסה לזרים גבוהים פי 3 מדמי הכניסה למקומיים, ואנחנו שמחים שלא נדרשנו לתשלום). במסעדה הקטנה שאחרי הכניסה לפארק מציעים לנו להזמין ארוחת צהריים שתחכה לנו כשנחזור. הם מחשבים לנו שנספיק בדיוק לחזור, לאכול ולתפוס את האוטובוס בחזרה. אבל אנחנו כבר חשים שקצב ההליכה שלנו היום לא יהיה ממש כשל הטייל הממוצע, ובמקרה הטוב נספיק לחזור ולתפוס את האוטובוס חזרה. הם גם תופסים וקושרים את כלב הרועים החמוד שליווה אותנו מהכביש עד לכאן. חבל.
מתחילים לטפס לכיוון הלגונה, כלומר - כן, צריך לטפס. תחילה מטפסים בתוך ערוץ הנחל ובהמשך על צלע הר חשופה. רגלינו הדואבות מנסות להגיד לנו שהטרק לעיר האבודה עדיין טרי בזכרונן. גם הרוח מקפיאת העצמות על צלע ההר תופסת אותנו לא מוכנים. כנראה שאחרי שבועיים ליד החוף הקריבי כבר שכחנו קור מהו. בכל זאת, הנוף ההררי היפה מצליח להחזיק אותנו עד ללגונה. ללגונה יש צורה משונה, והערפל הכבד שעל ההר מוסיף לה נופך מסתורי. אפשר להבין מדוע נחשבה למקום מקודש לאינדיאנים שחיו באזור. ועכשיו צריך לרדת, ומספיקים בדיוק להגיע לאוטובוס החוזר. הנסיעה חזרה היא בתנאים מעט נוחים יותר מהנסיעה הלוך, ואנחנו יכולים להתרשם ביתר נוחות מהזקנים הכפריים עם הכובעים הרחבים, שמפטפטים בעליזות באוטובוס.
בוגוטה וסאן אוגוסטין
עוזבים את Vila da Leyva וממשיכים דרומה. עכשיו דווקא מחכה לנו סדרה של החמצות מעצבנות. זה מתחיל בזה שאנו מגיעים לבוגוטה דווקא ביום שני, שמתברר ברגע האחרון שהוא היום היחיד בשבוע בו קתדרלת המלח שנמצאת ב- Zapaquiria הסמוכה, סגורה. אנחנו דוהרים ל- Popuyan כדי להגיע לשוק של יום שלישי בישוב הסמוך Sylvia. הספר מבטיח לנו שזהו שוק שמגיעים אליו אינדיאנים מהאזור, לבושים בתלבושות מסורתיות. אבל בתחנה המרכזית ב- Popuyan אומרים לנו שהשוק של יום שלישי הוא בעצם ביום רביעי. אנחנו מתעקשים ונשארים יום בעיר, אך כשאנו חוזרים למחרת לתחנה המרכזית ועומדים לנסוע לסילביה, כולם מתעקשים באותה תקיפות שהשוק כבר היה אתמול... בשלב זה אנחנו כבר מגיעים למסקנה שכולם שקרנים מעצבנים, ואנחנו עוזבים את המקום ונוסעים להתנחם בגן הפסלים שב- San Augustin. אלו לפחות עומדים שם בכל ימות השבוע.
הדרך ל- San Augustin רצופת הפתעות. את ההפתעה הראשונה אנחנו מקבלים כבר בתחילת הדרך, כשמתברר שהיא בעצם לא סלולה ומצפות לנו שש שעות של קיפצוצים וטילטולים. אילו טרחנו להסתכל ביתר עיון במפה היינו כנראה מבינים שנסיעה של שש שעות עבור 120 ק"מ היא חשודה משהו...
ההפתעה הבאה היא קבוצת החיילים שעוצרים את האוטובוס. כולם לרדת! גברים אחורה, נשים קדימה! הגברים עוברים חיפוש ובדיקת מסמכים. אצל הנשים מסתפקים בתיקים. טוב. כולם עולים וממשיכים לנסוע. נוסעים כשעתיים באזור ירוק ויפה, שנראה ריק לחלוטין מכל סימן חיים, ולפתע עוד קבוצת חיילים צצה מאמצע שום מקום. אבל משהו בהם מוזר. כאילו מעט מרושלים. אחד מהם חובש כובע צמר במקום כובע צבאי ודברים כאלה. הם עוצרים את האוטובוס, מחליפים כמה מלים עם הנהג ומסתכלים על הנוסעים. הנוסע שיושב מאחורינו לוחש לנו לשבת בשקט ולהיות רגועים, וכמובן רק כשהוא אומר את זה אנחנו תופסים שאכן יש כאן סיבה לדאגה...
אנשי הגרילה, בכל מקרה, מסתפקים בהצצה חטופה לתוך האוטובוס ומורים לנהג להמשיך לנסוע. עוד כמה שעות נסיעה באזור הנטוש, והופ- עוד קבוצת חיילים. הפעם אנחנו כבר בוחנים אותם בעין מיומנת ומזהים שמדובר בחיילים "אמיתיים". הנוהל המוכר- לפנים לאחור, חיפוש, בדיקה וממשיכים לנסוע. מכאן והלאה הדרך רצופה ישובים ובתים. אנחנו מרגישים כמעט כאילו עברנו במעבר גבול, עם בדיקת דרכונים וחיפוש בכניסה וביציאה מארץ הגרילה. מזועזעים מעט אנחנו מגיעים לסן אוגוסטין ומתקבלים כבר בירידה מהאוטובוס על ידי סוכן זריז, שמסדר אותנו על טיול ג`יפ לאתרים הנחשבים באזור, ליום המחרת.
למחרת אנחנו מתייצבים בג`יפ יחד עם זוג קולומביאני מלא חיים וגרמני מוזר אחד, ליום של פסלים עתיקים וקברים עתיקים. התרבות שהתקיימה באזור עד המאה ה-15 בערך (ונכחדה דווקא בלי קשר להגעת הספרדים, כפי הנראה) נהגה להשקיע בקבורת המכובדים שלה. כל קבר קיבל פסל אבן מאיים שישמור עליו. בסופו של דבר, פסלי האבן אכן מילאו את תפקידם באופן מוזר כי מאות שנים לאחר שהעם עצמו נעלם, זכרו עוד נשמר בזכות הפסלים עם הפרצופים מעוררי הדמיון.
הג`יפ מקפץ בדרכי העפר של האיזור הכפרי. הכל מלא במטעים של קני סוכר, תירס וקפה. הכפריים מסתובבים כולם עם מצ`טה ענקית תלויה על מותניהם, מוכנים לתקוף כל קנה סוכר בשל שיקרה בדרכם. זכינו ליום שמש נעים, שמדגיש את הירוק הפסטורלי של הגבעות עם הנחלים הזורמים בוואדיות, ובקיצור- בשביל זה יש תמונות.
אנחנו עוברים בין האתרים של קברים ופסלים שנחשבים למרכזיים, ובין לבין מגוונים בעצירת נוף כמו תצפית על המפל, שהוא הגבוה בקולומביה והשני בגובהו ביבשת. בינתיים אנחנו מתוודעים לפסלים. יש פסלים זועמים עם ניבים חשופים וחרב ביד, יש פסלים חייכנים, יש מלגלגים, יש גבריים, יש נשים בהריון שמחזיקות את הבטן, יש ציפורים, נמרים ובקיצור- הרבה פסלים. יש גם פסלים "מיוחדים": פסלים "כפולים" עם ראש מעל ראש, ופסל בגובה של שבעה מטרים שלא מצאנו. אז התברר שרק 4 מטרים הם מעל האדמה, ושלושה מתחתיה. הקברים הם ברובם פשוטים למדי (כלי הקרמיקה והזהב שהיו בהם פוזרו למוזיאונים).
רק באתר אחד יש קטקומבות גדולות שאפשר לרדת אליהן במדרגות. הן נתגלו במקרה רק לפני 11 שנה לאחר שהוקם מעליהן שוק, וכשירד גשם שמו לב שהמים מתנקזים בצורה מוזרה. הסיור, אגב, הוא לכאורה ללא מדריך אך נהג הג`יפ מתגלה כמשכיל ולהוט לספר לא פחות מכל מדריך שפגשנו עד כה ובזכותו אנחנו זוכים לשמוע אנקדוטות כמו זו האחרונה.
כך, פחות או יותר, הדברים מתנהלים עד לשעות אחר הצהריים, כשבנסיעה בין עצירה לעצירה התייר הגרמני ממשיך לספר לנו כמה הוא אוהב אופנועים וכמה סמ"ק של מנוע צריך בשביל כל סוג של כביש. הסיור מסתיים וכולם הולכים לנוח, חוץ מאודי ומירית שיש להם רק יום אחד בסן אוגוסטין ולכן הם ממשיכים לביקור באתר נוסף- הפארק הארכיאולוגי, שיש בו, הפלא ופלא, הרבה פסלים. גם כאן, הפסלים פזורים על הרקע היפהפה של הגבעות הירוקות, ולקינוח יש את "יער הפסלים". זהו שביל בין העצים שלאורכו פזורים פסלים, שהוצאו ממקומם המקורי. זהו. מחר כבר היום האחרון שמאפשרת לנו אשרת השייה בת ה-30 יום בקולומביה ומצפה לנו סדרת נסיעות מייגעת עד לגבול (עם אקוודור). היי שלום סן אוגוסטין, ותודה על הפסלים.
לקח אחד שאנו לומדים שוב ושוב בטיול הזה, הוא שאתה יכול לתכנן הכל יפה עד לפרט האחרון ולבסוף יצוץ משהו שישבש את כל התכניות. הכל אצלנו ערוך ומסודר - איך ניסע באוטובוס אחרי אוטובוס, נגיע לגבול בלילה של היום האחרון של אשרת השהייה, נחצה אותו ונמשיך לנסוע עד לכפר Otavalo שבאקוודור, כדי שנהיה שם לשוק של יום שבת. אך הגורל רצה אחרת. אנחנו מגיעים לגבול ב-22:20, כמתוכנן, ואז מתברר שהמעבר אפשרי רק עד 22:00. בלונלי פלנט שבידנו (מהדורת 2004!) היה כתוב שהמעבר פתוח 24 שעות, וזה אכן היה כך עד לפני שנתיים... אנחנו משביעים את שומר הלילה שלא יעשו לנו בעיות למחרת ביציאה, כי אנחנו בעצם הגענו בזמן. "Tranquilo", הוא משתמש בביטוי המקובל כאן כדי להרגיע אותנו. משהו כמו "יהיה בסדר", (שכבר למדנו שהוא שווה בערך כמו "סמוך" בארץ...).
אנחנו מבלים את הלילה ב- Ipiules, העיירה שנמצאת בצד הקולומביאני של הגבול. למחרת, למרבה הפלא, היציאה דווקא עוברת חלק. נראה ששומר הלילה אכן אמר מה שצריך למי שצריך. לשוק ב- Otavalo אנחנו מגיעים רק בסביבות 6 בערב, ומספיקים רק לעבור בין הדוכנים בעוד הסוחרים כבר מפנים את הסחורה. גם כך אנחנו מרגישים שיש כאן משהו מיוחד. קודם כל יש את הלבוש המסורתי, משהו שונה מכל מה שנתקלנו בו עד עכשיו. הנשים לובשות חולצה לבנה, רקומה ומתנפחת, עם מעין טנגה שחורה ושרשרת בצבע זהב מרובת שכבות, מכסה את מרבית הצוואר. לא רק המוכרות בשוק ה- Artesaneas (עבודות יד) לבושות כך, אלא גם סתם נשים ברחוב. והשוק עצמו עם דברי הצמר, והתכשיטים, והתיקים, והערסלים, הכל מוצרים שראינו כבר לפני כן אבל לא בכזה מבחר וטעם, ואיכשהו בלי לעשות רושם תיירותי להחריד. כל העקרונות היפים שלנו, שאסור להוסיף גרם מיותר לתיק, מתמוטטים, וברגע שמתחילים קשה להפסיק. אנחנו שומעים שהשוק פתוח גם ביום ראשון ומחליטים לחזור גם מחר בבוקר.
צופים בקרב תרנגולים
ואחרי הקניות צריך קצת תרבות, ולכן בערב אנחנו הולכים לצפות בקרבות תרנגולים... קרב התרנגולים כאן הוא מוסד של ממש. קונים כרטיס כניסה ונכנסים למושבים, שמסודרים מסביב לזירה, שמשום מה היא מרופדת בבד אדום דווקא... אנחנו מגיעים בשעה מוקדמת (בסביבות 7 בערב) והקהל מורכב בהתחלה ברובו מתיירים. מאוחר יותר מתחילים להגיע גם המקומיים והאולם מתמלא עד אפס מקום. חלקם נראים כאילו באו לבילוי של יום שבת בערב, וחלקם נראים כמו מהמרים כבדים שבילו מחצית מחייהם בצפיה בתרנגולים נלחמים באולמות אפופי עשן. טוב, ויש גם את התרנגולים עצמם.
קריאות התרנגולים הם הרעש הראשון שמקדם את פנינו כשאנחנו נכנסים לאולם. התרנגולים, חלקם מוחזקים בכלובים מיוחדים, וחלקם על ברכי הבעלים שלהם, שנראים מאוד קשורים איש לתרנגולו. כשמתחיל קרב, נכנסים לזירה שני בעלי התרנגולים עם תרנגוליהם והשופט. תחילה "מחממים" את התרנגולים. כל אחד מהבעלים מתגרה בתרנגול שלו בעזרת תרנגול שלישי שהוא מחזיק בידו, עד שזה נעשה מספיק עצבני. עכשיו שני בעלי התרנגולים עומדים זה מול זה ומחזיקים את התרנגול בידיהם. כשהשופט מסמן שני התרנגולים משוחררים והם רצים זה אל זה כשדם בעיניהם. הבעיה, שבמהרה הדם הוא לא רק בעיניהם. כלומר כאן מתחיל החלק המלוכלך. התרנגולים מנקרים זה את זה, קופצים זה על זה וכך עד ל- Knock Out. כלומר, ברגע שאחד התרנגולים נופל המום או מתחיל לברוח, השופט שורק והבעלים (שבמשך כל הערב עמדו וצעקו לתרנגוליהם קריאות עידוד בסגנון של "תפוס אותו" ו"קרע אותו") תופסים את תרנגוליהם. עכשיו בודקים שהתרנגול שנפל או ש-"Chickened" אכן ממשיך ליפול או לברוח, ואם כן הכל מסתיים.
בסוף הקרב הראשון אנחנו מעט המומים. החלק הויה טונרי שלנו קורא לנו לחטוף את כל התרנגולים ולשחרר אותם בגבעות, או לפחות לזרוק חופן של גרגרי תירס לזירה ולגרום להם לעזוב הכל ולהתחיל לזלול. למרבה האירוניה, דווקא בימים האחרונים אנחנו מטיילים יחד עם ידיד גרמני שהכרנו בויה טונרי ובא יחד איתנו לראות את הקרבות. אך הסקרנות להבין קצת איך מתנהלים הדברים מבפנים משאירה אותנו לעוד כמה קרבות. טוב, האמת שגם משהו באווירה הלוהטת והאלימות באוויר מפתים אותנו להישאר עוד קצת... מנסים לשכנע את עצמנו שהקרבות האלו הם בעצם התנהגות אינסטינקטיבית של התרנגולים, ולהתעלם מציפורן המתכת שמוצמדת לרגליהם, כדי להגדיל את הנזק שהם גורמים זה לזה.
לאט לאט אנחנו מתחילים להבין את האינטרסים הכספיים שמאחורי הספורט התמים הזה. לפני הקרב בעלי התרנגולים מסכימים ביניהם (לאחר שהתרנגולים נשקלו והתברר שהם באותה קטגוריית משקל) על הסכום שבעל התרנגול המפסיד צריך לשלם לבעל התרנגול המנצח. בתחילת הקרב הם מעבירים כל אחד את הסכום לשופט, והוא נותן את הכסף למנצח בסוף הקרב. כל דמי הכניסה שלנו עוברים כפי הנראה לידי בעלי המקום. בנוסף יש את ההימורים בין הקהל לבין עצמו, ויש הימורים בין הקהל לבין המתמודדים (כלומר הבעלים...) שבהם הקהל יכול להתערב כנגד הבעלים שהתרנגול שלו יפסיד. הקרבות נמשכים כך לתוך הלילה, והעשן באולם מתעבה עד לקרב ארוך במיוחד ששובר אותנו ואנחנו חוזרים הביתה, לעכל את חוויות היום.
למחרת אנו מספיקים לבקר פעם נוספת בשוק העירוני, וממשיכים לבירת אקוודור, קיטו. מהאוטובוס, העיר עושה רושם נפלא ובאווירה נינוחה אנו נכנסים למונית כדי להגיע למלון. בעל המונית פותח עימנו בשיחה הרגילה של מאיפה אנחנו ומה גילינו, ותוך שניות אנו עומדים למשפט על... רצח ישו. בעל המונית, שעד לאותו רגע נראה חביב ותמים, החל לתקוף אותנו על היותנו כופרים בכך שכיהודים אנו מאמינים באלוהים אך לא בבנו ישו. ההרהורים הפילוסופיים שלנו מביאים אותנו למסקנה שהיהודים הענישו את אלוהים על "עשיית" ישו עם מריה שלא במסגרת נישואין (אתם יודעים, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה) אבל את נהג המונית הפנאט לא שתפנו בהירהורים אלו ונפרדנו ממנו לשלום כשאנו מסכימים שבישראל מאוד מסוכן...
קיטו, כמסתבר, יושבת כמעט על קו המשווה. כמה אנשי שיווק זריזים עלו על הפוטנציאל התיירותי של עובדה זו, וכמה עשרות ק"מ מהעיר הוקם אתר תיירות שנקרא "מרכז העולם" (Mitad del Mundo). בפנים יש מבנה בצורה ריבועית, שכל אחד מצלעותיו פונה לאחת מרוחות השמיים, ועל הציר מזרח-מערב מצויר הקו (קו רוחב אפס), להנאת כל התיירים שבאים להצטלם עליו. מסביב למבנה יש מעין עיר צעצוע עם מבנים קטנים וצבעוניים שמכילים מוזיאונים קטנים, פלנטריום, קיוסקים ובתי קפה. בקיצור, מקום חביב. לכל מוזיאון כזה יש דמי כניסה נפרדים בנוסף לדמי הכניסה הלא זניחים כלל של האתר עצמו. כיוון שממילא אף אחד מהם לא נראה מושך במיוחד, אנחנו מוותרים עליהם. במקרה או שלא במקרה (כלומר הספר אכן כיוון לכך) הגענו לכאן בדיוק ביום ראשון אחר הצהריים, כאשר ב"כיכר המרכזית" של עיר הצעצוע יש להקות שמלהיבות את הקהל בריקודים לטיניים, ואנחנו מצטרפים לשמחה כאשר אנחנו משלבים בכל ריקוד את שלושת צעדי הסלסה שאנחנו זוכרים.
מכאן אנחנו ממשיכים למוזיאון Intinan, שנמצא מחוץ למתחם. כאן מצטרפת אלינו מדריכה חביבה, שמראה לנו את המוזיאון המכיל עירוב של מוצגים הקשורים להסטוריה של האינדיאנים שגרו במקום (בדיוק במקום, כלומר יש כאן אפילו בית של אינדיאנים שגרו כאן עד לפני כמה מאות שנים) והקשר של התרבות שלהם לקו המשווה (כמו כולם, גם הם חשבו שהם במרכז העולם, אלא שבמקרה זה הם צדקו...) ושל מוצגים מדעיים הקשורים לקו המשווה. הכל מוצג בצורה נחמדה עם משחקים והדגמות שמקלים על העיכול. כך למשל, בחלק שמדבר על האינדיאנים מהג`ונגלים, המבקר מוזמן לחבוש כובע נוצות ולירות חצים על קקטוס ברובה נשיפה... גם כאן מצויר קו המשווה. הבעיה היא שנראה לנו שהקו כאן והקו שמצויר בתוך המתחם של "מרכז העולם" חייבים להיות שני קווים שונים... אולם מבין השניים אנו נוטים להאמין לקו של המוזיאון, בגלל שבמו עינינו ראינו הוכחה! אחד המוצגים כאן הוא פשוט כיור מים נייד. המטרה היא להראות איך כוח קוריוליס יוצר מערבולות בכיוונים שונים בצדדים השונים של קו המשווה. תחילה שמים את הכיור על הקו, מוציאים את הפקק, המים יורדים ו- אין מערבולת. אחר כך מזיזים את הכיור מטר שמאלה, אל חצי הכדור הצפוני, מוציאים את הפקק ו- הופ! מערבולת שמסתובבת עם כיוון השעון. מכאן, מזיזים את הכיור מטר לתוך חצי הכדור הדרומי, מוציאים את הפקק והמערבולת מסתובבת נגד כיוון השעון (אולי להפך, אנחנו לא זוכרים). אנחנו, בכל אופן, יוצאים מההדגמה הזאת בפיות פעורים. מדהים! זה ממש עובד!
ההדגמה השניה לאמיתותו של הקו פחות משכנעת אותנו. על קו המשווה אמור להיות קל לאזן ביצה על מסמר, בגלל חוסר קיומם של אותם כוחות קוריוליס. אנחנו מנסים ומנסים, אבל הביצה מסרבת לעמוד. בסוף הביקור אנחנו חוזרים ומנסים שוב... אבל שום דבר. אולי זה בכל זאת לא הקו הנכון...
ומה עוד יש במוזיאון: יש כמה מוצגים מזעזעים משהו, הקשורים לטכנולוגיית כיווץ הראשים האינדיאנית מהג`ונגלים של אקוודור. מסתבר שהם נהגו לכרות את הראש של אויביהם ולכווץ אותו לכדי מיניאטורה קטנה בטכנולוגיה מיוחדת, כך שתווי הפנים ישמרו. המדריכה טוענת שהם עדיין חיים בג`ונגלים אך כבר אינם עוסקים ב"תחביב" זה כיוון שזה לא חוקי...
אפשר גם להחתים את הדרכון בחותמת של "מרכז העולם". כמובן שהמודעה על כך מופיעה בחנות המוזיאון רק בעברית... זהו, אנחנו עוזבים את "מרכז העולם" וחוזרים לשוליים הפשוטים. יש לנו עוד יום אחד בקיטו אבל העייפות המצטברת מכריעה אותנו, ובמקום ללכת לטייל בעיר העתיקה אנחנו מסתפקים בישיבה באינטרנט ובבתי הקפה הנוחים ב"גטו התיירים" שבעיר החדשה, ובלילה כבר עולים על אוטובוס לכיוון פרו.
