מרוקו - טיול שורשים מרגש ויפה

עבור ישראלים רבים, מרוקו היא הבית שנשאר מאחור. הנה סיפור מרגש של טיול שורשים בן 12 ימים במרוקו. לבד מן הרגשות העצומים שעורר המסלול, הוא גם עבר בערים היפות, בכפרים האותנטיים ובמדבר הסהרה הנצחי.
אלי עמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מרוקו - טיול שורשים מרגש ויפה

מה הביא אותי לחזור למרוקו

מרוקו (או המגרב) נמצאת בקצה הצפון מערבי של אפריקה, שוכנת במערב לחוף האוקיינוס האטלנטי ובצפון לחוף הים התיכון, בדרום ובמזרח סוגר עליה מדבר הסהרה. ארבע שרשראות הרים חורצות אותה ממזרח למערב: הריף, האטלס התיכון, האטלס הגבוה והאנטי אטלס. בכל הגאיות זורמים נהרות גדולים. חלקם נשפכים לאוקיינוס וחלקם "נשפכים" ונספגים בסהרה.

שנים רבות חשבתי על מסע חזרה למרוקו. הכוונה הייתה לשלב ביקור בארץ יפה, ששמעתי עליה רבות, לראות נופים ואנשים, לנסות לראות את שרידי המסורת היהודית המפוארת, שהוריי דיברו עליה בגעגועים רבים, וכמובן לאתר את השורשים האישיים שלי שם - הבית והשכונה הקרובה. לי היה ברור שביקור במרוקו אינו ולא יהיה כמו ביקורים וטיולים שעשינו במדינות רבות אחרות, הוא בא לסגור מעגלים ישנים ואולי לפתוח חדשים עם שאר המשפחה. עליתי ממרוקו בגיל 7, כך שהזכרונות לא היו רבים, גם הדור של הורי נפטר בלי שתיעדנו מהם את הכל, כך שחוץ מהשם של הרחוב שממילא זכרתי, לא ידעתי הרבה על הבית בו נולדתי וגדלתי או על הסביבה הקרובה.

 עשיתי מחקר שוק רחב על הטיולים למרוקו, על המדריכים השונים והיה לנו ברור, שאם אנו יוצאים זה יהיה רק עם מדריך מצויין. התמזל מזלנו (הכל "מַכּתוּב", אומרים במרוקאית) והתחברנו ממש במקרה לקבוצה נפלאה מחדרה, כך קיבלנו גם מדריך וגם קבוצה טובים מאד. בחודש אוקטובר 2008 יצאנו לטיול.

לתחילת הכתבה

ימים 1-2: מפגש ראשון עם מרוקו ברבט וטנג'יר

היום הראשון - היום הוקדש כולו למפגש ולטיסה מנתב"ג למרוקו, דרך פרנקפורט. הגענו לקזבלנקה בחצות הלילה. עוד בדרך קיבלנו את השיעור הראשון בהישרדות בריאה במרוקו: קניית מיים מינרליים מתוצרת "סידי עלי בלבד" ומשם היישר למלון דיוואן ללינה.

היום השני - נסיעה של כ- 100 ק"מ הביאה אותנו לבירה רבט -; הבירה המלוכנית והרשמית של מרוקו. תחילה, ביקרנו בקבר המלכים המפואר של מוחמד ה-5, הנערץ על ידי כולם, מוסלמים ויהודים. מבנה מפואר, מקושט בפסיפס מרוקאי מרהיב. קבר מוחמד נמצא במרכז, קבר חסן השני, בנו, נמצא במקום צנוע בצד וכך גם קבר אחיו, שהיה מכור לסמים. פרקי קוראן מוקראים שם ברציפות. מחוץ למסגד ראינו מִינַרֶט (צריח מרובע של מסגד) גדול, שהוא השריד היחיד למסגד גדול, שהיה במקום ונחרב ברעידת אדמה קשה.

 משם נסענו לשוק הראשון שלנו במרוקו, השוק של רבט. שוק ססגוני שכלל התחככות ראשונה עם התושבים והתחלת הפעלה של השפה המרוקאית. לשמחתי, גיליתי שאני זוכר הרבה מאד. דיברתי בחופשיות עם כולם, כולל משאים ומתנים ראשונים על קניית בֶרֲרַאד -; קומקום התה המסורתי. קנינו זיתים ולחם טרי וישבנו בבית קפה לארוחת צהריים קלה.

משם, המשכנו לכיוון טנג'יר. לקראת השקיעה, עשינו תצפית על העיר והנמל שלה ומשם היישר לבית המלון "אינטרקונטיננטל". לאחר ארוחת ערב די דלה, יצאנו לסיור לילי ברחובות העיר, עד לטיילת. את הקבוצה ליווה מפקד הבולשת של טנג'יר, חברו של המדריך שלנו. המפקד בחור מפחיד, עם שפם כמו של יאצק. הוא הפחיד בעיקר את המרוקאים ואת כל מי שחשב להתקרב לקבוצה למכור או להציע משהו. הטיילת של טנג'יר מזכירה מאד את תל אביב: בתי קפה לרוב, שדרה רחבה וחוף ים. ישבנו בבית קפה ושתינו את הקפה השבור הראשון -; קַהֳוַוַה מֶהֶרְשַה - חלב חם, ששוברים לתוכו קפה חזק וטעים. במרוקו תה מתוק פירושו שמונה כפיות סוכר וקצת תה. תה רגיל זה ארבע כפיות ותה בלי סוכר זה דבר שקשה להשיגו. איך שותים תה בלי סוכר?!

לתחילת הכתבה

ימים 3-4: טיפוס אל הרי הריף, שאואן וביקור במקנס

היום השלישי -; אחרי ארוחת בוקר מתוגברת בשְפִינְז', התחלנו בסיור רגלי בנמל הדייגים ובנמל המעבורות של טנג'יר. המעבורות יוצאות לספרד, שמרוחקת כ- 14 ק"מ בלבד ממרוקו. הן רק חוצות את מיצר גיברלטר המפורסם. טנג'יר הייתה תחת חסות ספרדית עד שנות השישים ורק אז הוחזרה למרוקו. זו עיר קוסמופוליטית, שירדה מעט מגדולתה ומההילה האקזוטית שאפפה אותה בעבר ובאה לידי ביטוי בסרטים רבים. בנמל ליד האוטובוס רכשתי את הבֶרֲרַאד הראשון שלנו, מקושט, יפה וזול, כפי שיתברר מאוחר יותר. מטנג'יר המשכנו לעיר תטואן, שנוסדה על ידי מגורשי ספרד. כאן המקום לציין, שגירוש ספרד כלל בעיקר מוסלמים וגם את היהודים גרשו באותה הזדמנות. בעיר ניכרת ההשפעה הספרדית על סגנונות הבנייה, הכיכר המרכזית והרחובות הצמודים לה נראים מפוארים כמו בכל עיר אירופאית עתיקה.

 יצאנו לסיור קצר. כבר בכיכר "נדבקו", אלינו כל מיני צעירים, שהציעו מכל טוב. אחד מהם זיהה שאנחנו מישראל ושאל אם רוצים לראות סינגוג -; בית כנסת. לא התייחסנו אליו ורק בתום הקניות שאלתי את המוכר על בית כנסת עתיק באיזור. הוא היפנה אותנו למִלַאח -; שהוא הגטו או השכונה הסגורה, בה גרו היהודים במרוקו. נכנסנו לתוך סימטאות צרות והולכות ובכל פינה שלחו אותנו הלאה. הבנות קצת חששו אך אותי לא עניין כלום ולא הרגשתי שום חשש, עד שהגענו לסימטה עם מספר דלתות סגורות. מלמעלה הציצו שכנים רבים לראות מי הבאים. דלת אחת נפתחה ושתי בחורות צעירות יצאו ואנו התחלנו בשאלות על בית הכנסת. מסתבר, שהיו בסביבה הקרובה 12 בתי כנסת, שכולם עברו "הסבה" לחמאם או למדרסה או לסתם בתי מגורים, חוץ מאחד שנמצא בסמוך. שני היהודים האחרונים של תטואן שומרים עליו -; אליאס ואחותו. קיבלנו את הטלפון שלהם וביקשנו שיבואו לפתוח. בינתיים, שוחחנו עם הבנות על החיים במקום, הלימודים ואפשרויות התעסוקה.

הסימטה הזו הזכירה לי מאד את הרחוב בו הייתי גר במֳלַאח של קזבלנקה. אמרתי לחבר'ה, שמבחינתי גם אם לא אצליח להגיע לבית שלי, הרי שאני מרגיש שכבר הייתי בו. האחות של אליאס הגיעה ופתחה לנו את בית הכנסת. זהו בית הכנסת של הצדיק רבי יצחק בן וואליד, שהיה לרב העיר בשנת 1787, כיהן במשך כ- 40 שנה ונקבר בשיבה טובה בעיר. במקום נמצא הכסא עליו ישב ומקל ההליכה שלו. הכסא שבור כבר וללא תחתית ומולו על הקיר תמונת הצדיק ותמונת הקבר שלו. בצד נמצא תנור האפייה, בו אפו בפסח את המצות לכל הקהילה ומדלת צדדית יצאו לחצר, בה הייתה מוקמת סוכה. בהיכל נותר רק ספר תורה אחד וסידורים אחדים. על התיבה בה מתפלל החזן מצאתי חוברת שנקראת "אוצרנו", חוברת ללימוד עברית. בחוברת כזו בדיוק למדתי עברית גם אני, בחדר ובבית הספר בקזבלנקה. ההתרגשות שלי ושל שאר החברים הייתה רבה מאד והצטערנו שלא נותר זמן לתפילה קצרה והיינו חייבים לחזור לקבוצה. אחד השכנים התנדב והוביל אותנו בדרכי קיצור עד לאוטובוס. תרמנו בעיין יפה לאותה גברת אליאס על מנת שימשיכו היא ואחיה לשמור, כל זמן שהם חיים, על שרידי המסורת של יהדות מרוקו מהסוג הזה.

 בהמשך היום התחלנו לטפס בהרי הריף. הנופים והצמחייה מזכירים את דרום ספרד ואכן, גיאולוגית, זו אותה שרשרת הרים. לפנות ערב הגענו לעיירה בשם שאואן או שופשאואן, עיירה ציורית הדבוקה להר. שאואן זה "קרניים", שמזכירות מעבר הרים ושופשאואן פירושו תראה את מעבר ההרים. האוטובוס טיפס בקושי עד לרחבה של מלון פַרַדור. זהו מלון בוטיק, ציורי מאד, הנוף הנשקף ממנו מדהים. בלובי כורסאות וספות עשויות בטוב טעם והחדרים שונים אחד מהשני בצורה ובזוויות שלהם. כאן נתקלנו בפעם השניה בתופעת האמבטיות בבתי המלון במרוקו. בקזבלנקה, דופן האמבטיה הייתה ברוחב 40 ס"מ וצריך להיות ממש ענק על מנת לדלג פנימה ובעיקר החוצה ממנה.

העלינו את המטען לחדרים ויצאנו מיד לסיבוב ראשוני בכיכר העיר. עד לכיכר עוברים דרך חנויות קטנות ומקסימות לחפצי אומנות ומזכרות. אצל כולם רואים לוח קטן, שבו מצוירת או בנויה דלת כמו באלף לילה ולילה, בצבעי כחול עמוק מיוחדים במינם. אחר כך יסתבר לנו, שזו צורת הדלתות האופיינית לעיירה. הגענו לכיכר, בצד שמאל שלה מצוייה קסבה (מצודה) עתיקה ומסגד ואת שאר הצדדים תופסים בתי קפה ומסעדות. רחובות צרים ותלולים יוצאים מהכיכר ובהם חנויות מזכרות ומסעדות ציוריות. באחת מהן קיבל זוג תיירים טג'ין מצוייר ומהביל של אורז ושרימפס והחלטנו שאם האוכל יהיה דל כמו אתמול, אנו חוזרים למסעדה זו. ישבנו לשתות תה וקהווה מהרשה. מצד אחד, המואזין במסגד קרא למאמינים לתפילה וקבוצה גדולה של בעיקר מבוגרים עלו להתפלל. מהצד השני, התקרבו אלינו שני זקנים, שנראו בני 80, אחד עם תוף והשני עם כינור והתחילו לשיר שיר קצבי במרוקאית.

 בערב ירדנו לחדר האוכל, עשינו קידוש של יום שישי בסגנון מרוקאי, כולל שלום עליכם וקידוש בניגון מסורתי והנשיקות שבאות אחר כך בשתי הלחיים. לידינו ישבה קבוצה של פנסיונרים אמריקאים, שהסתכלו במבט משתומם, חוץ ממספר יהודים שהיו איתם שמייד ניגשו וברכו בשבת שלום. זהו המשותף לכל יהודי ולא משנה מהיכן הוא מגיע. בערב יצאנו למרפסת והמשכנו את ההיכרות בקבוצה והסיפורים הקשורים למרוקו של כל אחד. יוצאי מרוקו, שעלו בגילאים 7 עד 14, ידעו לספר על החיים במרוקו, על העלייה או במקרים רבים בריחה ועל קשיי הקליטה. סיפורים מרתקים.

היום הרביעי - יצאנו מהמלון בשעה 6 בבוקר. האוטובוס העלה אותנו למרומי העיירה, שם התחלנו לטפס עוד לאורך המעיין הראשי, הזורם עד לשער בחומה המקיפה אותה. בדרך עברנו במקום ציורי, בו תיעלו את מי המעיין, כך שיזרמו לתוך מבנה שמשני צידיו יש מתקנים לכביסה ביד, עשויים בטון, כולל מקום להשרייה ולשטיפה, מכבסה שכונתית. כאמור, הגענו לשער העיר וקיבלנו הסבר על מגורשי ספרד היהודים והמוסלמים, שהקימו את העיר הזו ושבגלל האופי התלול שלה, איש לא יכול היה לכבוש אותה. משם, התחלנו לרדת בסימטאות הצרות ומחזה מרהיב ויחודי מלווה אותנו לאורך כל הדרך: הקירות, הרחובות והדלתות צבועים ברובם בגוונים של כחול, שלא מהעולם הזה. מכחול עמוק ועד לתכלת בהירה. הבתים בנויים בהשפעה ספרדית ברורה, שנראית ברעפים הקטנים והעגולים. כאן ראינו את הדלתות המרהיבות שהעיר מפורסמת בהן ושלפיהם עשו את המזכרות. העיירה רק התחילה להתעורר וראינו אך החנויות הזעירות נפתחות, לאט לאט. מוכרי השְפִינְז חיממו את השמן ולקוחות ראשונים כבר עמדו בפתח. תלמידים עם הטַבלִייֶה (התלבושת האחידה של מרוקו), יצאו לצעידה ארוכה עד לבית הספר, ואנו ממשיכים לצעוד עד לכיכר ולבית המלון.

 לאחר תצפית אחרונה על העיר היפה הזו, המשכנו בנסיעה דרומה לכיוון העיר ווַאזַן, בה היינו אמורים להשתטח על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל, אבל בגלל השבת דילגנו על זה. בדרך עברנו ליד העיירה הדתית ביותר במרוקו -; מולאי אידריס -; בה קבור אותו האיש, שברח במאה השמינית מבגדד, מהחליף הרון אל ראשיד, והצליח בדרכי ערמה להביא את האיסלם למרוקו. אי אפשר לבקר שם, אז צפינו מרחוק. את הפסקת הצהריים עשינו בתחנת דלק בדרך ובה גילינו הפתעה טעימה: מסעדה, בה מכינים לך קבב (כִיפְתַה) מבשר כבש. הבחור חותך נתח יפה מכבש תלוי, טוחן אותו עם בצל, פטרוזיליה ותבלינים ריחניים ומיד מוסר אותו לאיש שעל הפחמים. ההוא מכין ממנו את הקבבים והיישר לאש. על השולחן זיתים, סלט ולחם. הכל טרי טעים וזול. 8 איש אכלו בעלות של כ- 100 שקל, כולל שתיה.

 הגענו לעיר מקנס, עיר שהייתה עיר המלוכה תקופה קצרה. הגענו לבית ספר "תלמוד תורה מקנס" - מבנה שכלל בית ספר ובית כנסת. הכל היה מאד מוזנח, אבל עם הרבה שלטים של חב"ד, שלא קשורים כלל למקום. את בית הכנסת פתח לנו יהודי בודד, שגר באיזור ושוטר ששומר על המקום. היהודי דובר עברית, צרפתית וספרדית , זוכר את כל ספר תהילים בעל פה. הוא עשה מאמצים רבים לרצות את כולם, עשה לכולם ברכות. הוא הצטרף אלי לאמירת כמה פרקי תהילים וקדיש. חשדנו שהשוטר הזה מנצל אותו ולוקח לו את התרומות שהוא מקבל, לכן נתנו לו בצינעה וביקשנו שיחביא את זה היטב.

 סוף הנסיעה הביאה אותנו למלון קראון פאלאס בפס. מדובר במלון מפואר מאד. בכניסה אליו פינת הסבה מרוקאית טיפוסית, עם ערכה להכנת התה המסורתי. זכינו במלון סוף סוף בארוחת ערב מרוקאית, אמיתית וטעימה. אחריה יצאנו לסיור רגלי קצר בשדרות מוחמד החמישי, שדרה מוארת ורחבה בסגנון השאנס אליזה.

לתחילת הכתבה

ימים 5-6: סיור בפס, טיפוס על הרי האטלס התיכונים וטיול בסהרה

היום החמישי -; התחלנו את היום העמוס הזה בתצפית על העיר מהבורג' -; המבצר הצופה עליה. פס נוסדה במאה השמינית, על ידי האידריסים והפכה לעיר המלוכה שלהם. בכך, הם הורידו את מקנס מגדולתה. העיר משכה משכילים רבים ובה נפתחה האוניברסיטה הראשונה בעולם, הקירוואן. במוסד זה למד וגם לימד הרמב"ם במאה ה-12. צריך לזכור, כי מאות אלו היו תור הזהב של האיסלם. הם פיתחו את האלגברה, כולל המצאת השיטה העשרונית, אנטומיה, אסטרונומיה ובעיקר שירה ופילוסופיה.

העיר מחולקת לשלושה חלקים: המדינה- העיר העתיקה מאד, מהמאה השמינית; העיר מהמאה ה-15 והנובו-וויל -; העיר המודרנית החדשה. היהודים גרו בתחילה במדינה, עד לעליית המוואחידין במאה ה-12, שגזרו גזרות קשות עליהם. הרמב"ם ברח לספרד ופרסם את איגרת השמד המפורסמת, בה התיר ליהודים להתאסלם כלפי חוץ ולהישאר יהודים פנימה והעיקר לא למות. כאמור, המוואחידין בנו מִלַאח מחוץ למדינה והיהודים ישבו שם. האו"ם הכריז על פס כאתר מורשת עולמית ומסייע רבות לשימורה. נסענו ל"בית החיים" - בית הקברות של יהודי פס, שם ביקרנו בקברה של ללה סוליקה, צדיקה יהודיה בת 16, שלא הסכימה להתאסלם ולהתחתן עם אחד החשובים בעיר ובשל כך הוצאה להורג. בבית קברות זה קבור אביו של אלברט, אחד החברים בקבוצה. אלברט, איש יקר, התרגש מאד ולא זכר את מקום הקבר. כל הקבוצה התפרסה וחיפשה אותו. יצאה לי הזכות לאתר אותו. קראנו פרקי תהילים ובכינו יחד עם אלברט, שישב וסיפר לאבא שלו את מה שעבר עליו. משם, נכנסנו למלאח ולסימטאות שלו. אלברט זכר כל פינה בה שיחק, למי שייכת כל חנות והיכן אבא שלו עבד כמלצר. משם, נכנסנו לחצר קטנה מוקפת קומות של חדרים צפופים, זה היה הבית בו גדל אלברט. המשכנו בסימטאות המלאח והגענו לבית הכנסת אבן דנאן, בית כנסת מפואר ומתוחזק היטב, כאשר משפחה ערבית שומרת עליו. כאן קראתי כמה מפרקי אבות תוך כדי הסברים.

נסיעה קצרה הביאה אותנו לסיור בן מספר שעות במדינה של פס. המדינה הינה מבוך גדול מאד של רחובות צרים, שרובם שוק ססגוני של ירקות ופירות, פירות יבשים, מזכרות מסוגים שונים, דברי מתיקה וכל טוב. עברנו ליד השער של אוניברסיטת קירוואן, חלפנו והצצנו לתוך דאר סעדה, בית פרטי מפואר של אחד מעשירי העיר במאה ה- 19, שכיום יש בו חנות שטיחים ומסעדה. משם, הגענו למדרסת אבו ענאנייה, המדרסה האחרונה המפוארת, שנבנתה ב-1355. מדרסה זה בית ספר ללימודי האיסלם. כיום היא משמשת כמסגד. היא בנויה כמרובע, שבכל צד שלו חדרי לימוד. הכל עשוי מפיתוחים מרהיבים של עץ הארז המרוקאי ושל אבן לבנה ומיוחדת. ממול למדרסה, עומד הבית של הרמב"ם. גדול הפוסקים שיצא מהעיר פס ולפניו נודע בעיר גם הרי"ף ר' יצחק אלפסי, שכתב פירוש לתלמוד ולתורה.

בתוך סמטאות המדינה נכנסנו לחנות של אמנים, שעיטרו בעבודותיהם את ארמונות המלך. חנות מדהימה של עבודות ריקועי נחושת, קרמיקה, כלי מטבח מסורתיים. ישב שם אומן ובעזרת אזמל קטן, יצר צורות מרהיבות, שהפכו לצלחת מרוקעת. הדברים בחנות היו ממש באיכות טובה ובהתאם לכך, כמובן, גם המחירים. משם המשכנו לחנות שעוסקת בג'לבות ובקפטנים. הם עשו לנו תצוגה אופנה. לקחו את הילה, אחת הבנות היפות בקבוצה, והלבישו אותה במין בגד אלדין ובבת אחת היא חזרה לימי אלף לילה ולילה. את ויקטור הלבישו בג'לבה כחולה ובטורבן ותוך שניות, הפך לנסיך מדברי על סוס. הקבוצה התלהבה ורכשה כמובן.

 עברנו בסמטת הנגרים, שם ראינו איך יוצרים ריהוט מיוחד במינו, המיועד לנשיאת הכלה ביום האירוסין שלה. מין אפיריונים מיוחדים בכסף ובזהב. הכל נעשה בעבודת יד ובכלים פשוטים. אחד האמנים הִדגים ולקח חתיכת עץ, שם אותה על "מחרטה", אותה הוא סובב ביד. את הסכין הוא החזיק באצבעות הרגל ותוך שניות ובמיומנות מדהימה, יצר תליון עגול ויפה. ביקרנו גם בבית מסחר לעור, שם ראינו מהגג חווה של בורסקאים. עשרות אמבטיות עגולות וצפופות, בהן מעבירים את העורות מהאחת לשניה להמשך התהליך, החל מהשלת הצמר והורדת שומנים מיותרים ועד לצביעה. עובדים שם יחפים, תוך דריכה על העורות בתוך האמבטיות, וברמת סירחון שלא תיאמן. בדרך מהגג בחדרון קטנטן גיליתי את "אבא" שלי. עבד שם סנדלר, שהכין את הבִילְכָה, נעל הסירה המסורתית של גברי מרוקו -; שפיץ מקדימה ופתוחה מאחור. זה החזיר אותי עשרות שנים אחורה, אל אבא שלי, שהיה סנדלר גם כן ועבד ממש באותם הכלים ובאותה התכופפות וריכוז, כמו אותו אחד שישב שם.

תעשייה אחרונה שראינו בפס היא תעשיית הזִילַאַיְיְז - תעשיית הקרמיקה המפורסמת של פס. בתי החרושת נמצאים מחוץ לעיר, בגלל ששריפת הכלים נעשית בעזרת הגפת -; פסולת שנותרת מהזיתים, לאחר הפקת השמן מהם. חומר זה מצטיין באנרגיה רבה, אבל גם בעשן שחור וסמיך שהוא יוצר בשריפה. הייצור מתחיל בהכנת החימר, אותו יוצרים בדריכה ברגליים יחפות, עד לקבלת חומר אפור. את החומר מעצבים על אבניים, המופעלות ברגל, לכלים יפים. מייבשים אותם תחילה בשמש ואחר כך מכניסים לתנור לשריפה. לאחר השריפה הם מועברים לאומנים, שמציירים ביד כל אחד ואחת מהם. המיומנות שלהם מדהימה ולמרות שנראו צעירים, כל אחד מהם עובד כבר שנים רבות בענף. לאחר הציור, הן מוכנסות לשריפה נוספת ומתקבלות עבודות מדהימות ביופיין, עם צורות וצבעים מרהיבים, צלחות ובעיקר טג'ינים, שניתן להכניס אותם לתנור לבישול ללא חשש.

במקום אחר ראינו את אומני הפסיפס, הם מציירים את הצורות על לבני קרמיקה צבועה. במיומנות ובעדינות הם שוברים אותם עם פטיש מיוחד. האבנים הקטנות מועברות למֶשבצים והם משבצים אותן, עם הצבע כלפי מטה, בתבניות וצורות מורכבות. לאחר מכן, יוצקים עליהם חומר, המדביק אותם לכלל פסיפס מושלם. הטג'ינים המקושטים היו מרהיבים והייתה התלבטות קשה אם לרכוש, בעיקר בשל הבעיה כיצד לשמור עליהם, כדי שלא יישברו עד הזחרה לארץ. בסוף החלטנו שלא.

 יצאנו לארוחת הערב במסעדה יפהפיה, חדשה לגמרי, אך בנוייה בסגנון הבנייה המסורתי, עם פסיפסים רבים וקימורים בתקרות. תזמורת הנעימה ברקע ולשולחנות הוגשה ארוחת ערב של קוסקוס וכבש בשזיפים. על הבמה עולות להקות של זמרים ורקדניות, בסגנונות שונים, בהתאם לשבטים ולמסורות השונות. להקה ריפית ולהקה מאנשי הג'בל ורקדניות בטן. החלק הכי נחמד מבחינתנו, היה כשהזמינו את אשתי רינה ואותי לעלות לקומה השניה, שם הלבישו אותנו בבגדים של חתונה פסית מסורתית. אותי הלבישו בג'לבה וטורבן. את רינה, "הכלה", הלבישו בשכבות רבות של בגדים ועדיים ועל הראש כתרים שונים וכבדים וכך ירדנו לבמה. את רינה שמו ברהיט דומה למה שראינו בשוק הנגרים. הרימו אותה על הכתפיים וסובבו ואחר כך פצחנו בריקודים.

היום השישי -; יצאנו מפס, במטרה להגיע לגבול מדבר הסהרה. עברנו את העיר ספרו, הידועה באנשיה הנוקשים והתחלנו לטפס לאט על הרי האטלס התיכון. עצרנו לקפה בשמש נעימה בעיירת הקייט והנופש איפרן, עיירה שמזכירה נופים של שוויץ, עם יערות וגגות אדומים. למלך חסן השני, שסבל מאסטמה, בנו כמובן ארמון במקום. עצרנו בגובה של כ-1,500 מטר בתוך יער ארזים, ויצאנו לטיול רגלי קצר באוויר הקריר והצח, אוויר פסגות ועצים יפים יפים. עברנו דרך העיר רשידיה עד לתַאפִילַלְת - אחד מנאות המדבר הגדולים של מרוקו. כשאנו אומרים נווה מדבר, מתכוונים בדרך כלל למעיין קטן עם מספר דקלים וכמה גמלים. כאן מדובר בנווה שאורכו כ-130 ק"מ. בתוכו זורם נהר הזיז ובשני צדדיו מאות אלפי דקלים וכפרים ציוריים. הנהרות מגיעים מהרי האטלס והם שנותנים את החיות לנווה. במקום בו נספג הנהר במדבר שם גם נגמר נווה המדבר. התמזל מזלנו ויומיים לפני שהגענו לאיזור, ירדו גשמים רבים, כמותם לא ירדו זה עשר שנים. הנהרות גאו מאד וזרמו בשטף חוּם ורחב. היה קשה להאמין שאנחנו בתוך הסהרה, עם שפעת המים הזו. בשנים האחרונות הוקם סכר על הזיז, העוצר ומווסת את הזרימה לאורך כל השנה.

 המדריך ביקש מכולם להיות סבלניים היום במלון, כי זה היה כל מה שהצליח להשיג - מלון פשוט באמצע המדבר, לא יהיו מים חמים ובקושי יהיו מים בגלל השטפונות. כך נכנסנו לעיר ארפוד למלון סלוקה. מסתבר, שזה אחד המלונות המפוארים ביותר במרוקו, בנוי בצורת קסבה ישנה - מבצר, הבנוי מלבני טיט וקש. את פנינו קיבלו 2 מחצצרים ושני מתופפים ובניגוד לקבוצות אחרות, אנחנו מייד הצטרפנו למוזיקה ולריקודים. בתוך הלובי שגם הוא בנוי בסגנון מדברי המתינה להקה אחרת שניגנה ושרה בקולות גבוהים מיוחדים. על מעמד מדהים מפסיפס עמדה תקרובת של תמרים ועוגיות. בצד ישב איש מבוגר, שהכין תה בכלים המסורתיים. במלון תצוגות גדולות של מאובנים, הנמצאים באיזור בשפע רב ובמרוקו מותר להשתמש ולמכור אותם. היציאה מהלובי מובילה לבריכת שחייה מוקפת תמרים, אוהל אירוח מרוקאי עמוס בספות ובכריות. ממול בר עם מוזיקה ומועדון לילה. שער גדול מוביל למסדרון המוליך לחדרים, באמצע רצועה של גינון ומשני הצדדים החדרים.

 ברגע שנכנסים לחדר, מקבלים הלם קל. את פנינו מקבלת מיטה כפולה ברוחב 2.40 מטר, מעליה אפיריון של כלונסאות עץ ומעליו שטיחונים כמו וולן. בחדר גם שתי ספות ושולחן לאירוח. לחדר הרחצה מובילה דלת בסגנון אלדין ומולה כיור עשוי סלע שמתוכו צצים מאובנים שונים. המקלחת גדולה מאד ובקיצור מרגישים כמו נסיכים במדבר. בחדר האוכל הוגשה ארוחה מדהימה. על עשרות טג'ינים שונים, המונחים על קדרות גחלים, רתחו ובעבעו מאכלים מבושלים שונים: ממולאים, שזיפים ותאנים מתוקות, חריפים, כבש, עוף, פסטלים וכמובן קוסקוס והתוספות שלו. מלבד זאת, היו עשרות סלטים קרים, כמיטב המטבח המרוקאי. זה היה ערב שמיני עצרת ועשינו קידוש כיאות. בזמן שישבנו לאכול, עברו אותן להקות והנעימו לנו את הארוחה. בתום הארוחה עברו כולם לאוהל האירוח והעברנו ערב של בדיחות וצחוקים. אנו המשכנו משם למועדון הלילה, שהיה מרופד כולו בשטיחים מהריצפה ועד לתקרה. הבאנו את ה-DJ ופצחנו בריקודי בטן סוערים לצלילי מוזיקה מרוקאית. עלינו לישון מוקדם יחסית, כי למחרת היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר.

לתחילת הכתבה

ימים 7-8: הדיונות של הסהרה, קניון הטודרה וביקור בווארזאזת

היום השביעי -; קמנו ברבע ל-4 בבוקר ויצאנו בג'יפי לנדרובר למרזוגה, לאחת הדיונות החוליות הגדולות ביותר בסהרה, כ- 70 ק"מ אורכה. בניגוד למה שחושבים, רוב רובה של הסהרה הינה הרים נמוכים ושדות חמדה (אבנים קטנות) ורק מיעוטה הוא חול ממש. הגענו לנקודת היציאה ושם עטפו את ראשנו בטורבנים בצבעי כחול עמוק, כמו שבט הטואַרֶג, שאיכלס את הסהרה. פנינו להליכה במעלה הדיונות, לנקודה בה נקבל את פני הזריחה. ליוו אותנו תושבי המקום, שהיו לבושים בגלביות כחולות. לצערנו, בגלל העננות, לא הייתה זריחה, אבל היו לנו שתי חוויות: האחת היא עליית השחר, בכל רגע נוסף התחלנו לראות עוד ועוד ולאט לאט מתחילים לזהות את האנשים והנוף. השניה זו החוויה הגדולה של מדבר ענק, עם השקט האופף אותו אל מול השממה הגדולה. הרבה שקט לא היה לנו, כי החבר'ה שליוו אותנו הוציאו כל מיני מזכרות ומאובנים וניסו למכור לנו. לידינו ישב אחד נחמד, שסיפר על חייו, על אישתו וילדיו ועל ביתו שנמצא עשרות ק"מ בתוך המדבר. קנינו ממנו משהו מיותר לגמרי, אבל הייתה בינינו הבנה בשתיקה שזו צורה מכובדת של תשלום על הזמן שישב איתנו וסיפר על עצמו. זה היה מכובד הרבה יותר מאשר לפשוט יד.

המדריך לא הצטרף אלינו לחולות. חשבנו שזה בגלל שהוא היה שם כל כך הרבה פעמים, אבל הוא עמד וטרח והכין ארוחת בוקר לתפארת בתוך המדבר. הגענו לשולחנות ערוכים, עם סלט קצוץ דק, שחתך במו ידיו, פיתות חמות שניקנו בסביבה, זתים, גבינות ולקינוח תה חם ומתוק. בקיצור, אחת הארוחות הטעימות ביותר שאכלנו, במיוחד אחרי כ- 3 שעות של טיפוס בדיונות. הארוחה הזו, כמו גם הטורבנים שעטפו אותנו, לא היו כלולים בטיול, אלא זה נבע מהנדיבות של האיש הזה והקשר המיוחד שיצר עם הקבוצה. חזרנו לג'יפים ולמלון לצילומים אחרונים, להתארגנות ולארוחת הבוקר למי שרצה. ומשם פנינו לכיוון הקניונים הגדולים.

 באותו היום ירדו גשמים רבים וחלקים של הדרך נסחפו בשטפונות, לכן נאלצנו לעשות עיקוף די גדול, על מנת לעבור בשלום. ראינו כלי רכב ואוטובוסים שנסחפו יום קודם במים הסוערים. הגענו לתצפית מעל לקניון נהר הטודרה המפורסם. שם ביקש המדריך שקט של מספר דקות והשמיע את השיר המרטיט של שלמה בר, "על הילד היהודי מכפר טודרה שהגיע לגיל 5 ועל החגיגה שעורכים לו ובה נותנים לו ללקק את כל אותיות הא-ב בדבש על מנת שהתורה תהייה לו מתוקה". השיר המרגש מתנגן לנו באוזניים אל מול כפר טודרה, המונח תחתינו. העיניים עצומות והמחשבות והתמונות רצות בראש, על קהילה מופלאה, שידעה להעריך לימוד וחגגה את כניסת כל ילד למעגל הזה. החזרה למציאות ולידיעה, שלא נותר אפילו יהודי אחד באיזור מעציבה מאד. בכיתי על קהילה גדולה שעזבה מרצון ומתוך שליחות את כל המראות המופלאים האלו ועלתה כאיש אחד לארץ ישראל. לאחר רגעים מרטיטים אלו, המשכנו בנסיעה אל תוך הקניון ולהליכה רגלית בין הצוקים הכבירים והנהר הצלול הזורם ליד.

הרי האטלס שולחים שלושה נהרות עיקריים אל תוך הסהרה: הטודְרַה, הדַאדֶס והמְגון. הטודרה והדאדס מצטרפים לנהר נוסף ויוצרים ונשפכים לעמק הדְרַע, נאות המדבר הדרומית ביותר. עברנו את קניוני הדאדס והמגון, שהם מרשימים פחות מאשר הטודרה, והגענו לעיר ווַארזַאזַת, בירת הסהרה. עיר בת חצי מליון תושבים, המתפרנסת בעיקר מתעשיית הסרטים. הגענו למלון בֶרבֶר פאלאס - הארמון הברברי, ואכן כשמו כן הוא: מלון של דירות בנות קומותיים, פזור על שטח רחב. הלובי והאולמות שלו מלאים בחלקי תפאורות של סרטים כמו משה, בן חור, עשרת הדיברות ואחרים שצולמו באיזור. כך יכולנו לשבת על כסא בת פרעה או כורסת המלוכה של קליאופטרה. בעיר עצמה יש מוזיאון סרטים ומספר אולפנים גדולים. כולם פרשו לישון מוקדם, על מנת לאגור כוחות לקראת המחר ואל תשכחו - התחלנו את היום ב- 4 לפנות בוקר.

היום השמיני - התחלנו את היום בסיור קצר בעיר ווַארזַאזַת. ראינו את הקסבה שבנה הגְלַוִוי לכבוד אישתו. הגלווי היה שליט חזק ואכזר, ששלט בכל הדרום. בשלב מסויים שיתף פעולה עם הצרפתים, כנגד המלך מוחמד ה-5, וזה השאיר כתם של בוגדנות על פועלו. משם התחלנו בנסיעה ארוכה לעיר אגדיר, מרחק של כ- 380 ק"מ. עצרנו בתַּרודַנְט במסעדה יפה בצורת אוהל, שם אכלנו טג'ינים בטעמים שונים ומשם, כעבור כשעה, הגענו לעיר אגדיר. זוהי עיר שנחרבה כליל בשנת 1960, ברעידת אדמה חזקה. כ-17 אלף מתוך 25 אלף תושביה נהרגו ובהם יהודים רבים. אני זוכר כילד את הלילה הזה - הרעידה הורגשה גם בקזבלנקה והוציאו את כולנו ב- 12 בלילה לאחד הפארקים הגדולים, מחשש שמא הבתים שלנו יקרסו גם כן. העיר נבנתה מחדש במאמץ ובסיוע רב של העולם, כעיר מודרנית לחלוטין שתתפרנס בעיקר מתיירות ומנמל גדול באטלנטי. אכן, כך היא היום. בתי מלון נפלאים כמו ריאד אל מדינה, בו לנו ושנמצא על הטיילת המדהימה, עם חוף חולי ברוחב של מאות מטרים, שדרות רחבות ובתים מודרניים. מעל הכל, חולשת גבעה שעליה כתוב "אללה, אל וואטאן ואל מליק"- אלוהים, העם והמלך -; אלו שלוש האמונות המחזקות את העם הזה. הכתובת מוארת גם בלילה ונראית מכל מקום בעיר. יצאנו לסיור קצר לטיילת. כמובן שלא פסחנו על אזורי הקניות, הסמוכים למלון, שם קנינו קֵפְטַנִים יפים ושאר מזכרות.

לתחילת הכתבה

ימים 9-10: אגדיר והעיר היפה במרוקו - מרקש

היום התשיעי -; התחלנו את היום בסיור בנמל הדייג הגדול של אגדיר, ראינו את הסירות והדייגים האוספים ומטפלים ברשתות. בורסת הדגים הייתה סגורה ולנו נותר ליהנות מהשחפים המתקוטטים על כל פיסת דג נטושה. בתום הסיור, יצאנו בדרך המפותלת לאורך החוף בואך סווירה או בשמה הנוסף מוגדור. הכביש מפותל מאד ונושק לאוקיינוס ובשלב מסויים נכנס אל בין ההרים בואך סווירה. תחילה ביקרנו בבית הקברות היהודי, בו קבור הצדיק רבי חיים פינטו. משפחת פינטו, מוצאה מפורטוגל וכנראה שהיו צבעים ומכאן השם שלהם. תופעת הצדיקים במרוקו שונה מאד מביקור בקברי צדיקים בארץ. בארץ הכל נעשה ממוסחר מאד והכסף מדבר ושולט. במרוקו פנו לצדיקים, על מנת שיישמשו כצינור להעביר את בקשותיהם ותפילתם אל האלוהים. הכל נעשה בתמימות פשוטה, לדוגמה: אשה שלא ילדה, פנתה קודם כל לרופאים ולבתי חולים ומשאלה לא עזרו, עלתה לקבר הצדיק, בכתה על מר גורלה וסיימה במילים, "עכשיו הכל בידיים שלך". מבחינתה, היא עשתה את הכל ופרקה מעליה את כל האחריות והלחצים. לעיתים, פעולה זו בלבד, פריקת הלחצים, גרמה לכך שנכנסה להריון ואז השמועה מופצת שהצדיק עזר בתפילה. כשהיו אומרים שם של צדיק ליד ההורים שלי, הם מיד היו אומרים בִילַהַה אובִּיהּ -; כלומר אנחנו מאמינים באלוהים ובצדיק. ציון הקבר של ר' חיים פינטו נמצא במרכז בית הקברות, אל מול האוקיינוס. ר' חיים, שנפטר בשנת 1845, כתב בעיקר פיוטים ונודע בניסים ונפלאות שעשה.

 נכנסנו לעיר שבין החומות של סווירה. זו עיר שבנו הפורטוגזים ושאליה הזמינו את היהודים לגור ולעסוק במסחר, ללא הגבלות שחלו על המלאח. העיר מוקפת חומה מוצקה, לה סקלה, עליה תותחי ברונזה יפים. מכאן הדרך מוליכה לנמל ובו עשרות דוכנים, המוכרים ומכינים דגים על האש ועיקר ההתמחות שלהם היא בסרדינים. החלטנו לצאת קודם כל לקניות ורק לאחר מכן לשבת לאכול והפסדנו פעמיים. לא היה משהו מיוחד בקניות, מלבד כמה מוצרי עץ הערער והפסדנו מספר סיבובים של סרדינים על האש... משם, נסיעה של כ-170 ק"מ נוספים הביאה אותנו היישר אל העיר המדהימה ביותר במרוקו -; מרקש.

 דבר ראשון, הגענו אל גַאמֶע אלפְנַה - הכיכר המרכזית של מרקש. בעבר הרחוק, הובילו אליה את הנידונים למוות וכאלה שלא הסכימו להתאסלם. שם, בנוכחות קהל רב, הוצאו להורג. היום, הכיכר תוקפת אותך בכל החושים: מרחוק רואים את האורות ושומעים את קולות התיפוף, כשמתקרבים שומעים את שירת הזמרים והנגינה. מעגלי אנשים עומדים סביב לרקדנים גברים בלבוש נשי, למספרי סיפורים, למשביעי נחשים, למציגי הצגות עם וללוליינים שונים. רואים את עשן המנגלים ומריחים את התבשילים והמאכלים, הנמכרים בה. יש שם הכל: מרק חרירה -; מרק משי, סמיך וטעים, ראשי צאן מבושלים, שבלולים מאודים, קוסקוס, בשרים ועופות, עוגות מכל הצבעים והסוגים, ערימות של פירות יבשים, מיצים, לחמים וסלטים. בקיצור, כל מה שהחיך אוהב ועין בולעת בשקיקה. הגענו ביום ראשון, היום החופשי במרוקו, וכל הכיכר הייתה מלאה במשפחות שישבו לאכול. את השבלולים, לדוגמה, מקבלים בקערית, יחד עם סיכת ביטחון כפופה, שבעזרתה מוציאים את השבלול מקונכייתו ומוצצים את המים שנשארו... בתיאבון. זה היה סיור קצר, לטעימה ראשונה של הכיכר ומשם למלון לארוחת ערב ולהתארגנות. בסוף הערב חזרנו חזרה לכיכר עד לשעות הלילה המאוחרות.

היום העשירי -; העיר מרקש מחולקת לארבעה חלקים: המדינה -; העיר העתיקה. הקסבה -; הפעם, אין הכוונה למבצר, אלא לאזור המגורים העיקרי העתיק של העיר. גֶלִיז -; הרובע הצרפתי המודרני. השווקים -; ריכוז של 14 שווקים גדולים ומסועפים, שרובם מגיעים לכיכר אלפנה ולא גרים שם אנשים.

 סיורנו במרקש החל במקור המים העיקרי של עיר מדברית זו. בריכה גדולה וגלויה, שניזונה בעבר מפוגארות, שהן אמות מים תת קרקעיות שנחפרו בצורה מוסתרת, על מנת שהאוייב לא יפגע באספקת המים בעת מצור. משם, המשכנו לג'מע אל כותוביה -; מסגד הכותוביה על צריח המינרט הגבוה שלו, השולט על קו הרקיע של העיר ביום ומואר בלילה. המסגד נבנה במאה ה-12 ונקרא כך על שם ירידי הספרים שהתקיימו סביבו (כותוב=ספר) והוא אחד הגדולים והידועים במרוקו ובעולם. נסענו לקסבה, המוקפת חומה של העיר. השער הראשי נקרא "הגלוואה", על שם השליט הגלווי, שגם את ביתו הסגור רואים בתוך הקסבה. הבית סגור למבקרים, כמו דברים אחרים הקשורים אליו, בגלל הנקודה השחורה בעברו על שיתוף פעולה עם הצרפתים. על שער זה היו תוקעים בעבר ראשים של פושעים, למען יראו וייראו. כיום יש עליו קינים של חסידות וזה בוודאי מראה יותר מלבב.

לאחר סיור קצר, הגענו לחנות שמתפארת בכך שיש בה 100,000 תבלינים ותרכובות בריאות, העשויות מצמחים. המוכרים המרוקאים מדברים עברית שוטפת, המתובלת בהומור רב ומסבירים על כל משחה, תבלין או תמצית, כולל משחות וצמחים להגברת החשק המיני לגברים ונשים, דבר שהגביר את החשק להוצאת הארנקים והגדלת התל"ג של מרוקו כפי שאמר המדריך. יש להם אפילו מבצעים של 3+1 "כמו במגה", כלשון אחת המוכרות. הראש היהודי מייד התארגן בקבוצות של ארבעה, על מנת לזכות בהנחה ולהוזיל מעט את המחירים הגבוהים של החנות.

במלאח של מרקש, שבזמן השיא שלו הכיל כ-15 אלף יהודים, היו חיי קהילה מאורגנים מאד. הרבנים היו המנהיגים הדתיים ועשירי הקהילה היו המנהיגים המדיניים ואלו שהיו במגע עם השלטונות. במלאח חיו חיי שיתוף ותמיכה במשפחות נזקקות. במלאח ראינו את בית הכנסת המרכזי, בניין שמור מאד. המבנה נמצא בתוך פטיו, בו גרה משפחה מוסלמית, השומרת עליו, כולל בניית סוכה בחג. גם כאן קראנו מספר פרקי תהילים וקדיש וקנינו בתים למזוזות ושופרות. במרחק קצר משם, נמצא רובע השווקים של מרקש וכאמור יש 14 כאלה - שווקים מרהיבים ומלאים בחפצי אומנות, עץ, קרמיקה, בגדים, תבלינים ואוכל. הכל ברמות שונות של מחירים. חובה להתמקח שם, עד להשגת המחיר המתאים. הכלל הוא, שכשכולם מרגישים מורווחים, אזי העיסקה היא המוצלחת ביותר. השווקים, רובם ככולם, מסתיימים בג'מע אלפנה, הכיכר המרכזית של מרקש.

 בערב יצאנו למופע הפנטזיה של עלי. עלי היה יזם, שבנה מחוץ לעיר מתחם ענק, שיכול להכיל אלפי אנשים. המתחם בנוי כמובן כקסבה -; מבצר מדברי גדול ומוקף חומה. המתחם מציע ארוחות ערב באולמות בנויים בסגנון מרוקאי מסורתי, אבל העיקר הוא מופע ססגוני של תזמורות ורקדנים, הלבושים בבגדים המסורתיים של השבטים מאזורים שונים: ברברים, מהרי האטלס, מהרי הריף, אנשי המדבר. את פנינו קיבלו שתי שורות של פרשים רכובים על סוסים ערביים, שורה לבושה כאנשי המווחידין והשניה כמורביטונים, עם הרובים המצועצעים והמקושטים שלהם. במתחם קיים מוזיאון לזיכרו של אותו עלי, שהיה ידיד ישראל ונהרג בתאונה במתחם עצמו. בזמן ארוחת הערב, עוברות הלהקות שניגנו בחוץ ומופיעות בפני הסועדים (תוך בקשה של טיפים או במרוקאית תְהְלַאו בִינַה -; טפלו בנו). בתום הארוחה, יוצאים כולם לשבת סביב זירה, בה מתבצעים מופעי דהירה ורכיבה, תוך כדי יריות וזיקוקין די נור, כולל השיר בלבלי אותו בעברית. לטעמי כל המופע היה מאד תיירותי והתנהל בעצלתיים, על סרט נע ומשומן עד כדי שיעמום.

לתחילת הכתבה

ימים 11-12: טיול באטלס הגבוה וסיום מרגש בקזבלנקה

היום האחת עשרה - יצאנו מוקדם בבוקר לטיול ג'יפים באטלס הגבוה. רכבי לנד- קרוזר יפים המתינו בשורה מחוץ למלון. יצאנו מתוך העמק, בו שוכנת מרקש, ואט אט התחלנו להגביה. מול פנינו תפאורה ונוף של האטלס הגבוה, עם השלגים הראשונים שירדו עליו ימים מספר קודם. עצירה ראשונה בעיירה קטנה בשם ללה-תַּקְרְקושְט - שם קשה להגייה, של גברת ששלטה באיזור במאה ה- 12. העיירה מצטיינת בשני דברים, מרק קִיסְרַה -; מרק קטניות טחונות, מתובל מאד ונאכל חם עם טונה של לחם. זה המאכל המקובל בסביבה, שאותו אכלו בעיקר הנהגים המקומיים, אנחנו קצת נזהרנו. דבר נוסף שקיים בעיירה הזו, הוא סכר שיוצר אגם מים, המשקה את כל עמק מרקש.

המשכנו לטפס דרך כפרים של בֶרבֶרים שְלוחִים, שממש נטמעים בתוך ההרים. הם בנויים מהחומרים הקיימים בסביבה - בעיקר לבני בוץ וקש. הכפרים נראים פשוטים מאד, כמעט ללא מותרות, פה ושם צלחת לטלויזיה בלווין. התעסוקה העיקרית של הכפריים היא חקלאות מסורתית. ברוב המקומות זה עדיין במחרשת עץ וסוס ובעיקר גידול צאן. באחד הכפרים הללו נכנסנו לבית, שאירח אותנו לתה. הבית בנוי סביב חצר פנימית, שמעליה סוכה של גפן. מסביב, חדרים מספר ומטבח. בחצר עמד איש מבוגר, עם ערכת כלים מסורתית להכנת תה. האיש הזה החזיר אותי בפלשבק לדוד שלי ישראל, שהיה נראה בדיוק כמוהו, עם אותה ג'לביה, אותו חיוך, אותם כלים ואותה צורת הכנה. האיש הזה סיפר לנו על החיים עם היהודים בכפר, בסך הכל היו מעט משפחות יהודיות שגרו בריכוז אחד וחיו חיים הדוקים וטובים עם שכניהם הברברים. הוא שילב את אצבעות שתי הידיים על מנת להמחיש כמה. זה התאים לסיפורים של אבי והדודים שלי על החיים בהרים.

על השולחן עמד קַּלְב דיסְכַּאר -; חרוט של סוכר בגודל של בקבוק ליטר וחצי בערך, שממנו שוברים חתיכות לכוסות או לבֶרֲרַאד של התה. החרוט הזה היה מצופה בנייר סגול מיוחד, שבכל פעם שאנו הילדים קיבלנו מכה כלשהי, אמא היתה לוקחת חתיכה מהנייר הזה ומדביקה אותו למקום, סגולה מיידית להפגת הכאב... לא ראיתי חרוט כזה במשך 47 שנים וכמובן שכל הפצעים מאז לא נחבשו בפלא הזה וחבל.

האיש עשה טקס שלם של הכנת התה. קודם שטף במעט מים חמים את הבֶרֲרַאד, אחר כך שם בתוכם חופן גרגרי תה. שוב מזג מעט מים חמים, על מנת שכל הגרגרים הקטנים יצופו וייצאו ורק אז חתך צרור נאה של נענע. לתוך כל בֶרֲרַאד הכניס גוש מכובד של סוכר ומילא מים חמים, המתין מעט ואז מזג לאחת הכוסות, על מנת לראות את חוזק הצבע וכשהיה מרוצה, החל למזוג לכוסות שהיו על הסִינִיָה (המגש). המזיגה מתחילה משפת הכוס ואז מגביהים למעלה את הבֶרֲרַאד, תוך כדי המשך המזיגה, על מנת ליצור בועות בתה. הכוס מלאה רק כדי שני שליש, כדי לא להיות גרגרניים מדי. בקיצור, למדנו שלא רק ליפנים יש טקס תה, אלא גם למרוקאים. את התה ליוו תופינים קטנים, המיוחדים לאיזור.

כאמור, ירדו גשמים רבים באיזור ואחד מקטעי הדרך נסחף, כך שהג'יפים לא יכלו לחצות. הנהגים מייד הזיזו אבנים מכאן לשם וסידרו דרך עוקפת, בזמן שאנחנו הפכנו למנהלי עבודה גדולים וחילקנו עצות. עצירה נוספת, גבוה מעל אחד הכפרים, הראתה לנו את הנחישות של אנשי ההרים האלו. מיד כשעצרנו התאספו סביבנו ילדים רבים, שביקשו ממתק או דירהם. כסף לא נתנו כעצת המדריך, על מנת לא לקלקל אותם. את העין משכה ילדה בת 4, שרצה כקילומטר לכיוון שלנו. חלק היה בעלייה תלולה, אבל היא לא ויתרה ולא נחה, גם כשלעיתים לעיתים זחלה במעלה התלול על ארבע, עד שהגיעה אלינו. ילדה יפהפיה, עם עיניים שחורות גדולות ומדהימות. כמובן שמול הנחישות הזו ומול היופי שלה אי אפשר היה לעמוד וכולם העטירו עליה שפע של ממתקים. מכאן מבינים את הקשיחות והעמידה של הברברים ההרריים, שצריכים להתמודד עם קשיי הטופוגרפיה, הסביבה ומזג האוויר, על מנת להתפרנס.

 המשכנו בתלילות, לעבר תצפית נוספת על סכר ומפעל למלח. בעיירה אינגור פנינו לעבר הכפר אימליל. הדרך מתחילה בתוך ערוץ נהר, מלא במטעי תפוחים וחקלאות אינטנסיבית והיא עולה בתלילות עד לגובה של כ-2,400 מטר, שם עצרנו לתצפית עוצרת נשימה. הכפר אימליל יושב במזלג בעל ארבע שיניים. בשלושה מהם זורמים נהרות, המושכים מי הפשרת שלגים (מהתצפית רואים ושומעים את זרימת המים). הרביעי הינו חיבור של שלושת הראשונים. בתי הכפר דבוקים לצלעות ההרים וכל המטעים עומדים בצבעים ירוק-צהוב-אדום של שלכת. מכאן גם יוצאים הטרקים לגבוה בהרי האטלס ובמרוקו בכלל - הטובקל, שגובהו 4165 מטר. ירדנו בזהירות מהתצפית למסעדה יפה בלב הכפר הצופה לנוף, שם קיבלנו ארוחה בסגנון הברברים ההרריים. טעמים ותבלינים מיוחדים שהזכירו לי את הריחות והטעמים שהיו בתבשיליה היומיומיים של אימי ז"ל.

 היו לנו מעט שעות פנויות והתלבטנו קשות אם לחזור לג'מע אלפנה לקניות אחרונות ובסוף החלטנו לוותר - על הנסיעה, כמובן, לא על הקניות, חס וחלילה. ירדנו לסופר גדול, שהיה צמוד למלון ושם מצאנו מתנות לילדים הקטנים. ביקרנו בגַאר, שזו תחנת הרכבת המודרנית של מרקש. תחנה מדהימה ביופי שלה, בקישוטי הפסיפס והתאורה. יש שם חנויות מותגים ומסעדות כמו בחו"ל -; זגפרדו, קנטקי פרייד צ'יקן, מק'דונלדס, חנויות מזכרות ובית קפה עם מרפסת, הצופה להיכל התרבות המודרני של מרקש, הנמצא מעבר לכיכר.

היום השניים עשר - יצאנו בבוקר ונסענו על האוטוסטרדה החדישה, שבין מרקש לקזבלנקה. 220 ק"מ של כביש, בסגנון כביש 6 שלנו. התחלנו בסיור פנורמי בעיר קזבלנקה (יש לבטא קזבלונקה) או במרוקאית דַאר אֶל בֶידָה. זו עיר מודרנית, המשמשת כבירת הכלכלה והמסחר של מרוקו. שדרות רחבות, בניינים רבי קומות חדשים, לצד שכונות של וילות. בבתים רואים השפעות ספרדית וצרפתית רבות. כך, עד שהגענו למסגד חסן השני, על חוף הים. המלך לקח וייבש כברת אדמה גדולה מתוך הים, עליה בנה מסגד שהוא השני בגודלו בעולם. המינרט שלו מתנוסס לגובה של 200 מטר, מעוטר כולו פסיפס ועיטורים מרוקאיים, כאשר הצבע הירוק הוא השולט. במסגד יכולים להתפלל כ-20,000 מאמינים ועוד כ-40,000 ברחבה בחוץ, בעת ובעונה אחת. כך אכן קורה בראמדאן, שאז מרפדים את כל הרחבה בשטיחים לטובת המתפללים. לידו הוקמה ספריה איסלמית גדולה, המרכזת כתבי איסלם עתיקים, לקריאה ומחקר. משם, נסענו לאורך הקורניש - הטיילת שלחוף הים, עד למסעדה המגישה קציצות דגים -; כְוֳוֳאַרֶי דֶלְחוט - חריפות, מתובלות כמו שצריך ושוחות בים של רוטב.

 השעה הייתה כבר שלוש וחצי, הגענו למלון להתארגנות לקראת שיחת הסיכום והיציאה לשדה התעופה. הטיול עמד ממש להסתיים ואני, שראיתי את משאלתם של חברים אחרים בקבוצה מתגשמת והם מצאו את בתי משפחותיהם, רציתי גם אני התגשמות קטנה כזו משלי. זכרתי את שם הרחוב: דֶרְב אֶ- רְמַאד, זכרתי שגרנו בקומה שניה ושבחדר היה חלון שהשקיף אל הרחוב. חלון, שאני נהגתי לשבת לידו שעות. דודה שלי הוסיפה, שזה נמצא ליד באב מרקש -; שער מרקש. לפני הנסיעה, לא מצאתי מפות מפורטות של קזבלנקה באינטרנט והשלמתי עם כך שזה כל המידע הקיים וכך יצאתי ללא ציפיות רבות, אלו הנתונים היחידים שאני יודע. במהלך הטיול ביקשתי מג'ורג', המדריך, שיעזור לי למצוא את הבית בקזבלנקה. תשובתו כמו תמיד, "זה רשום אצלי בראש וראה את זה כסגור". עברו מספר ימים, לא ראיתי תגובה ומאחר ולא רציתי להיות נודניק רק המשכתי לקוות. כאמור הגענו למלון בשלוש וחצי והשקיעה מתקרבת. אני נעמד ליד ג'ורג', עד שסיים לחלק החדרים ואז, הוא פנה לאחד מאנשי האבטחה ואמר לו "זה אח שלי (מונאמי), תעזור לו". הבלש שמע "דֶרְב אֶ- רְמַאד" ומייד אמר "אני מכיר את המקום". אבן גדולה ירדה לי מהלב!

קבענו לצאת בקבוצה בארבע וחצי. לא רציתי להטריח אף אחד ובוודאי לא את הקבוצה כולה, לכן שאלתי בזהירות את שני זוגות החברים הטובים שלנו, אם הם מעוניינים להצטרף אלי. הם ריגשו אותי בתשובה שלהם שהם רואים זכות וחובה לבוא איתי ורק בשביל זה הם באו לטיול (תודה רבה לכם!). יצאנו, השישייה, יחד עם הבלש לדרך, לאזור שנמצא כרבע שעה הליכה מהמלון בתוך המדינה -; העיר העתיקה של קזבלנקה. נכנסנו באחד משערי החומה, שמעליו מתנוסס מגדל שעון יפה ומייד מצאנו את עצמנו בסימטאות צרות ועמוסות אדם. תיירים לא מסתובבים שם והבחור כל הזמן אמר לנו להישאר צמודים ולשמור על התיקים והמצלמות. בשלב מסויים הוא החליט לעשות קיצור דרך ונכנס לסימטאות עוד יותר מפחידות, אבל פחות עמוסות. בכל כמה מטרים הוא שואל אותי אם אני מזהה משהו ואני לא מזהה כלום.

הגענו לבאב מרקש, שזו רחבת שוק די גדולה, שגם אותה לא זכרתי. לבסוף הגענו לרחוב. מסתבר, שדֶרְב אֶ- רְמַאד אינו רחוב, אלא שכונה צפופה, שהייתה פעם המלאח של קזבלנקה, שם גרו היהודים. הרחוב הראשון היה מפותל ואני זכרתי רחוב ישר. עברנו לרחוב הבא, שהוא רחוב מרכזי (רוחבו 3 מטר) וממנו מסתעפות סימטאות צרות, ימינה ושמאלה. התחלנו לעבור מסימטה לסימטה והזכרונות מתחילים לחזור... אני נזכר שהבית היה בסוף הסימטה, דלת אחרונה משמאל, היו לו שלוש קומות. ממול לחלון שלי היתה מרפסת של סוחר סמים, שדרכה היה זורק את הסמים למבקשים למטה ובכל פעם שהיה רואה אותי היה מעביר אצבע לרוחב הגרון שלו, בתנועה שלא משתמעת לשתי פנים. אנחנו הולכים ואף סימטה לא מתאימה. חיפשנו תושבים זקנים, על מנת לשאול אותם על ללה חדוז', שהייתה בעלת הבית בו גרנו, ואף אחד לא הכיר.

חזרנו שוב מהסוף להתחלה והתחלנו לשכנע אנשים לתת לנו לראות גם את המדרגות העולות לקומה השניה, זכרתי אותן כחשוכות, תלולות וישרות, עם עלית גג מעליהם. ברחוב אחד לפני הסוף נזכרתי גם שהדלת החיצונית הייתה בעצם דלת קטנה בתוך דלת גדולה. צעדתי לסוף הסימטה ומצד שמאל הייתה דלת כזו. נוכחתו של הבלש שכנעה את השכנה לתת לנו להציץ במדרגות ומייד כשראיתי אותן, אמרתי שאני חושב שזהו המקום, מה שהגביר בנו את התקווה. עליתי לקומה השניה והבטחון ירד שוב, כי זכרתי שהבית היה בסגנון פטיו ומהקומה הראשונה ניתן היה לראות את קומת הקרקע וכאן הכל סגור בריצפה. שאלתי על כך ואמרו לי שאכן היה כך פעם, אבל במשך השנים נוספו דיירים וסגרו את הפתח. לבסוף, נכנסתי לחדר בו גדלתי ודבר ראשון נמשכתי לחלון, שאכן השקיף על הרחוב ועל סוחר הסמים (הבלש אמר שהם ממשיכים עדיין לסחור בהם ולא סתם יש להם את הבית הכי יפה באזור).

הסתכלתי היטב מסביב, על "הבית שלנו" - הכולל בסך הכל חדר בינוני אחד, בו גרנו הורים ושבעה ילדים. מבחוץ, מתחת למדרגות, היה מטבחון זעיר וממול שירותים משותפים לכל הקומה. אחת השכנות יצאה ושאלה על מה המהומה, הסבירו לה שהבן של היהודים שגרו כאן הגיע לביקור אחרי 47 שנה ואז היא שאלה "האם זה הבן של הסנדלר?" והלב שלי פרח מהמקום! רצתי אליה ואמרתי "כן, אני הבן של הסנדלר!" והיא אמרה לי "אמא שלך חביבה". אז ידעתי סופית, שהגעתי למקום הנכון. הגברת הזו הייתה ילדה בת כעשר שנים כאשר עזבנו את מרוקו וזכרה את אמא שלי, כי היא פינקה אותה מדי פעם. קוראים לה פטימה.

אני הייתי בעננים, לא ראיתי סלאמס, לא ראיתי דלות או עוני, לא ראיתי צפיפות ולא הרחתי את ריחות הרחוב. לא ראיתי את המדרגות הצרות והחשוכות ולא ראיתי את החדר הקטן, בו גדלנו והצטופפנו. אני ראיתי את הבית בו נולדתי. אשתי צילמה את כל התהליך בוידאו, בו רואים איך אני נכנס ויוצא מהחדר, נזכר בעוד משהו ושוב חוזר לחלון שלי ומדבר עם האנשים. אשתי כל הזמן עם הוידאו והחברים במצלמות הרגילות, עד ששבעתי. צילמנו את הרחוב, את הכניסות והיציאות, צילמנו כל פינה וכל סיבוב, על מנת שישמשו תיעוד לשאר בני המשפחה שיירצו לטייל שם.

 אני הרגשתי שסגרתי מעגל שהיה פתוח שנים רבות. סגרתי אותו גם בשביל הורי, שדיברו רבות על מרוקו, לרוב בדו-ערכיות: מצד אחד בגעגועים רבים להרים, לים, לטעמים ולריחות ולימים אחרים ומצד שני, בצורה מפוכחת דיברו על העוני והדלות הרבה, בה חיו. אני מרגיש שסגרתי מעגל גם עבורם ואני מעריך ומודה ומוקיר להם שבעתיים, אחרי שראיתי היכן הולידו וגידלו 7 ילדים, בתנאים לא תנאים, אבל ידעו לכוון אותם לעבר מוצא טוב יותר. הם התחילו בזה שם והמשיכו כאן בישראל. יהא זיכרם ברוך.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על מרוקו