איך בחרנו בוואל תורנס
לאחר שחופשת הסקי השנתית של השנה שעברה נזנחה לטובת טיול קצר של בטן גב במקסיקו, החלטנו לחדש את המסורת השנה, תחת אילוץ אחד מרכזי: תאריך לידה משוער של בני הראשון באמצע פברואר חייב חופשה מוקדמת. באותו הקשר -; אני לא יודע אם לאשתי קשה יותר העובדה שאני לא בבית שבוע שלם או העובדה שהיא לא נוסעת יחד איתנו...
אחרי החופשה האדירה שלנו לפני שנתיים במאיירהופן, היה לנו ברור למדי שהיעד השנה יהיה אוסטריה -; מקום עם חיי לילה תוססים, סקי טוב ובירה, הנשפכת כמים. כשהגיעה חוברת הדילים (סקידיל), התחוור לנו שאישגיל יקרה מדי וסנט אנטון פחות מתאימה למתחיל שבינינו. כשהצצנו בדיל שהוצע לוואל תורנס לא חשבנו פעמיים: כ-1,100 יורו לחבילה של חצי פנסיון, כולל סקי פס, ציוד והעברות. גלשנו כבר בוואל תורנס בעבר, במהלך חופשה בלה מנואיר, שבהמשך העמק, אולם לא הפריע לנו לחזור לכאן בשנית ולגלות מקומות חדשים.
יחד עם זאת, כמה נקודות הדאיגו אותי (והתבדו במהלך החופשה): ואל תורנס ידועה כמקום קר. קר מאוד אפילו. לפי אתר www.snow-forecast.com, בתחילת ינואר הטמפרטורות עשויות לצנוח בקלות אל 25 מעלות מתחת לאפס ואף יותר מכך. לשמחתנו, הקור הקיצוני ביותר שחווינו בחופשה הנוכחית היה מינוס 17 ואילו רוב הזמן נעו הטמפרטורות בתחומים שפויים הרבה יותר. כמות השלג לא צריכה היתה להדאיג אותנו מלכתחילה -; כמטר ושישים בהר למעלה, מטר למטה וסופת שלגים בלילה שבין ראשון ושני, שסידרה לנו פאודר על המסלולים, לכל שארית השבוע.
העיירה ואל תורנס ומלון הדירות
יצאנו לדרך ביום שבת, ה-2 בינואר 2010, בטיסת סאנדור לג'נבה. בשעות הצהריים כבר היינו בג'נבה עצמה, ממתינים עד ייאוש למזוודות שירדו מהמטוס, בשל שביתת סבלים בנמל התעופה. טיסות סאנדור נוחתות בטרמינל מרוחק, אשר מיועד בעיקר לטיסות לואו קוסט מהאיים הבריטיים -; על כן, צפו להרבה צפיפות, עומס ובלגן. הדרך לוואל תורנס עברה בקלילות יחסית, בנסיעה במיניבוס, במשך כשלוש וחצי שעות, דרך הערים אנסי, אלברטוויל ומוטייה (ממוטייה מטפס המיניבוס בפיתולים בהרים, מרחק כ-40 ק"מ עד לעיירה). אפשר לנסוע בדרך מהירה יותר, על כבישי האגרה המצויינים של צרפת.
העיירה עצמה היא אתר Purpose-Built בלב ההרים. רובה ככולה מורכבת ממבני דירות, בנויים מעץ ומעוצבים בטוב טעם (מי יותר ומי פחות). ככלל, המקום מוגדר להולכי רגל בלבד והם אכן גודשים את הרחובות, שאיש אף אינו טורח באמת לפנות מהם את השלג שמצטבר מדי פעם. העיירה בנויה על צלע הר, בקצה הצפוני של עמק בלוויל. מאחר שקיימים הפרשי גבהים די נכבדים מאזור לאזור ובשל הקור העז שכבר הזכרנו, בנו מתכנני האתר מערכת של גשרים ומעליות, אשר מצמצמת את החשיפה לפגעי מזג האוויר למינימום הנדרש. מרכז העיירה סובב סביב מרכז הספורט, שבו בריכות, מגרשי סקוואש ושולחנות פינג פונג ושאר ענפי ספורט, שניתן לשחק תחת קורת גג. מסביב למרכז הספורט, מצויות גם חנויות רבות במרכז מקורה. בין המלונות ובתי הדירות רצים שבילים רבים, מכוסים בשלג, מה שמאפשר סקי אין-סקי אאוט, ברוב תחומי העיירה (פשוט לעלות עם רכבל יותר גבוה להר ולרדת איכשהו בשבילים עד לפתח המלון/בית הדירות).
עיקר הפאבים והמועדונים של העיירה פזורים גבוה יותר, ברחוב Rue de Gebroulaz ומסביב ל-Place de Peclet, אבל על כך בהמשך. רוחב כל העיירה, מצד לצד, היא לא יותר מעשרים דקות, כך שלא באמת משנה היכן מתאכסנים. לחובבי הקניות -; המקום יקר ביותר. אף על פי כן, ניתן למצוא יינות, גבינות ונקניקים מקומיים משובחים, באחת מהמעדניות הרבות הפזורות בעיר (בעיקר ליד מרכז הספורט).
מלון הדירות: אנו השתכנו במלון הדירות Pierre & Vacances Tikal. קיבלנו דירה נוחה למדי בקומה השישית, על היציאה אל המסלולים. בדירה חדר שינה ובו שתי מיטות יחיד, סלון עם ספה מתקפלת למיטה זוגית, מטבחון קטן ומצויד היטב, חדר רחצה עם אמבטיה וחדר שירותים בגודל המעורר קלאוסטרופוביה (אין כמעט מקום להרים את המכנסיים). חדרי הסקי פזורים על פני ארבע קומות, במעין צריפים קטנים בחלל המרכזי של המלון (שמעוצב באופן מרשים, עם הרבה קורות עץ ואלמנטים יוצאי דופן של תאורה). הצריף שלנו נמצא בקומה השלישית -; מה שמטיל בספק רציני את המונח "סקי-אין סקי אאוט" - בכל זאת צריך לטפס עם הציוד למעלה ולמטה שלוש קומות. חדר הסקי עצמו מצויד היטב בארונות, עם מנעול ומחממי נעליים בתוכם.
את ציוד הסקי שכרנו בחנות Sport 2000, שנמצאת במתחם של מלון ה- Temple de Soleil, מרחק הליכה קצרה במסדרון תת קרקעי, מתחת לכביש. הציוד היה טוב ואיכותי והיה כלול בחבילה שלנו. אפשר לקחת, ללא תוספת תשלום, גם קסדה -; מומלץ למתחילים, אבל גם למתקדמים יותר, שההתרסקויות שלהם יכולות להיות מסוכנות בהרבה.
החבילה כללה ארוחות בוקר וערב במסעדת La Grange, אשר נמצאת גם היא במתחם מלון ה- Temple de Soleil. ארוחת הבוקר עשירה מאוד, בדמות מזנון עם חביתה, בייקון, באגט וקרואסונים, פירות וגבינות. אחת מארוחות הבוקר היותר מוצלחות שיצא לנו לחוות במהלך חופשת סקי. לארוחת ערב ניתן לבחור מבין תפריט הפיצות (המצויין) ומנות כמו סטייק או פסטה, לבין ארוחה קבועה של מאכלים מקומיים (איכות משתנה, לא להחמיץ את פונדו הגבינות והפיארד -; מה שהצרפתים מכנים Hot Stone). המינוס העיקרי במלון הדירות הינו שבסופו של יום, זה לא מלון -; קרי, אין ניקיון ואספקה של מוצרים חיוניים (כמו נייר טואלט למשל) ולפני הצ'ק אאוט, האורחים נדרשים לסדר את החדר. זה בטל בשישים, לעומת המחיר הנוח והיכולת לבשל ולאכול בדירה (שאנו לא ניצלנו).
חוויית הגלישה ובית הספר
שלושת העמקים הוא מתחם הגלישה הרצוף, הגדול בעולם, המשתרע על למעלה מ-600 ק"מ של מסלולים. מאחר שכבר גלשנו כאן בעבר, שריפת המסלולים לא הייתה המוטיב העיקרי והדבר היחידי שהנחה אותנו היה מסלולים נעימים ומאתגרים, תנאי השלג ותנאי מזג האוויר. מזג האוויר בשלושת העמקים הוא הפכפך במיוחד -; התחזית לא שווה כלום (באיזשהו שלב גילינו שהתחזיות מעודכנות בדיעבד, בהתאם לתנאים ששררו בפועל), ולכן צריך לשים לב במיוחד להשתנות התנאים, מה שעלול לגרום לסגירת מעליות ולכך שתתקעו בעמק אחר (עם עלויות מטורפות על מוניות כדי לחזור בחזרה). ככלל, החיבור בין ואל תורנס ולה מנואיר הוא המהיר והנוח ביותר, כאשר קל גם להגיע למריבל (אך יותר מסובך לחזור).
כמה מסלולים מומלצים (לפי עמקים):
- ואל תורנס - מומלץ לעלות ברכבל Boismint ולרדת במסלול אדום בשם זהה, אשר מציג שיפוע תלול ורצוף, עם נוף נפלא של כל עמק בלוויל. מסלולים מומלצים נוספים: Col de L'Audzin, אשר יורד מפסגת Caron בגובה 3,200 מטר; מסלול Christine בירידה מקרחון Peclet לחימום של הבוקר ומסלול Moraine -; כחול רחב וארוך, שמאפשר צילום וידאו מרשים, בלי יותר מדי רעידות וקפיצות.
- מריבל -; מעבר לעלייה ל-Mont Vallon והירידה ימינה ל- Combe de Vallon, אדום כיפי עם שלג איכותי ונוף מרשים, כל ירידה מפסגת Saulire לכיוון Mottaret היא מסלול מנצח. הירידה מ-Tougnete אל Meribel 1400 כיפית גם היא (במסלולים כחולים או אדומים).
- לה מנואיר -; שתי דרכים להגיע מואל תורנס: הראשונה דרך רצפת העמק במסלול Bd Cumin, סיוט קרחי ושטוח (שכנראה הוא הדרך הקצרה ביותר) או בטיפוס ל-Mont de La Chambre וירידה ממנו עד ללה מנואיר. איכות שלג משתנה (בין פאודר איכותי לקרח), ברוב האתר. מומלץ לעלות ל-Mont de la Chambre, שהוא הנקודה הגבוהה בהר (2,850 מ') וממנו לרדת עם David Douillet או 4 Vents. מסלולים נפלאים קיימים גם בצד השני (פסגת La Masse, 2,800 מ'), שם תפסנו יום של שמש, כשכל שאר האתר היה מעונן, קר ומושלג.
- קורשבל -; רחוק יחסית מואל תורנס, אבל שווה את המסע. ברגע שיורדים מפסגת ה-Saulire, המסלולים מתונים למדי ומתאימים במיוחד למתחילים ומשפחות. כשהגענו, תפסנו יום מדהים ושמשי, כאשר העמק עצמו מכוסה בשמיכה עבה של עננים, עם פסגות מושלגות אשר מציצות מכל עבר. סוריאליסטי לחלוטין.
בית הספר: אחינו הקטן אור, שלו זו חופשת הסנובורד השנייה אחרי גלישה במאיירהופן לפני שנתיים, נרשם לבית הספר Prosneige והפגין שיפור מדהים, בתוך מספר ימים בודדים. את חלק מהשיפור ניתן לייחס להחלפת הרגל הדומיננטית, אבל כל השאר הינו הודות למדריך Fanfan, שמעבר לאנגלית סבירה וכישורי גלישה משובחים, הצליח להעביר לקבוצה כמה טיפים שימושיים במיוחד ושיפר את רמתה פלאים. בית הספר אינו זול (163 יורו) לשישה חצאי ימים (בין תשע בבוקר לשתים עשרה בצהריים). השעות קצת מצ'וקמקות, כי הן ממש מכתיבות סדר יום צבאי של "ארוחת בוקר מוקדמת ויאללה למסלולים". לא לכל אחד זה מתאים -; בטח שלא בחופשה.
ארוחות צהריים (בלי לפשוט רגל)
האוכל יקר בשלושת העמקים, יקר מאוד! מאחר והסקי שורף לא מעט אנרגיה, צריך בכל זאת לאכול. האופציה המומלצת (שאנו לא הלכנו על פיה) היא פשוט להכין כריכים בדירה. במלון נמצא סופרמרקט של 8 a Huit וסופרים אחרים כמו Spar נמצאים באזור המסחרי, שליד מרכז הספורט. אם אוכלים בחוץ, קחו בחשבון שמסעדות ההרים הן מחירי שחיטה. עם זאת, כמעט לכל מסעדה קיים מעין קיוסק, שמוכר אוכל מהיר יותר, שאפשר לאכול על כיסאות הנוח שצמודים למסעדה (ולא חס וחלילה ליד שולחן). מקומות נחמדים לאכול בהם: Val Burger בקצה המסוע שבמרכז ואל תורנס; Skilt בלה מנואיר, עם מנות גדולות של פסטה והמבורגר; מסעדה ששכחתי את שמה בתחילת הירידה למסלול Chalets בואל תורנס (מחירים גבוהים, אבל נקניקייה בארבעה יורו). בקורשבל המחירים הם לא מהעולם הזה -; עצרנו במסעדה באמצע מסלול Verdons (קצת אחרי רכבל Coqs) שם מגישים ספגטי בולונז במחיר של 28 יורו (!). עם כל הפיתוי והתמיהה מה יש בספגטי שעולה כך, אנו בחרנו בפאניני ב-5.50 יורו (שהוא מחיר די מופקע בפני עצמו). מקום אחרון ראוי לציון, מסעדת Ski Food, מול סוף המסוע המרכזי של ואל תורנס -; שם יש מנות פסטה טובות בקרטון וכריכים חמים מעולים (Cheesemountain, למשל).
אפרה סקי, בילויים ועוד פעילויות
כשקראנו בחוברת שמובטחים בוואל תורנס אפרה סקי וסצנת בילויים מטורפת, אמרתי לעצמי "כן, בטח...", אך שמחתי להתבדות. בעיירה יש מספר בארים נחמדים, פאבים איריים, ספורט בארים ומועדונים טובים. הרבה מעבר לציפיותיי. האוכלוסייה מאוד רב לאומית, עם רוב מוחץ לבריטים, אך גם לא מעט גרמנים, הולנדים, רוסים וספרדים. לבירה שקטה, עם משחק כדורגל ברקע, אפשר לקפוץ ל-Shamrock: אוירה נעימה ובירות בכ-5.50 יורו וגם מספר מסכים שמקרינים כדורגל. לבירה באווירה קצת יותר סוערת -; Saloon, המרווח, שבו מתנגנת גם מוזיקה לריקודים סוערים של צעירים בריטים שיכורים ומחופשים או ה-Veronica's Snow Café, שהוא מובלעת הולנדית-גרמנית בסצנת הבילויים המקומית. סמוך ל-Saloon נמצאים גם ה-O'Connels, שהוא פאב אירי נעים ושקט וה-Sports Bar, הצפוף והשמח, עם מוזיקת להיטי דאנס בריטיים.
כדי לצפות באירועי ספורט, אפשר לקפוץ גם לבאולינג של ואל תורן -; 8 מסלולים, במחיר של כ-10 יורו למשחק, כולל נעליים. המועדון העיקרי של העיירה הוא ה-Malaysia, שנמצא ביציאה העליונה של מרכז הספורט. חלל ענק לריקודים, עם באר גדול וכניסה חופשית. בפנים יש להקה שמנגנת קאברים באנגלית, החל מהשעה 23:00 ויש אחלה אווירה. כמעט בכל ערב מתנקזת רוב העיירה למועדון. מומלץ ביותר.
אפרה סקי, בסגנון האוסטרי הפרוע, מצאנו במקום שנקרא Folie Douce בראש רכבל Plein Sud. בעל הבית הוא גם הבעלים של ה-Malaysia ובכל הפעמים שהגענו, הייתה מוזיקה מדליקה, עם נגן סקסופון שמלווה את הפלייבק, אנשים שרוקדים על השולחנות (בלי חולצה בקור של מינוס עשר מעלות), ובריטים מופרעים, שמופיעים בתחפושות, סטייל אחוות הסטודנטים בארה"ב. ביום חמישי נערכה במקום מסיבת פלייבוי, עם מספר "שפנפנות" והיה שמח ופרוע במיוחד.
ומה עושה מי שלא גולש? מאחר שכולנו כן גולשים, כמה מהשורות הבאות אינן רלוונטיות. אבל למי שבכל זאת מחפש גם משהו אחר: קיים מסלול מזחלות שיורד מרכבל Peclet עד לעיירה. אומרים שזה כיף. למחפשי הריגושים המוטוריים -; יש מסלול מרוצים מקרח בתחתית האתר וניתן לצפות או לנסות לנהוג במכוניות מרוץ או אופנועים, בתנאי חיכוך מינימאליים. מעבר לזה -; אפשר לקפוץ עם מצנחי רחיפה, לטייל עם אופנועי שלג, או פשוט להעביר יום במרכז הספורט ובבריכה המחוממת.
סוף טוב - הכל טוב (או למה לחבוש קסדה)
במצעד החופשות שלנו, תופסת החופשה הנוכחית מקום טוב בראש: חופשה מוצלחת של סקי איכותי, חיי לילה תוססים ואווירה בינלאומית מדליקה. למרות, שככלל, האתר יקר מאוד, ניתן להרכיב חבילות זולות למדי, אם ממירים מראש את הנוחות שבמלון, בדירה בבית דירות, מבשלים עצמאית וממעטים בארוחות צהריים יקרות. בסך הכל, הוצאנו כ-1,300 יורו לבן אדם וזה ממש לא נורא, עבור חופשה באתר הסקי המוביל בצרפת. מבחינת הסקי עצמו, קשה לגבור על ואל תורנס -; מאות קילומטרים של מסלולים מכל הסוגים וכל הגוונים, בנופים של גג העולם. גם הבליינים ימצאו פה מה לעשות, עם היצע אדיר של בארים ומועדונים שמחים ורועשים. לסיכום - היתה אחלה חופשה.
ומילה לסיום -; קסדה בראש טוב: אחרי שבע חופשות של גלישה כמו פופאי, עם כובע בלבד (ולפעמים גם בלי בכלל), לקחתי השנה קסדה (פשוט כי החנות נתנה בחינם). שניה אחת של חוסר תשומת לב הצדיקה את הקסדה והרבה מעבר: על המסלול הראשון של בוקר יום רביעי, Lac de la Chambre בדרך למריבל (מסלול שכבר גלשנו לפני כן והכרנו היטב) היתה לי התרסקות רצינית. בקטע רחב ולא משופע במיוחד, איבדתי שליטה על קפל קרקע, בניסיון להאט מהירות גבוהה מדי בעליל. ההתרסקות הייתה מהירה - כניסה בשוליים, התעופפות קצרה באוויר ושלוש התהפכויות ברוטאליות, כמו בובת סמרטוטים, עם הציוד שמתעופף לכל הכיוונים והראש שנחבט בקרקע בכוח. לקח לי חצי דקה של שכיבה ללא תזוזה, כדי לנסות להבין מה קרה. שני צרפתים מודאגים טסו אחריי לראות שהכול בסדר. במזל זה נגמר בכמה מכות יבשות וכאבים בברך. אני לא עולה יותר על שלג בלי קסדה. תחשבו על זה!
הכותב הוא גולש ותיק בפורום אתר הסקי של למטייל, תחת הכינוי "חולה שלג".
דיווח זה משתתף בתחרות דיווחי סקי לשנת 2010 ומתמודד על הפרס הראשון: חופשת סקי חינם באתר Passo Tonale! פרטים נוספים באתר התחרות >>
