באלי, 'אי האלים' הוא אחד מיעדי הטיול הפופולריים בעולם. אלא שעל אף שהתיירות באי החלומי הזניקה את באלי והיוותה למעלה מ-60% מכלכלת האי בשנת 2019, לתושבים המקומיים יש יחסי אהבה-שנאה עם התיירים שמפגינים לעיתים רבות התנהגות בלתי נאותה ומגבירים את הצפיפות ועומסי התנועה ברחבי האי המבוקש.
בתוך כך, הודיעו הרשויות המקומיות כי הן שוקלות להטיל מס תיירות יומי, בדומה לדמי הפיתוח בר-קיימא שמנהיגה בהוטן. כמו האחרונה, גם באלי מתכננת לגבות מס בגובה 100 דולר ליום מתיירים זרים שמגיעים לביקור באי.
ויאן פוספה נגארה, ראש איגוד התיירות המקומי וחבר מועצת מחוז באדונג, אמר לתקשורת המקומית כי הוא חושב שעל באלי “לבחור” את סוג התיירים המגיעים אליה, בדיוק כמו בהוטן, הממלכה הבודהיסטית בהימלאיה, שמגבילה את מספר התיירים בשטחה ל-400,000 איש בשנה ובעבר אף גבתה מס תיירות של עד 250 דולר ליום ביקור. לדבריו, "בהוטן מסננת תיירים על בסיס היכולת הכלכלית שלהם – בדיוק כפי שכאשר אינדונזים נוסעים לארצות הברית, אירופה או בריטניה, הם נדרשים להוכיח אמצעים כלכליים מספקים."
למעשה, כבר בשנת 2023 עלה הרעיון לאמץ גישה בסגנון בהוטן. בפברואר האחרון, נכנסו לראשונה באי דמי כניסה חד-פעמיים בסך 150,000 רופי אינדונזי (כ-9 אירו) למימון מאמצי שימור האי האהוב. כעת, גורמים רשמיים שוקלים מחדש הצעה להטלת מס גבוה יותר, במטרה להסדיר את זרם התיירים ולמשוך מבקרים בעלי יכולת כלכלית גבוהה יותר.
מדיניות דומה נוסתה ביעדים נוספים ברחבי העולם – מאדינבורו ועד ונציה – אך התוצאות נותרו שנויות במחלוקת. בעוד שמדינות כמו תאילנד שוקלות גם הן להחזיר מסי כניסה לתיירים, בברצלונה הפגנות נגד תיירות המונית מעידות כי מיסים לבדם אינם תמיד הפתרון. השאלה הגדולה נותרה: האם המס הגבוה ירתיע את התיירים או רק ישנה את דפוסי הנסיעה?
