טיול בקווקז - עוברים מגאורגיה לארמניה

מרחוק הקווקז נראה לפעמים כמקשה אחת, שרק שמות משפחה שונים מבדילים בין הגבולות השונים, אבל כשמגיעים ניתן להבחין בייחודיות ובמאפיינים של העמים השונים. עוזבים את גאורגיה ומגיעים לעולם אחר, לארמניה. ולמרות זאת, מגלים גם לא מעט דברים זהים בין השתיים.
אופיר גלזר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טיול בקווקז - עוברים מגאורגיה לארמניה
גיל חן

עוברים לארמניה

בבוקרו של יום שבת החלטנו שהביקור בגאורגיה היה קצר מהמצופה ועקב הידלדלותו של המשאב היקר ביותר -; זמן, החלטנו שזה הרגע למעבר לארמניה, אבל לגאורגיה הבטחנו לעצמנו לחזור, בעתיד. ארמניה היתה חלום ישן והגיע הזמן להפוך אותו למציאות. פרנצ`סקו כבר ביקר שם בעבר, לי זאת היתה הפעם הראשונה. רשימת המקומות לראות ולחוות התארכה ככל שקראנו יותר על המדינה הקטנה, שבעברה ידעה ימים טובים ומחוזות רחבים הרבה יותר.

ארמניה של היום היא מדינה ענייה מאוד, שופעת בבעיות ודחוקה בין עמים זרים לה, שההיסטוריה באזור חרטה בנפשם של הארמנים את אינסטינקט ההישרדות. מוקפת במדינות מוסלמיות ברוב שטחה, ובאויבים המאיימים עליה ממזרח וממערב, גורמים לארמנים להשוות את עצמם להיסטוריה של היהודים ולא חסרים תושבים, שמשווים את המוניטין של המוח היהודי לזה של המקומי. מרחוק הקווקז נראה לפעמים כמקשה אחת, שרק שמות משפחה שונים מבדילים בין הגבולות השונים, אבל כשמגיעים ניתן להבחין בייחודיות ובמאפיינים של העמים השונים, באיפוק של האזרים לעומת האמוציות של הגאורגים, ובעיניים סקרניות חיכינו לראות מה יביא לנו היום החדש.

 הדרך הקלה ביותר לעבור מטביליסי לירוואן, בירת ארמניה, היא במרשרוטקה מתחנת Ortachala. בתחנה עמדה מרשרוטקה אחת בלבד, ובשעת בוקר בה הגענו, 9:00, היינו הראשונים להעמיס את התיקים שלנו במושב האחורי. היה משעמם למדי בתחנת האוטובוס והמתנו על ספסל העץ הקטן בציפייה למילוי הרכב במהרה. זרם הנוסעים טיפטף לאט יותר מהצפוי ואנחנו כבר נכנסנו בפעם השנייה למאפיית החצ`פורי, לאכול מאפה חם ישר מהתנור ולשמוע קצת סיפורים בעיניים נוצצות מהמוכרת השמנה, ארמנית במוצאה. למרות שלא ממש הבנו את המילים שייצאו מפיה, ראינו והרגשנו את ההתלהבות שבקולה.

אט אט התמלא הרכב בנוסעים, משפחה אחת ארמנית ועוד כמה צעירים ולאחר יותר משלוש שעות ו-30 לארי, ב-12:30, יצאנו לדרך. הנהג היה חסר סבלנות ומיהר מאוד, אולי על מנת לכפר על זמן ההמתנה הארוך בתחנה. המעבר בצד הגאורגי היה מהיר למדי, כאשר את תשומת הלב משכה אשה גאורגית מבוגרת, שבעקבות בעיה שלא בדיוק הבנו את מהותה, עיכבה את מעבר כל נוסעי המרשרוקטה. היא עם שוטרי הגבול והקצינים ומהר מאוד, כמו שקורה הרבה בגאורגיה, הדיבורים הפכו לצעקות. גם לאחר שהצעקות הפכו לבכי כבד, לא עזר לה, לאותה גברת, והקצינים לא אישרו לה להמשיך יחד איתנו. בצד הארמני של הגבול יש לקבל תחילה את הויזה, בעלות של 15,000 דראם, לאחר מילוי דף פרטים. הקצין בצד הזה של הגבול היה חסר סבלנות לחלוטין ולמרות (ואולי בגלל) זאת המעבר היה מהיר למדי.

 לאחר שכל הנוסעים סיימו את התהליך, המשכנו לכיוון ירוואן. כבר בהתחלה ניתן היה להבחין בשינויי -; עצים, יערות והרבה מים נשקפו מחלונות הרכב, גשרים רעועים מעל נהרות ונחלים שופעי מים, ועצים בצבעי ירוק, אדום וצהוב בהתאמה, ניבטו מכל עבר. מפעלים ושכונות נטושות נראו בצידי הדרך ובעיירות, וערוץ נחל Debed ליווה אותנו לאורך תחילת הדרך. הפתעה לטובה היו שלטים ישנים לאורך הדרך, המציינים את שמות המקומות, לאחר שבאזרביג`אן כמעט ולא ראינו כאלה.

 הפתעה נוספת היו האוטובוסים מהצד השני של הכביש, עושים דרכם צפונה, עם שלט קטן בחזיתם "איסטנבול". למרות היחסים הקרירים, בלשון המעטה, בין המדינות, היה שינוי מרענן לראות את הרכבים הללו עושים את דרכם הארוכה, מארמניה לגאורגיה ורק משם לתוך טורקיה (כי הגבול בין ארמניה לטורקיה סגור), חוצה את המדינה הענקית ממזרח למערב. זה החל באוטובוס אחד, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. ספרנו חמישה כאלה. ככל שהדרמנו השתנה הנוף, הררי פחות ויבש יותר. ציפורי טרף, מחזה נפוץ לאורך הדרכים בקווקז, הביטו עלינו כאילו אנחנו נטע זר בעולם הפראי שלהם. את הדרך עשינו ישירות לעיר הבירה, ללא שום עצירות ובשעה 17:00 הגענו לתחנת האוטובוסים המרכזית.

לתחילת הכתבה

מגיעים לירוואן הבירה

ירוואן התגלתה כעיר מודרנית למדי וכוחות מחודשים זרמו בעורקינו, במיוחד לאחר ההתמתחויות מהנסיעה הארוכה. מונית קצרה בעיר לקחה אותנו לאזור כיכר האופרה, ומשם צעדנו להוסטל הנפלא, שישמש אותנו במהלך חלק מטיולנו בארמניה. נחתנו בחדר דורמיטורי, נפרדנו מ-6400 דראם לאדם, תמורתם קיבלנו חדר נחמד ונקי (אם כי נטול חלונות), מקלחות משותפות חמה, ואינטרנט חינם. העובדים במקום ששים לעזור בכל פנייה ושאלה והמונח "כמו משפחה" ממש לא נשמע קלישאה. ניצלנו את הזמן לסידורים בעיר גדולה: החלפת כספים, אוכל למלא את רעבוננו, וסיבוב בעיר. היה זה יום שבת, והעיר התוססת היתה מלאה בצעירים יושבים על המשקה הנפוץ במדינה -; קפה, או מסתובבים להנאתם ברחובות מלאי האנשים. לאחר טביליסי ובאקו, היה נחמד לראות רמזורים, שגם המכוניות וגם הולכי הרגל ממש מצייתים להם.

למחרת בבוקר התעוררנו ליום שטוף שמש ושמנו פעמנו ל-Tourist information של ירוואן (פתוח 7 ימים בשבוע, 9:00-19:00). שם קיבלנו מידע מפורט ומצוין מבחור ובחורה צעירים וחייכניים, שעובדים במקום, כמו גם זמני אוטובוסים ומרשרוטקות מירוואן וממנה, עצות פרקטיות ואפילו מנות צמחוניות מהמטבח הארמני. הודנו להם, לפני שהבטחנו לשוב ולספר להם איך היה כשנחזור. משם המשכנו לשוק סוף השבוע הנפלא, מעבר לכביש, שם ניתן למצוא מגוון רחב ומעניין מאוד של דברים, מפריטים מהתקופה הסובייטית (וכנראה שמפתחות חלודים הם פריט חזק שמופיע בהרבה שווקים) ועד למוצרים טכנולוגיים -; כמו בכל מקום שיש צעירים בימינו.

 במהלך הסיבוב במקום, שמעתי פתאום מוזיקה מוכרת... משהו לא התחבר למקום שאני נמצא בו. זה נשמע כמו נטע זר -; מוכר ממחוזות אחרים. לקח כמה שניות עד שהאסימון נופל -; השיר "בלבלי אותו" של קובי פרץ, הפעם בגרסה הארמנית. זה נשמע אוטנטי בדיוק כמו השיר הישראלי וכל ניסיון להסביר למוכר הדיסקים מאיפה מוכר השיר, לא הצליח.

חלק נרחב בשוק מוקדש לשטיחים עם סיפורים מפליגים על מוצאו של כל שטיח, וככל שהסיפורים הללו ותיקים ועתיקים יותר, כך עולה ערכו של כל שטיח. לאחר התמקחות ארוכה, עם ארוחת צהריים באמצעה, קנה פרנצ`סקו שטיח אחד. לאחר סיום המרתון המעייף, שמנו פעמנו למסעדת "קווקז", הבנויה בצורת מבוך אחד גדול עם חדרים קטנים יותר ופחות ואוכל מעולה מהמטבח הגאורגי, ארמני ואיראני.

לאחר מכן ביקרנו בשוק הירקות והפירות, הנמצא בתוך מבנה גדול ומקורה. באופן מפתיע, השוק היה נקי ומסודר, כמעט כמו לפני סדר פסח, וזה בהחלט היה שינוי מרענן אחרי השווקים בגאורגיה ואזרביג`אן. אולי בגלל השעה המאוחרת, רוב הדוכנים כבר היו סגורים ומה שנשאר פתוח היו דוכני הפירות היבשים. אלה היו חגיגה בפני עצמה: אם גדל בארמניה פרי מסוים, אין ספק שהם כבר ימלאו אותו בכל טוב -; אגוזים, שקדים, דבש וסירופ סוכר. צ`ורצ`חלות -; אותם נחשים חומים של אגוזי מלך, בציפוי סירופ ענבים, ניתלו בחוטים לבנים מעל הדוכנים, ששפעו פירות בכל מיני צבעים, צורות וטעמים, ואפילו הירקות לא קופחו. ניתן לראות עגבניות אדומות מושלמות מסוכרות. בכל דוכן היטיב איתנו הבעלים ונתן לנו לנסות ולטעום ממיטב התוצרת שלו וכך מצאנו עצמנו מדלגים על ארוחת הערב בעקבות הביקור בשוק, שהוא חוויה בפני עצמה.

 מעברו השני של הכביש ביקרנו במסגד הראשי של ירוואן, ולאחר מכן שמנו פעמנו למדרגות האין סופיות, המובילות לנקודת התצפית המקסימה במרכז העיר, המשקיפה על הר אררט העצום מצד אחד, והר ארגטס הנשקף לא רחוק ממנו. יחד איתנו, עוד מאות אנשים טיפסו לראש הגבעה לצפות בשקיעה וביראוון הנפרסת למרגלות המדרגות. לאחר סיבוב קצר באזור התצפית הסתובבנו קצת ברגל ושם נגלה לפנינו פארק עמוס במקומיים -; פארק העצמאות -; בו ישנם מתקני שעשועים, הופעות של זמרים, דוכנים רבים ומסעדות, צעירים רבים ומשפחות שהנעימו את זמנן, ואפילו רקדנית בטן ארמנית על הבמה. משם ירדנו בחזרה לעיר וסיימנו את היום בלחמג`ון טעים ובמשקה היוגורט המקומי -; טאן -; המזכיר את האיירן הטורקי.

לתחילת הכתבה

יוצאים לכיוון נגורנו קרבך

למחרת התעוררנו מוקדם על מנת להגשים חלום ישן ולבקר חבל ארץ עלום -; נגורנו קרבך. גודלו של המחוז הזה הוא בערך מחצית מגודלה של מדינת ישראל והוא ממוקם בתוך שטחה של אזרביג`אן, ממזרח לארמניה. המחוז הוא בעל היסטוריית מלחמות וריבים ארוכה בין אזרביג`אן לארמניה. כיום, שייך המחוז לארמניה, לאחר שכבשה אותו מידי אזרביג`אן. סכסוכים במקום החלו עוד לפני 1991, שנת פירוקה של ברית המועצות, ולאחר שנה זו חודשו הקרבות בין המדינות. בשנת 1994 נחתם הסכם הפסקת אש וניתן להגיע ולבקר בו רק משטח ארמניה, אם כי כל כולו מוקף באזרביג`אן.

 בירת המחוז היא סטפנקרט (Stepanekert) והעיר הנוספת היא שושה (Shusha), שחלקים ממנה הרוסים מהמלחמה. פירוש השם נגורנו קרבך הוא "הרי הגן השחור", ותווי השטח הוא הררי למדי בחלקים הצפוניים, המזרחיים והדרומיים של החבל. רוב האוכלוסייה במקום היא ארמנית, והשאר בעיקר אזרים. על מנת להגיע לשם יוצאות מרשרוטקות בשעות 7:00, 8:00 ו-10:00 מתחנת האוטובוסים של ירוואן לסטפנקרט, בירת נגורנו-קרבך.

הנסיעה המייגעת לוקחת כשבע שעות בדרך היחידה המובילה לחבל הארץ הזה, דרך דרום ארמניה. המרשרוטקה התמלאה במהירות, באנשים ובציוד, ויצאה לדרך עוד לפני הזמן. יצאנו בחושך ולאט לאט עלתה השמש וגילתה נופים מקסימים, בתחילה ירוק מסביב, לאחר מכן הופך יבש ותצורות סלעים מעניינות נגלות בדרך.

בנקודת ביקורת הדרכונים, בין ארמניה לקרבך, מצהירים על כך שיש לעבור בבניין משרד החוץ בסטפנקרט, על מנת לבצע את הויזה (ניתן לבצע גם בירוואן אך זה פחות נוח). מה שמעניין הוא, שברגע שעוברים את ביקורת הדרכונים, נכנסים לעולם אחר למדי. פתאום הכבישים מודרניים וטובים למדי ואנשים ממש עובדים ומתחזקים אותם, פתאום הנוף כולו נקי מכל זיהום, פתאום הטבע כולו פראי יותר ושמור, יש הרגשה של שמורת טבע אחת גדולה.

 הגענו לספטנקרט, ובביקור זריז במשרד החוץ נפרדנו מ-11,000 דראם וקיבלנו את הויזה לשבעה ימים. יש צורך להצהיר באיזה מקומות עתידים לבקר ומה ששומעים הוא בעיקר "פה אסור לבקר, שם גם אסור... בעצם אתם יכולים לבקר רק כאן וכאן. ואולי כאן, אבל לא כאן", בהצביעה על המפה וגבולות הגזרה. משם המשכנו על מנת למצוא מלון, אולם באופן מפתיע לחלק מהמלונות יש מחירים של מלונות יוקרה (אם כי זה לא מה שמקבלים תמיד). בסופו של דבר מצאנו נהג מונית שלקח אותנו למלון חביב מחוץ לעיר, לשפת נחל קטן, מוקף בירוק, ושם השתקענו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה