טיול גדול של לפני צבא
זוכרים איך גם אתם נדבקתם בחיידק המסוכן הזה (בעיקר לכיס), שנקרא "חיידק הטיולים"? בדרך כלל זה קרה לנו פחות או יותר באותו הזמן: אחרי הצבא, אולי קצת לפני האוניברסיטה, ממש שניה לפני שמתחילים "החיים האמיתיים". אבל מסתבר, ובייחוד בשנים האחרונות, שיש כמה שהעזו להיות קצת אחרת. אלה, שאחרי הבגרויות ודווקא לפני הבקו"ם קנו כרטיס טיסה וטסו לטיול הגדול, או אחרים שהחליטו לעזוב הכל ולקחת את הילדים, החיתולים והבקבוקים, קנו קראוון ונסעו רחוק רחוק. ויש גם את אלה המשתייכים לקבוצת גיל קצת יותר בוגרת, שהחליטו במקום לנסוע לשבוע באירופה, לשמור על הנכדים או על החסכונות והפנסיה -; להעיז ולצאת לדרכים!
למה בעצם אנשים עושים את הצעד הכל כך לא מקובל הזה? האם הם נוסעים ליעדים לא שגרתיים? האם הם עושים הכנות מיוחדות לטיול, אולי יותר מאחרים? רפאל עומד בפני גיוס לצה"ל. בגיל שבו בדרך כלל מתכוננים לצבא הוא החליט לעשות מעשה לא שיגרתי ולצאת לטיול גדול לכמה חודשים באוסטרליה. מלבד האהבה הברורה שלו לטיולים, בער בו רצון לנצל את החופש עד תום, שניה לפני המסגרת המחייבת של הצבא, שניה לפני שיבלה את שלוש השנים הקרובות במקום שבו כבר לא יהיה אדון לעצמו. "הצבא, הידיעה שאני הולך להיות "סגור" בארץ שלוש שנים, זה מה שנתן לי את הדחיפה העיקרית לקבל את ההחלטה לצאת לטיול", הוא מסביר.
אין לו הכנות מיוחדות לקראת הנסיעה, מעבר להכנות שעושה כל תרמילאי אחר לפני טיול. הוא מתכנן להשתתף בכמה הרצאות, הוא קורא ספרים, נעזר באינטרנט וכמובן מתייעץ עם אנשים שכבר טיילו שם בעבר. יש קצת חששות מהטיול, ובייחוד כאלו הקשורות לנסיעה לבד, ולכן מחפש רפאל שותפים לטיול. החיפוש, מסתבר, לא קל. לא כל אחד רוצה לטוס עם בחור צעיר בן 18. אבל רפאל מאמין שימצא, ואם לא, ייסע בכל זאת ו"יסתדר כמו כל בן 23 שמטייל לבד ומסתדר". גם אלון, ממש כמוהו, עשה את הצעד בתקופה דומה. לפני שהתגייס הצטרף לטיול משותף עם שלושה חברים נוספים לתקופה של חודש בנפאל (לטרק ה"האראונד אנאפורנה") והוא מאמין, שהעובדה שהיה לפני צבא, ללא מחויבויות אחרות או ב"חיפוש עצמי", שכל כך אופייני לצעירים אחרי גיוס, אפשרה לו "להתרכז" בטיול וליהנות ממנו. "הטיול מאד מבגר ומכין מנטלית לצבא", הוא מסביר, "בין אם זה מתוך התמודדות עם קשיים פיזיים, ובין אם מפאת ההתמודדות הנפשית".
תרמילים משפחתיים
בני משפחת שרהבני, אורלי ומשה ובנותיהם מעיין וניצן (בנות 6 ו-4 דאז) חזרו לפני למעלה משנתיים מטיול ארוך בארה"ב וקנדה, אותו הם מסכמים במשפט אחד: "החוויה של טיול משפחות היא עצומה, עם ערך מוסף אדיר להוויה המשפחתית ולהיכרות עמוקה עם עצמך". אורלי ומשה אמנם טיילו בעבר (כל אחד בנפרד, טיולים של עד כחודש) אך זו הייתה הפעם הראשונה שיצאו לטיול מסוג זה כמשפחה. עבורם, ההכנה לטיול הייתה כמעין "פרויקט משפחתי", שהתכוננו אליו תקופה ארוכה: הם קראו, שיננו, תחקרו, הכינו ציוד, הזמינו מראש קראוון ולמדו כיצד לתפעל אותו עוד לפני הנסיעה.
הם בחרו בארה"ב וקנדה כיעד לטיול בגלל השפה ובעיקר בגלל הנוחות, ממנה יוכלו ליהנות כמשפחה (מזג אויר נוח, אטרקציות שמתאימות לילדים, שירותי בריאות טובים וכו`). הם ממליצים לכל אחד לצאת למסע מסוג זה. עבורם זה היה פסק זמן ממרוץ החיים והגדרת סדרי העדיפויות מחדש. עד היום הם זוכרים כמעט כל פרט ופרט מהטיול וכבר מתחילים לתכנן את הטיול הבא.
פנסיונרים בדרכים
מי שמטייל בחו"ל, ודאי פגש לא מעט מטיילים עם שיער שיבה ומקל הליכה ממדינות שונות בעולם (נפוץ בעיקר בקרב אירופאים, אמריקאים ואוסטרלים), פנסיונרים שהחליטו קצת אחרי אמצע החיים לצאת לטיול הגדול. בקרב הישראלים החל העניין לתפוס תאוצה בשנים האחרונות ואפשר לראות יותר ויותר תרמילאים ישראלים בעולם מעל גיל 50. טיילים אלה, שמתייחסים לעצמם גם כתרמילאים לכל דבר, שוהים באכסניות (בדרך כלל), מטפסים על הפסגות הגבוהות ויוצאים לטרקים ממש כמו הצעירים מהם. הם יוצאים ליעדים פחות מוכרים ומגיעים לפעמים גם למקומות, שאולי אחרים לא העזו לחקור. הניסיון, הבגרות, התעוזה - כל אלה מעודדים אותם להמשיך וללכת אחר החלום. לאה, רנצי, ליאורה ואהוד, כולם מעל גיל 50, טיילו במקומות אקזוטיים (ועדיין ממשיכים במסורת), מקומות שעד לאחרונה היו פחות פופולארים בקרב בני גילם.
אהוד בן 62 ומטייל כבר חמש שנים במזרח. מדי שנה מגיע לביקור בארץ אך את רוב זמנו מעביר במקומות אחרים... ורחוקים. שינויים במקום עבודתו דאז הביאו אותו לעזוב ולחפש מקום עבודה חדש. משלא מצא, החליט לעשות צעד דרסטי ולנסוע לחו"ל. הוא גילה שבמקומות אחרים בעולם, כמו המזרח ובעיקר הודו, הוא יוכל להפסיק לעבוד, לחיות ולטייל ובייחוד לא להיות טרוד בעניינים כספיים. "במחיר של חודש מחיה בארץ אפשר לחיות כאן טוב 3-4 חודשים וגם לטייל", הוא אומר. "השיקול הכלכלי היה דומיננטי, ואם מוסיפים לו את העובדה שאני אוהב לטייל -; אפשר להבין שטוב לי".
גם לאה ובן זוגה, שניהם מעל גיל 50, החליטו לנסוע לטיול בדרום אמריקה (טיול שקדם לו טיול לאוסטרליה וניו זילנד שהיה גם הוא מתכונת דומה). הם תכננו לפרטי פרטים את הטיול, התייעצו עם אנשים שעשו מסלול דומה, השתתפו בהרצאות וניסו לדלות כמה שיותר מידע שיוכל לעזור בהמשך. הם אמנם פגשו לא מעט ישראלים במהלך הטיול וגם לא מעט טיילים בני גילם, אך לרוב היו המבוגרים הישראלים היחידים בחבורה. ולכל אותם אנשים, שברגעים אלה ממש מרימים גבה לנוכח היעד הנבחר, מסבירה לאה בפשטות: "למה בעצם לא? למה טיול של שבועיים או שלושה באירופה נראה הגיוני, וטיול לדרום אמריקה נראה רעיון מטורף?".
רנצי וליאורה, תרמילאים בשנות ה- 60, "נדבקו" בחיידק עוד בתקופת תנועת הנוער. מאז ומתמיד אהבו לטייל, לכן נראה להם גם ברור שימשיכו בדרך הזו גם כבוגרים יותר. עוד כזוג צעיר עם ילדים היו נוסעים לסיני, מטיילים בארץ ולאחר מכן אף הגיעו לוונצואלה במסגרת שליחות מטעם מקום העבודה. כשבנם הראשון נסע לחו"ל, העבירו לו רנצי וליאורה את כל המידע שאספו במהלך השנים לגבי היעד שבחר ועזרו לו בתכנון הטיול. כשבנם השני נסע, שמרו איתו בני הזוג במהלך הטיול על קשר רציץ, החליפו מכתבים ואף עדכנו אותו בדבר מידע חדש.
"הילדים הבוגרים, שהיו כבר אחרי הטיול הגדול, זרקו לנו יום אחד על השולחן את הלונלי פלנט של קניה ואמרו: תפסיקו לברבר ותעשו כבר משהו!". ואכן, בתחילת שנות ה-90 יצאו רנצי וליאורה לטיול הראשון שלהם בקניה ("בית הספר לכל הטיולים", לדבריהם), טיול שהיה הגשמת חלום. מאז, הספיקו לבקר בסיביר, בדרום אמריקה, הודו, טורקיה וגיאורגיה. "כשבני השני נסע מזרחה", אומר רנצי, "בעצם נסיעתו הגשים את מה שאני חלמתי ועדיין חולם..."
