הוואי המסתורית
יום לפני שיצאנו מהארץ אמר לי חברי הטוב, זיו, שעכשיו אנחנו יכולים להישאר בארץ כי רוב ההנאה כבר מוצתה בתכנון. כאשר טסנו להוואי (Hawai) נזכרתי בדבריו. הוואי כה רחוקה מישראל, הפרש השעות הוא בדיוק 12, היא נדמית לך כמו פרסומת לשמפו או למים מינרליים, פרל הרבור נשמע כמו סרט שחור לבן, ואקזוטיקה אמריקאית עושה קצר במחשבה. אולי היה עדיף להשאיר את הוואי בדמיון? אבל כבר מאוחר מדי, אנחנו נפרדים מלואיס בקוסטה ריקה ויוצאים לנמל התעופה. בדלפק אמריקן אירליינס בשדה התעופה, אנחנו מגישים לדיילת את המסמכים. היא מסתכלת עלינו ורואה ישר שלפניה משפחה שורשית, מלח הארץ, אנשים שאפשר לסמוך עליהם.
-אני זקוקה למתנדבים, האם אתם מוכנים? לאחר שלושה חודשים במרכז אמריקה, אתה הופך רגיש לסבלו של הזולת, המודעות החברתית מתחדדת, ומתעורר בך הצורך לעזור בכל דרך אפשרית.
-אנחנו נשמח לעזור, היכן לחתום?
-הנה כאן אתם חותמים שאין לכם שום תביעה כלפי אמריקן אירליינס, וכאן שוברים על סך 600$ לכל אחד מכם לרכישת כרטיסי טיסה לכל יעד שתרצו. החברה מודה לכם שהתנדבתם לוותר על המקום שלכם בטיסה, ולעבור לטיסה הבאה שיוצאת בעוד שעתיים. בנוסף אני מצרפת לכם שוברים לארוחות להיום, ושובר נוסף למלון בערב, כשתגיעו לדאלאס. ושוב תודה רבה על עזרתכם, היינו זקוקים למושבים שלכם. נעמה ואני הבטנו זה בזו במבט מלא סיפוק - אין כמו מתן בסתר. לפני עשר שנים בהודו כאשר לא היה מקום על הטיסה, פשוט אמרו לנו "לנסות מחר", ואחרי ארבעה ימים נמצאו לנו מושבים. בתרבות המערב שעתיים עיכוב שוות הרבה כסף.
אחרי שלוש טיסות דרך מיאמי ודאלאס, שם נשארנו לילה, אנו מנמיכים לכיוון האי מאווי (Maui). תמר מבחינה באי, ונרגשת היא מספרת לנו שראתה מפעל עננים. עשר שעות מעליהם ועכשיו הכל ברור, הם מיוצרים ממש כאן באי מאווי. אני מביט מעבר לכתף של תמר ורואה שלוש ארובות ענק פולטות פטריות עשן לבן. גם לי נופל האסימון, בעצם האמריקאים השתלטו על הוואי, בגלל שכאן הכי קל לייצר עננים. בעזרת חברות אמריקאיות שמנצלות את הילידים המקומיים, הם הקימו מפעלי עננים, וכך הם מחזיקים את העולם בגרון. אני מתעשת, ומסביר לתמר שזהו מפעל שפולט עשן. היא מסתכלת עלי בחוסר אמון, אבל לא מנסה להתווכח.
מגיעים להוואי
אנחנו נוחתים לרוח חמימה, בעיר קהולואי (Kahului), ושמים לב שהטרמינל פתוח לחוץ. נהג מונית לוקח אותנו למוטל קרוב, ובדרך שופך אש וגופרית על אמריקה הכוחנית. אמריקה שגזלה מאבותיו את האדמה הטובה, בעד בצע כסף, כשם שהיא עושה עתה לעיראקים. אמריקה שגירשה את משפחת המלוכה של הוואי וברגל גסה השתלטה על השלטון וסיפחה את האיים לעצמה. אני רוצה לשאול אותו אם הוא יודע משהו על מפעלי העננים, אבל בדיוק אז הוא עוצר ואנחנו יורדים. בחדר לפני השינה אני חושב לעצמי שזיו צדק. הוואי המסתורית והיפה מתגלה כמזימה אפלה לייצור עננים בעזרת ילידים, ללא ידיעת העולם. אני מבין שהמשימה שלנו היא לחשוף את האמת ולדווח על כך לכולם. אנחנו שוכרים רכב בצבע לבן, כדי לא לעורר חשד, ויוצאים לאורך החוף במה שידוע כ-"The Road to Hana". הכביש צר ומתפתל בין צמחייה טרופית שנשפכת מבעד לערוצים זולגי מים. מזג האוויר מתחלף כל עשר דקות, פעם שמש חזקה ופעם עננות עם גשם סוחף. אני שם לב שהעננים באים מצפון מזרח, עובדה שמתיישבת היטב עם קיומם של מפעלי עננים באי הסמוך Lanai. אנחנו עוצרים קצת לפני Hana בפארק לאומי, ויורדים לחוף המשובץ סלעי בזלת. בדרכנו עצים עמוסים שורשי אוויר והילדים כבר מתורגלים בטיפוס, אחרי האימונים בקוסטה ריקה. עליה לאורך הנחל הנשפך לים מביאה אותנו לוואדי יפהפה, שלמעשה הוא ערוץ הלבה שזרם בעבר מטה מהר הגעש.
האי מאווי הוא שני הרי געש היוצרים אוכף, בעמק מתגוררת רוב האוכלוסייה והנסיעה שלנו היא לאורך שיפולי הר הגעש. מעל להר יש עננות תמידית, עובדה שמטרידה אותי, אך שבשלב זה איני יכול לפענחה. מפלים זורמים בין שרכים לעבר בריכות טורקיז, ובנקודה הזאת הדמיון והמציאות מתחברים. אפשר לסמן וי על "פרסומת לשמפו". בערוץ הלבה גבים מלאים מים זכים ואנחנו טובלים. אחרי כמה שעות אנחנו ממשיכים בנסיעה ונעמה מבקשת ממני לסטות מהדרך. עוד מספר קילומטרים אנחנו מגיעים לבית, ואמריקאי יוצא לקראתנו. יש לו מערת נטיפים בחצר. הוא מצייד אותנו בפנסים ומכוון אותנו פנימה. המערה ארוכה, ותמר מפחדת. בסוף יש חלק שסגור למבקרים, ואני מתחיל לקשור את הקצוות.
כאשר מייצרים עננים נפלט חום רב, וכאן כנראה האמריקאים מחביאים אותו. אנחנו מצלמים בחשאי כמה תמונות ויוצאים החוצה. אני שואל את האמריקאי מה הוא חושב על היוזמה החדשה של כמה מהמקומיים להחזיר לשלטון את משפחת המלוכה ולקבל חזרה את עצמאות הוואי. והוא אומר שמדובר בקומץ תמהוניים ושבאופן כללי רוב התושבים המקומיים שמחים מהשלטון האמריקאי. כן בטח, אני חושב לעצמי, הם ממש מאושרים לעבוד בעומק של 50 מטר מתחת לאדמה, בלי אוכל ומים, ולנשום נטיפי לבה, בעודם מנסים לקרר אדי עננים. אנחנו מחייכים כדי שלא לחשוף את עצמנו, ונפרדים לשלום. בחנה אנחנו מחפשים מקום לישון, ובגלל מזג האוויר הגשום בחלק הזה של האי מוותרים על הרעיון המקורי להקים אוהל. במלון הראשון מבקשים 970$ ללילה לא כולל הילדים, אני מתייעץ עם נעמה אבל האורגינלים על הקירות לא לטעמה. אחד המקומיים מסביר לי, כמו שמסבירים לאדם המוגבל בשכלו, שאנו נמצאים במקום היפה ביותר, באי היפה ביותר, במדינה היפה ביותר, בעונה העמוסה ביותר ולכן גם שינה מתחת לעננים עולה 100$ לאדם, לא כולל גשם. אנחנו לא מתייאשים ומוצאים זקנה עם פנים אסיאתיות נוקשות, שמשכירה בית עץ עם מטבח והכל במאה דולר. אני שואל אותה אם אפשר לראות והיא מראה לי לאן ללכת. הילדים מחכים לי ברכב ואני יורד לבית, אך הוא נעול. אני חוזר לזקנה ומבקש מפתח, ולהפתעתי היא מסרבת לתת לי.
מקום לישון וחלום אחד מפחיד
- אני לא מראה את הבית, מה אתה חושב שהוא לא נקי?
- אני בטוח שהוא נקי, רק אשמח לראות אם הוא מתאים לנו.
- תשכח מזה, אתה רוצה תיקח, לא רוצה יבוא אחר בעוד חמש דקות. היא יותר גרועה מהסופ נאצי של סיינפלד, אני חושב לעצמי, וממהר לקחת את החדר לפני שתצעק עלי "no room for you one year". אחר כך אני משלם במזומן, כפי שהיא מצווה עלי, ובא ללכת.
-רוצה בננות? היא שואלת.
- לא תודה, אנחנו מסודרים.
- קח בננות!
- כן, כן מיד. אני לוקח שתיים ובא לצאת.
-קח עוד, גם לילדה שלך. אני מציית, ומתפלל שבזאת יסתיים הקשר בינינו. בלילה הזקנה מבקרת אותי ושואלת מה אני יודע על מפעלי העננים. אני מעמיד פני תם, ואומר לה שאין לי מושג על מה היא מדברת, ושבחיים שלי לא שמעתי על מפעלי עננים. היא מתקרבת אלי וצועקת יש לנו הקלטות של שיחות שלך עם תמר, ויש לנו תמונות שלכם, עדיף לך לדבר.
- אני מוכן לתת לך את השם והדרגה שלי, ולא יותר.
- אתה לא משאיר לי ברירה, היא פונה אלי במבטא גרמני כבד, ומוציאה אשכול בננות ענק מתחת מעילה. אני מנסה לברוח אבל המערה חסומה בנטיפי לבה ענקיים, ובדיוק אז.. נעמה מעירה אותי מחלום הבננות ומרגיעה אותי שאף אחד לא עלה עלינו.
במפות כתוב שאחרי חנה הכביש בלתי עביר, ועל תיירים במכוניות שכורות לחזור לקהולואי. לנו ברור מדוע, ואנחנו ממשיכים בנסיעה ונהנים מנוף מרהיב. הכביש אומנם הופך פחות נוח, ולעתים לא סלול, אך אין בעיה לנסוע. לאחר כשעה האקלים מתחלף למדברי ויבש, ואיתו פני האי מתחלפים מירוק לבזלת חשופה ועשבים צהובים. בעיר קיהאי (Kihey), אנחנו מוצאים מוטל נחמד, ויורדים משם לחוף. שמות הרחובות מוזרים ומספר פעמים נתקלנו בשם "קמהמאה" (Kamehameha). לאחר בירור קצר התברר שזהו שמה של משפחת המלוכה מלפני 100 שנים, וכן נודע לי שלאחר שבאו האמריקאים בני המשפחה התפזרו לכל עבר. הוואי היא אומנם מדינה של ארצות הברית אך השוני משאר המדינות בולט. החזות של המקומיים מזכירה מראה אסייתי, אך עם צבע עור כהה. נשים רבות הולכות עם שרשראות פרחים על הצוואר או עם פרחים בשיער, והדבר הרבה יותר יעיל מאשר לארגן כל שנה "יום המשפחה" (כוונתי, יעיל מבחינת מגדלי הפרחים). יש להם שפה נוספת על האנגלית, אבל הם לא משתמשים בה כדי לומר have a nice day. לכולם יש גלשני גלים. המהגרים האמריקאים (רוב האוכלוסיה), הם על פי רוב עשירים הנמצאים מעבר למרוץ החיים המטורף, מה שמעניק שלווה מיוחדת לגן העדן הזה.
על החוף אנחנו בונים את הארמון הגדול ביותר שאי פעם נבנה מחול ים בהוואי, ומחכים לשקיעה. יפני אחד שואל אם הוא יכול לצלם את תמר וגלעד משחקים בחול בשקיעה, ואני מבקש חמישה קצאל. כיוון שאין לו מטבע בערך כל כך נמוך, אנחנו מוותרים לו והוא מצלם אותם שישים פעם. רק אחרי שהוא הולך אני קולט שהוא סוכן כפול, והם עלו על תמר שגילתה את מפעל העננים. כיוון שלמדתי דבר או שניים בצה"ל, אנחנו יושבים בערב ופורמים לתמר את הצמות. עכשיו אף אחד לא יזהה אותה. השקיעה עצמה היתה מבוימת לחלוטין. השמש ירדה בין עננים כתומים ואדומים, מפרשית הפליגה באופק נכנסה לפריים בדיוק ברגע הנכון. אחרי דקה קצרה הגיע משומקום, רקדן שחום, מילידי מאווי, לבוש מטפחת לבנה, ודפק הופעה שחבל על הזמן מול המצלמה של נעמה. למה עירית הוד השרון לא מרימה כאלו שקיעות? פלא שאין מספיק תיירות בארץ? בלילה, לפני השינה נעמה לקחה אותי ואת תמר לשיחה והסבירה לנו איך נוצרים עננים, ולמה כאן במאווי יש איזור גשום ואיזור עם צל גשם. עשינו עצמנו משתכנעים. למחרת קנינו כרטיס טיסה לארבעתנו, לאי הגדול (Hawai) שם לדעתי נמצאים מתקני האחסנה הסודיים של העננים.
