קרנבל בניו אורלינס יש קרנבל

איך הגענו לניו אורלינס בתקופה הכי שווה בשנה ויצאנו בזול? איך לא בילינו אפילו במועדון ג`אז אחד? ואיך לעזאזל חזרנו הביתה עם כל-כך הרבה מחרוזות?
יפעת
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: קרנבל בניו אורלינס יש קרנבל

מרדי גרא

ובכן, הדעות חלוקות, פיני טוען שזה היה הרעיון שלו ולפי דעתי אני זו שהגיתי את הנסיעה. כדי לא לריב ולהרוס לכולם, הסכמנו בינינו שכל אחד חשב על זה לבד, אבל בתוך תוכנו ידענו מי הבוס האמיתי. (פיני: "אני!". יפעת: "אני!"). הרעיון: במקום עוד שהייה ארוכה ונדושה בניו יורק, אחת מני רבות, נתארגן כמה דיילים וננדוד לניו אורלינס. וכך, במחצית השנייה של חודש פברואר וימים ספורים לפני קרנבל ה"מרדי גרא" Mardi Gras יצאו להם שני דיילים (פיני ואוהד) וארבע דיילות (מיטל, לילך, רוני ואני) מניו יורק הקפואה אל ניו אורלינס החמימה, כמו להקת אווזי בר בדרכה אל ארצות החום. זמן הטיסה: שעתיים וחצי הלוך, שעתיים חזור.

 את המלון לא הזמנו מראש. כחלק ממשנת ה"יהיה בסדר" העדפנו להניח שבאמצע השבוע לא תהיה שום בעיה למצוא מקום גם ברגע האחרון. ורק בשעתיים שלפני הטיסה לניו אורלינס, רגע אחרון לכל הדעות, חייגנו למלונות בעיר ובכולם אכן מצאנו חדרים פנויים, תחי הספונטניות! (המחושבת). אגב, לכל מלון שמכבד את עצמו יש מספר חינם- 1-800, והללו מופיעים במדריכי הטיולים. טלפנו רק למלונות ברובע הצרפתי, כפי שהשביעו אותנו לעשות, והשגנו לנו חדר לשלושה איש ב 100$ כולל ארוחת בוקר. המלון נמצא בלב הרובע וכולנו ממליצים עליו בחום.

פרטי המלון: Chateau Hotel
כתובת: 1001Rue Chartres
טלפון: 5249636, 18008281822
 אמייל: www.chateauhotel.com.

 עם ההמראה מניו יורק, גם הציפיות שלנו מניו אורלינס החלו להרקיע שחקים, וכמה שניסינו להנמיך אותן, אתם יודעים, כגודל הציפייה כך האכזבה, לא הצלחנו. גם לא בנחיתה. מהאוויר ראינו את אזור הביצות המהמם ומיטל, כמו ישראלי שטס בפעם הראשונה ומצלם את העננים מהמטוס, שלפה מצלמה ותפסה דווקא כמה תמונות לא רעות בכלל. משדה התעופה הקטן לקחנו (שאטל 13$ לאדם) שהוריד אותנו היישר במלון בעל הסגנון העתיק, החצר הפנימית ובריכונת השחייה. החדר שלנו נראה מקסים, עם שידה עתיקה שנפתחת לשולחן, כיור דקורטיבי, אבל עם שתי מיטות בלבד. ובעודנו דנות בכובד ראש על סידורי הלינה, איך מסדרים שתי בנות ובן אחד (אוהד) בשתי מיטות, שמענו צלילי מוסיקה מבחוץ, עזבנו הכל ורצנו החוצה כדי לראות תזמורת של ילדים שחורים/אפרו-אמריקאים (לבחירתכם) עוברת ברחוב. זהו, עוד מבט אחד על התזמורת ועל המרפסות המקושטות ברחוב ומיטל ואני ידענו שאנחנו מאוהבות בניו אורלינס.

 כעבור שעתיים הגיע אוהד מטורונטו (לא רציתי לבלבל בפתיחה, אבל הוא הגיע מהשהייה שלו שם ושלושת האחרים יגיעו מניו יורק ויצטרפו אלינו רק מחר) והודענו לו: "אוהד, הלילה אתה ישן במיטה לבד". אוהד, דייל סטרייט, מחה בתוקף אבל ידע שאין לו ברירה, הניח בהכנעה את התיק על המיטה ויצא עמנו לתור את הרובע הצרפתי. מדובר ברובע לא גדול, רחובותיו הציוריים בעלי השמות בורגונדי, טולוז, סנט אן בורבון וכו` מסודרים בצורת שתי וערב. לכל הבתים מרפסות עליונות המקושטות בפיתוחי ברזל ותריסי עץ, בפרחים, סרטים, מחרוזות וכל קישוט צבעוני אחר שיש, במיוחד בצבעי סגול ירוק וזהב כשבהמשך תבינו למה.

 תוך שתי דקות הליכה מהמלון בלבד הגענו לכיכר ג`קסון Jackson Square הכיכר המרכזית של הרובע, אשר שימשה בעבר לאסיפות ולהוצאות פומביות להורג. כיום נמצאים שם בעיקר היפים חובבי שלום ושאנטי שמציירים על הגוף, קוראים בקלפים ומנגנים המנונים על כוסות, כולל את "התקווה". עוד בכיכר פסל, פארק, קתדרלה יפה ומודיעין לתיירים. חצינו את הכביש ומייד הגענו לטיילת ה Moonwalk שלאורכה זורם חלק עכור במיוחד של נהר המיסיסיפי. הצטלמנו, סימנו V וחיפשנו מקום לארוחת צהרים. מיטל התלהבה ממסעדה במרכז הרובע הצרפתי עם להקת בלוז. התיישבנו לצלילי התופים והגיטרה כאשר לא עברו שתי דקות והלהקה החליטה לצאת להפסקת הצהרים שלה, אבל מה, אם התיישבנו, לא נזמין? אני, חובבת המזון המוכר והבנאלי, בחרתי להתעלות על עצמי והזמנתי את המאכל הלאומי: הג`מבליה.

לתחילת הכתבה

מסורת זו מסורת

Jambalaya, תבשיל של אורז, ירקות, עוף ופירות ים ברוטב עגבניות מתובל. נשמע טעים? גם לי זה נשמע, אבל אחרי שני ביסים מהעיסה האדומה הזו פשוט התחשק לי להקיא. טוב, לא נורא, אמרתי לעצמי, כנראה שבמקרה נפלתי על ג`מבליה בטעם חומר משמר, ועלי לנסות ה במקום אחר, (ומאותו רגע ועד סוף השהייה אכלתי רק פיצה). ביקשנו חשבון, שילמנו וקמנו, כמובן שבדיוק אז סיימה הלהקה את הפסקת הצהרים שלה וחזרה לנגן. ואנחנו חזרנו לחדר לנוח לקראת היציאה בערב. שמה של מלכודת התיירים בה סעדנו: The market café. בעוד אנו נחים, הרי לכם אתנחתא תרבותית קלילה: Mardi Gras פירושו בצרפתית יום שלישי השמן, מדובר במסורת שהחלו המתיישבים הצרפתים בניו אורלינס בשנות ה-40 של המאה ה-18, כשערכו ביום זה נשפי פאר לציון סוף תקופת הקרנבל, ערב הצום שלפני הפסחא. כיום המרדי גרא מצוין בקרנבל תחפושות ענק ובנשפים יוקרתיים. התאריך השנה היה: 24/2/2004.

אנחנו הגענו לעיר פחות משבוע לפני כן, בדיוק בעונת החגיגות המתחילה כ - 12 יום לפני המרדי גרא. קרוב ל 70 מצעדים נערכים בתקופה זו. לכל מצעד יש נושא, המיתולוגיות של רומא, יוון ומצרים מהוות כמחצית משמות המצעדים. במהלך כל מצעד זורקים לקהל חרוזים, צעצועים ומטבעות פלסטיק מיוחדים. כמעט לכולם יש את אותו פורמט: הקפטן בראש המצעד על בימה ניידת או רכוב על סוס. אחריו באים המלך או המלכה של המצעד ולפעמים גם אנשי האצולה, לאחריהם בימות ניידות מקושטות וביניהן רקדנים, תזמורות, ליצנים וכנופיות אופנוענים, ואין זה נדיר להגיע ל 3000 משתתפים במצעד. ביום שלישי השמן, יום המרדי גרא, נערך קרנבל התחפושות, כולם מתחפשים, גברים נשים וטף. צבעי הקרנבל (ופתרון התעלומה ממקודם): סגול- המסמל צדק, ירוק- המסמל אמונה וזהב- המסמל כוח נראים בכל מקום, מסרטים על המרפסות ברובע הצרפתי ועד דגלים בבתי הפרברים.

 ויש גם עוגה, ה- king cake, בצבעי המרדי גרא אשר בתוכה אופים בובת פלסטיק קטנה, ולפי המסורת, מי שמקבל את הפרוסה עם הבובה צריך להביא לחבר`ה את העוגה הבאה. רצה המקרה וטעמתי דוגמית מהעוגה באחד מבתי הקפה, מה אומר לכם, אני מוכנה לאכול עשר ג`מבליות מהמסעדה עם (ליתר דיוק: בלי) הנגנים ובלבד שלא אצטרך לטעום שוב מהעוגה האיומה הזו, ולא, לא נראה לי שנפלתי על הבובה מהפלסטיק. את המצעדים מארגנים מועדונים שונים ולכל מועדון יש נשף רשמי, עם מלך ומלכה ואצולה, בלבוש מפואר וקהל מוזמנים. ערבי הגאלה האלה אינם פתוחים לקהל. אין לקנות כרטיסים והכניסה בהזמנות בלבד. (הסלקציה של האומן 17 אפס לידם). כפיצוי לעמך ולתיירים יש ביום שני השמן, יום לפני הקרנבל, מסיבה ב Spanish Plaza עם זיקוקין דינור, זו מסיבה ללא סלקציה הפתוחה לקהל הרחב, תודה רבה באמת.

 אגב, תזמורת הילדים מהצהריים עברה ברחוב בעיצומה של חזרה לאחד המצעדים. ועכשיו הזמן להודות: אני חולה על מצעדים. חגיגות סיום בקונסרבטוריון לכלי נשיפה, ילדות קתוליות ביום פטריק הקדוש, כתה א`2 בחגיגות שמחת תורה, פועלים רומנים באחד במאי. לא משנה מי צועד ולמה, אני פשוט נמסה. לאחר השלאף שטונדה שלנו יצאנו מיטל אוהד ואני לחזות בשני המצעדים שנערכו באותו ערב, את המסלול וטיפים היכן כדאי לעמוד קיבלנו מבעוד מועד ממודיעין התיירות בכיכר ג`קסון. המצעד הראשון היה מרהיב וצבעוני, ומכל בימה ניידת נזרקו לעברנו שרשראות נוצצות, מטבעות פלסטיק ועוד קשקושים שצוברים בבית וזורקים לפח אחרי קורס פנג שואי. לא אכביר במילים בתיאור המצעד ואתן לתמונות לדבר.

לתחילת הכתבה

מנפנפים בשרשרת

ירח מעל בורבון: בין המצעד הראשון לשני יש הפסקה. על מעללי רחוב בורבון שמענו עוד בארץ ושלושתנו מיהרנו לפקוד אותו כדי להבין למה בעצם זהו רחוב חיי הלילה האולטימטיבי. וובכן, יש לכך שלוש סיבות עיקריות: 1. כולו מורכב ממועדונים ופאבים. 2. ציצים. 3. עוד ציצים. (ילדים, לא לקרוא).
 יסלחו לי הקוראים החסודים, אבל אי אפשר להסביר מה הולך שם בניו אורלינס מבלי להרחיב אודות סיבות שתיים ושלוש. קיימת בעיר מסורת ידועה ומאוד מכובדת: עומדים להם גברים חרמנים על המרפסות הגבוהות ומנופפים ב שרשראות חרוזים נוצצות, הקרויות beads. נשים, שעוברות ברחוב בורבון, חושקות בשרשראות, אך אויה? כיצד תוכלנה להשיג שרשראות לרוב מאותם גברים? נשים אלה, אשר אינן לובשות את הפריט המסורבל הנקרא בפי כל חזיה, נאלצות להרים את חולצותיהן ולחשוף את החזה, אזי נופל עליהן מבול של שרשראות מכל הסוגים והמינים, שמחות בחלקן, הן אוספות אותן, תולות על הצוואר וממשיכות הלאה, אל המרפסת הבאה.

כמובן שלא כל אחת משתכנעת בקלות להקריב את צניעותה לעיני גברברי המרפסות. ועל כן פיתחו הגברים שיטה מתוחכמת: הם קוראים לבחורה בקריאות "היי, היי", זורקים לה שרשרת נחמדה מבלי שתצטרך לעשות דבר, ואז, כשהיא כולה אסירת תודה, הם מנפנפים בשרשראות השוות באמת ומסמנים: "רוצה את זאתי? תרימי ת`חולצה, ורצוי שלא תהיה לך חזייה מתחת". כמו כן, כל בחורה שלוטשת עיניה לעבר המחרוזות, מגלה סימני חולשה אותם מריחים הזאבים, אשר מייד מקיפים את המסכנה בלהקות גדולות ומעודדים אותה להיחשף. תשמעו, לפעמים זה עובד. אז עכשיו, בגלל שאני כנה, ובגלל שמישהו מהדיילים ממילא ילשין עלי ברשימת התגובות, אודה ואומר, גם אני הוקפתי וגם אני הרמתי חולצה. או קיי? זהו, אמרתי את זה. אבל רק תדעו שהייתה לי חזייה מתחת, ואפילו צעקו לי בוז בגללה.

אחרי שהתרחקתי מהמקום, נרגשת מאומץ לבי המשול לאומץ של החנון של הכתה שמתחצף למורה, ניגש אלי בחור במצלמת וידאו וביקש בנימוס דרומי: "את מוכנה לעשות את זה שוב מול המצלמה?" כן, בסדר, ואחרי זה לראות את עצמי באחד מערוצי הזבל האמריקאים בתכנית סטייל girls go wild. ואסיים את הסוגייה בציטוט מתוך חוברת מידע לתיירים:" אם ביליתם מספיק זמן ברובע הצרפתי, בוודאי ראיתם בשר חשוף, אבל זה עדיין לא חוקי ושנוי במחלוקת בקרב המקומיים, זו תוספת חדשה יחסית לקרנבל. אנשים נעצרים על כך בכל שנה אז לכל הפחות אל תתפשטו בפני שוטר, ילד, משפחה או כאלה שבפירוש לא מוצאים זאת משעשע".

 הסתובבנו לנו מתחת לגיהינום המרפסות כשאחד היחצ"נים הזמין אותנו לעלות למרפסת שלו, אחת מרכזית ומבוקשת. לא סירבנו, אבל אז התברר שגברים צריכים לשם 5$ תמורת התענוג, אוהד שילם ועלינו למעלה, עברנו את רחבת הריקודים של המועדון בדרכנו למרפסת, ואז התברר שגברים צריכים לקנות משקה כדי לצאת למרפסת עצמה. אז כבר ממש התעצבנו ועזבנו את המקום בסערה. לקח: גברים- בדרך למרפסת תיאלצו להיפרד מחופן דולרים. נשים- הדרך למרפסת חופשייה בפניכן. לעומת המרפסות הגזלניות, הכניסה כמעט לכל המועדונים ברחוב בורבון היא חינם.

מקומות מומלצים הם Old opera house- בורבון פינת טולוז. בית קפה/מועדון עם אוירה עליזה, בעת שעברנו בו היו שם נגנים שלבשו על הגוף כלי נגינה דמויי פומפייה ומאפרות שקישטו את פני היושבים, ו- Puzzo- דיסקוטק גדול במרכז הרחוב, מוסיקה טובה וחצר פנימית ל-chillout.

 מועדוני ג`אז ובלוז? לא ברחוב בורבון וגם לא בשהייה שלנו, למעט מקום פינתי קטן ומקסים עם פסנתרן שחור שניגן את רוב הרפרטואר של ה"קומיטמנטס". במהלך השיטוטים הלוך ושוב ברחוב בורבון צבר האגו שלנו חיזוקים רבים מנשוא, כמעט על כל צעד ושעל התחילו איתנו גברברי טנסי, נברסקה, טקסס, מיזורי, וירג`יניה וכן הלאה. ואגב, לא כל הגברים האמריקאים נראים כמו על הסט של מלרוז פלייס, בלשון המעטה. כדי להרגיע את האגו קצת התיישבנו בגייז באר אבל אפילו שם התחילו איתנו. אלי ניגש גיי מלוקק וכך אמר: "את ממש מדהימה, ואם הייתי סטרייט הייתי מתחיל איתך". אני: "אבל אתה... גיי?" הוא: "הכי גאה שיש". אז נתתי לו שרשרת אדומה עם לבבות, הגיע לו. וקיבלתי בתמורה נשיקה ענוגה על הלחי. כל כך סונוורנו ממעללי רחוב בורבון, שפספסנו את המצעד השני. אבל לא נורא, מחר יהיו עוד שניים.

לתחילת הכתבה

היום שאחרי

עוד מעט תגיע השלשה השנייה, פיני לילך ורוני (אולי פיני יחשוב שגם המלון שמצאנו היה בעצם רעיון שלו). בינתיים אנחנו יושבים לארוחת בוקר ליד הבריכה ונהנים מקרני השמש המלטפות (18 מעלות צלזיוס). ואז הם מגיעים, מפרגנים על המלון, מגיעים לחדר שלהם ומחברים מייד את שתי המיטות. פיני, דייל סטרייט אף הוא, יישן באמצע כמובן, לקול מחאותיו של אוהד. אנחנו לוקחים אותם לאותם המקומות מאתמול ולא חוסכים במילים: "טוב, אז אתם רואים את ההוא עם הכוסות, הוא יודע לנגן את התקווה", "המצעד הראשון יוצא ברבע לשש אבל אפשר להגיע לשם רק בשמונה כי לוקח לו המממון זמן להגיע למרכז העיר" "שלא תעיזו לקנות מסיכות בחנויות פה ברחוב, בשוק הצרפתי יש שלוש מסכות ב-5$" ועוד ועוד הסברים פטרוניים של תיירים עם פז"ם של יום שלם בניו אורלינס.

השוק הצרפתי, גם הוא ברובע הצרפתי כמובן, שווה ביקור. מוכרים בו מזון, תבלינים ורטבים, וכן צעצועים, מזכרות, והמון מסכות, צעיפי נוצות ושאר קשקושים לנשפי מסכות שאליהם ממילא לא נוזמן. אנחנו ממשיכים להסתובב ברחובות הרובע, שמהם אין לדעת שובע, עוצרים לשמוע להקת בלוז מנגנת ברחוב וזורקים דולר לפסל אנושי פרחוני ששווה כל סנט.אחר כך יושבים לארוחת ערב במסעדה איטלקית ומפתחים שיחה מעמיקה עם שני שוטרים שמגלים בקיאות מפתיעה בפוליטיקה הישראלית ובסיום הארוחה מעניקים לכולנו חולצות טריקו של המשטרה המקומית. בסיום הארוחה כולנו הולכים לנוח במלון, וכולנו גם מתעוררים מאוחר מדי ומגלים שפספסנו את שני המצעדים להערב. כולנו עצובים. אבל לפחות נשאר רחוב בורבון, שם הלילה רק מתחיל. האווירה: שידור חוזר של אתמול, רק יותר עמוס. בגייז בר מתחיל איתי הפעם בחור שמספר לי בהתלהבות על תכניותיו למרדי גרא: "את לא מאמינה, השנה אני מתחפש במצעד למארג` סימסון, התחפושת שלי תורכב מאלפיים נוצות ומפיאה כחולה ענקית". הנה הלכה עוד מחרוזת.

בסביבות השעה 23:00 מושכת השלישיה השנייה לכיוון מועדוני ג`אז ובלוז, אנחנו מחפשים ומחפשים אבל כל המקומות המתורבתים הללו כבר סגורים, ולא נותר אלא לחזור לרחוב בורבון ולאסוף עוד כמה עשרות מחרוזות, הפעם בלי להרים חולצה. למחרת, אוהד עוזב על הבוקר ומפספס את מצעד בית הספר בשעה 12:00 בצהרים. זהו בית ספר שנמצא ממש בסמוך למלון שלנו ואנחנו עומדים לנו ברחוב ומתמוגגים מהילדים החמודים בתחפושת ובתזמורות, שזורקים לנו כל הזמן מחרוזות, עד שבשלב כלשהו אנחנו קורסים תחת העומס וממשיכים לתפוס אותן רק כי ממש לא נעים לנו לסרב.

 לאחר מכן מיטל ואני מתפצלות מהשאר ולוקחות את חשמלית סנט צ`ארלס ל- Garden District: פרבר מגורים מפואר המקושט באחוזות דרומיות ובצמחייה יפהפייה כדי לערוך סיור עצמי בין האחוזות, לפי מסלול שקיבלנו ממודיעין התיירים. זוהי למעשה הפעילות האחרונה שלנו בעיר וכאן תם הטיול. אטרקציות שפספסנו: שיט בביצות, סיור בעקבות כשפי הוודו ורוחות הרפאים, ביקור בבית קברות מפחיד. את כל אלה נשמור לפעם הבאה. ליום המרדי גרא עצמו לא נשארנו, עזבנו ביום חמישי היות ובסוף השבוע מחירי המלונות עולים פלאים וביום הקרנבל עצמו כל המלונות תפוסים מראש. ולכל מי שרוצה ליהנות מכל העולמות, אני ממליצה לנהוג כמונו, להגיע לתקופת 12 ימי החגיגות שלפני יום שלישי השמן, רצוי באמצע השבוע.

 בשעות הערב אנו עולים על המטוס בחזרה לניו יורק, וכעבור יומיים, בטיסה חזרה לארץ אני מנפנפת לדיילים במחרוזות, אבל הם לא מוכנים לעשות בשבילן כלום, אפילו לא להוריד צעיף או עניבה. אני מחלקת להם אותן בכל זאת, למרות שממש לא מגיע להם. ומה עם שאר המחרוזות? מעט מהן חילקתי בארוחת ערב משפחתית וכל השאר שמורות כאן בקופסא ליד שולחן המחשב, עדות אילמת לימי הזוהר של ניו אורלינס.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ניו אורלינס