סולט לייק סיטי
אנחנו במדינת יוטה (Utah). הגענו לסולט לייק סיטי (salt lake city) היפה והפורחת. היא שוכנת בעמק בין ההרים וחלק ממנה בנוי בצורת מדרגות על ההר. העיר נוחה להתמצאות והעיקר: אפשר לנסוע ולחנות בה עם קרוון. סיימנו את יום הנסיעה המעייף במרכז המבקרים של סולט לייק סיטי. תמיד ידעתי שיוטה היא מדינת המורמונים (כיום הם מהווים כ 70% מהאוכלוסייה) וסולט לייק סיטי הצטיירה בעיני כעיר שמרנית ואפורה, שמחתי לראות שטעיתי. המון אירועים ופעילויות יש פה - קונצרטים, הופעות, פארקי שעשועים, מרוצי מכוניות ועוד.
אנחנו אמורים לבלות כאן יומיים או שלושה וקשה להחליט מה לעשות ולאן ללכת. בלילה הראשון ישנו בקמפ של KOA (יקר, אבל היינו צריכים אינטרנט ואין אף קמפ אחר בסביבה). למרות הגשם, רותם ועידו יצאו לשחק בחוץ וגילו קשת כפולה נהדרת בשמים. בניגוד לתופעה היפה הזאת גם חווינו תופעה שלצערנו עוד נחווה בהמשך, רכבות חוצות את העיר וצופרות בעוצמה (למרות שאין נקודת מפגש מסוכנת) בכל שעות היום והלילה. והן נוסעות כל הלילה!!
את יומנו הראשון "הקדשנו" לילדים. מוזיאון הילדים של יוטה (children`s museum of Utah), שנמצא ברח` 840n 300w התגלה כמקום מאכזב מאד. רותם ועידו אמנם נהנו אבל אנחנו, שכנראה יותר ביקורתיים, ראינו מוזיאון קטן יחסית ולא ממש מושקע. אחרי שעה וחצי גם הילדים הרגישו שמיצו את המוזיאון עד תום. המחיר,למי שמתעקש, 5$ לאדם. המשכנו, על פי התכנון, לפלנטריום (Clark planetarium), שם יש תצוגה אינטראקטיבית חינם בנושאים שונים כמו: ליקוי חמה, סיבוב הירח סביב כדור הארץ, מראה הכוכבים דרך טלסקופ, סלע מהירח, חלקי מטאוריטים ועוד. במקום יש גם קולנוע IMAX וסרט בפלנטריום בתשלום. בחרנו לראות סרט בפלנטריום, מכיוון שאת סרטי הIMAX המוצגים כבר ראינו, וקיבלנו את הכרטיסים בחינם בגלל חברותנו ב- ASTC. התערוכה ממש יפה, אחת המוצלחות שראינו בטיול. כל התופעות מוסברות ומלוות באמצעי המחשה שונים. מקסים ומומלץ. הפלנטריום נמצא ב- 110south 400 west ב-Gateway. ה-Gateway הוא מרכז מסחרי יפה, במרכזו יש מזרקה וילדי העיר באים בבגדי ים ומשתכשכים בה. המזרקה גם רוקדת פעם בשעה לצלילי מוסיקה.
טיילנו קצת בין החנויות, אכלנו ונסענו ל- temple square, זהו המתחם המרכזי בעיר. נמצאים בו בין היתר גם הקפיטול (שהיה בשיפוצים), בנייני ראשי הכנסייה המורמונית, גן יפה, אודיטוריום ובתוך חצר תחומה בחומה לבנה נמצאים מרכזי המבקרים, כנסייה ומקדש מורמוני. נכנסנו דרך מרכז המבקרים בשער המזרחי, שאלו אותנו אם נרצה סיור וסירבנו בנימוס. הסתובבנו לבד וכשיצאנו ממרכז המבקרים לכיוון החצר "התנפלו" עלינו כמה sisters, אותן בנות שסיפרתי עליהן בכתבה הקודמת, וממש אילצו אותנו לקחת סיור. לא עזרו התירוצים שהילדים לא יודעים אנגלית ואין להם סבלנות, היה להן פתרון לכל דבר - "אנחנו נדבר לאט", "תוכלו לתרגם", "זה לא ארוך" וכו`. כך מצאנו את עצמנו מטיילים מלווים בשתי אחיות, אחת ממקסיקו - sister rodrigez והשנייה מאוסטרליה תסלח לי ששכחתי את שמה. יש שם בנות מכל העולם, תמיד חשבתי שמורמונים חיים רק ביוטה, אך הן באות ממקסיקו, צרפת, פיליפינים, אורגוואי, גרמניה ועוד. הן נמצאות שם שנה וחצי בלי לבקר בבית. קשה לפספס אותן, הן לבושות בחצאיות שחורות או כחולות שאורכן מתחת לברך ומחזיקות בידן את "ספר המורמונים". המורמונים מאד מיסיונרים והם עושים את זה בנחמדות ובחן. בלי להרגיש למדנו עליהם המון. סיירנו בכנסייה וראינו את המקדש מבחוץ (יש איזה קשר למקדש שבנה שלמה המלך. הם בעצם טוענים שהמתיישבים הראשונים באמריקה הגיעו לכאן מירושלים). במרכז המבקרים יש פסל ענק של ישו. הפעם הפסל גם "מדבר". ישבנו ושמענו בסבלנות את דברי הפסל. מכיוון שהיו שם גם גרמנים אז שמענו אותו "מדבר" בהתחלה בגרמנית ואחר כך באנגלית. הילדים איבדו סבלנות כבר מזמן, אבל זה לא עזר והבנות המשיכו לדבר ולהסביר.
הגענו לתערוכה של תמונות שבה הילדים דווקא התעניינו מכיוון שהיו בה ציורים הקשורים לתורה, למשל: אדם וחווה, משה ואהרון, תיבת נוח ואפילו דניאל בגוב האריות. אחר כך, כמובן, התמונות ממשיכות עם הולדת ישו וישו ושנים עשר השליחים שלו בירושלים. בכל מרכז מבקרים יש להם דגם תלת מימד של ירושלים מימי בית המקדש ובמקביל יש תמונות של ירושלים היום. בסוף הסיור "האחיות" שרו לנו שיר ונתנו לנו קטע שנקרא כל המשפחה ביחד. הן ממש רצו שנבטיח להן שנקרא אותו כולנו. אפי ואני אמרנו שנקרא, אבל לא בקול רם ולא לילדים. הקטע מדבר על ערך המשפחה וחשיבותה בדת המורמונית (כתוצאה מכך, כ -30% מתושבי יוטה הם מתחת לגיל 18 - הכי גבוה בארה"ב). ועוד קצת להשכלה, מה בעצם בין המורמונים לנוצרים? אז קודם כל, האמונה שלהם היא שהייתה עוד התגלות של ה` מלבד ההתגלות שלו לישו. מלבד זה, בגלל קדושת הגוף הם לא מעשנים, לא מכניסים לגוף קפאין ולא שותים אלכוהול. זהו, גמרנו עם החלק המיסיונרי.
נסענו בעיר, כבר ערב, השמש שוקעת פה מאוחר וזה מאד מטעה. אנחנו צריכים לנסוע קצת יותר דרומה לצורך הפעילות שנעשה מחר. בינתיים אנחנו רואים אורות, דוכנים והתקהלות של אנשים. לאפי ולי זה הזכיר את פסטיבל "טעם העיר" ורצינו מאוד לראות מה קורה שם. חיפושי חנייה היו קשים באזור אבל אפי לא מתייאש, במיוחד כששני ילדים צועקים לו באוטו ש"הנה יש כאן חנייה" (כתוב לא לחנות, אבל לקרוא הם לא יודעים) ו- "אתה לא רואה שעברת חניה" (היא הייתה ליד ברז כיבוי אש, אבל למי איכפת), בסוף מצאנו. הפסטיבל, הסתבר, לא היה פסטיבל כי אם הופעה של זמר, שגם מוכרי הדוכנים לא ידעו את שמו, אבל משך הרבה קהל. היו שם דוכני מכירה של דברי אומנות וגם קצת אוכל. נהנינו לטעום קצת מאווירת הבילויים של העיר, למרות שהגענו כמעט בסוף.
למחרת בבוקר הלכנו למרוץ מכוניות, יותר נכון אימון למרוץ מכוניות. המרוץ עצמו מתקיים ביום שבת ואנחנו כבר לא נהיה פה. נסענו למגרש miller motorsports park. נוסעים בכביש 36 דרומה ופונים לכיוון מערב בכביש 138. המגרש הוא חדש ונמצא בעיירה שנקראת tooele. המרוץ נקרא le mans והמבינים במרוצים יודעים שזה מרוץ "שווה". היום המכוניות מחממות מנועים או עושות חזרה גנראלית או איך שהם קוראים לזה בשפת המרוצים. מסתבר שהאירוע נמשך שלושה ימים ויש אפילו אפשרות להיכנס עם קרוון לתוך המתחם ולשהות בו שלושה ימים, ממש בתוך מגרש המרוצים, תמורת סכום לא פעוט. אנחנו שילמנו 20$ רק כדי לראות את האימון, הילדים נכנסו חינם. ישבנו ביציע וראינו מכוניות נוסעות ונוסעות ונוסעות. אחרי כמה סיבובים אני כבר הבנתי את הפרינציפ. עידו ואפי התפעלו והלכו לראות את המכוניות מקרוב. מסביב למגרש היה עמדות של GMC שהציגו את מיטב המכוניות וכן התכנסות של מועדון מכוניות הקורבט (מכונית הספורט של תעשיית הרכב האמריקאית). בשלב מסויים רותם ואני ראינו שזה מתארך וחזרנו לקרוון. אפי ועידו חזרו רק בשעה חמש וחצי, עם הרבה חוויות וסיפורים על המכונאים שמטפלים במכוניות ומפרקים אותן לגורמים.
בספרי ההדרכה לתיירים וגם במרכז המבקרים המליצו לנו ללכת לראות חזרה של המקהלה המורמונית. המקהלה נקראת Mormon tabernacle choir והיא מתאמנת בכל יום חמישי בשעה שבע וחצי באולם שנמצא בטמפל סקוור. למזלנו, האולם בשיפוצים וזכינו לראות את המקהלה באודיטוריום הענק - 21,000 מקומות ישיבה!!! החזרה פתוחה לקהל הרחב והיא אינה עולה כסף. בכניסה לאודיטוריום ובכל מסדרון או מעבר יש כמה סדרנים (לפי דעתנו מתנדבים) שמורים לנו לאן ללכת ועונים על שאלות. אחת הסדרניות ששמעה שאנחנו מישראל (הם אוהבים אותנו, המורמונים) נתנה לנו דיסק של המקהלה למזכרת. המקהלה מונה 350 איש ומופיעה עם תזמורת גדולה. מאד מרשים ומאד נעים לאוזן. השירים הם שירי דת כמובן, אבל למי איכפת, אנחנו ממילא לא מבינים את המילים. אפשר להיכנס ולצאת מתי שרוצים.
איפה נישן?
בלילה נסענו מזרחה על כביש מספר 80. חושך גמור, אחת עשרה בלילה ולנו עדיין אין מקום לישון. על יד סולט לייק סיטי יש שלושה מתחמים שבחורף משמשים לסקי ובקיץ לפעילויות שונות. עוד לא החלטנו באיזה מהם נבחר, אבל נסענו מזרחה לאיזור המדובר ומכיוון שלא מצאנו קמפ ישנו בוולמארט. בבוקר נכנסנו למרכז המבקרים של המתקנים האולימפים (מכביש 80 פונים לכיוון כביש 224), שם גם הבנו שמתחם אחד, snowbird, נמצא במרחק שעה נסיעה דרומה מכאן. לצערנו, לא הבנו את זה קודם והוא דווקא היה הזול מכולם. אז מתחם אחד כבר נפסל. המתחם השני נמצא בפארק סיטי, מרחק חצי שעה נסיעה. המתחם השלישי הנבחר הוא המתקן האולימפי. בשנת 2002 התקיימה אולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי ונשארו כאן המתקנים. בחורף יש כאן אתרי סקי נפלאים ובקיץ מנצלים את מה שאפשר לצורך פעילות קיץ. יש מוזיאון אולימפי, מזחלות שונות, אומגה קצרה וארוכה, רכבלים ואימוני קפיצות סקי למים. אנחנו בחרנו ב"חבילה" הכוללת: סיור מודרך למתקנים האולימפים, מוזיאון אולימפי, מזחלת אישית ואומגה (שני הדברים שעידו יכול לעלות עליהם). שילמנו 20$ לאחד, לאחר שקיבלנו קופון הנחה ממרכז המבקרים של האזור האולימפי.
בסיור ראינו מאיפה קופצים את קפיצות הסקי - איזה פחד הגובה והתלילות. למדנו על המזחלות השונות וראינו אנשים עושים פעילות במזחלת שלג אמיתית. המוזיאון כולל בתוכו פריטים שונים מהאולימפיאדה: מדליות, בגדים ומוצגים שונים מאז ועד היום, סימולאטור סקי ולא שכחו גם את אולימפיאדת החורף לנכים. כבר הזכרנו את היחס לנכים בחברה האמריקאית, יחס שאנחנו נפעמים ממנו כל הזמן, פשוט חלק בלתי נפרד מהחברה. כמו שתכננו מהתחלה, אפי ועידו עלו על המזחלת האישית (שזה משטח שמחליק במסלול מפותל ואתה שולט במהירות) והאומגה, גם האומגה הקצרה היא מאד גבוהה ואחר כך הם שוב עלו על המזחלת והאומגה במקומנו (נראה לכם שרותם ואני נעלה על זה?). בסוף רותם רצתה לעלות על הרכבל שמוביל למזחלת, רכבל זוגי, היא לקחה את אפי איתה ועידו משך אותי לעלות גם כן. את הצעקות שלי שומעים שם עד היום!! במקום יש גם אימוני קפיצות סקי, אבל מכיוון שאין שלג אז הם מחליקים על משטח פלסטיק וקופצים לתוך בריכת מים מבעבעת. מרתק לשבת ולראות את זה, איזה קפיצות ואילו פעלולים.
מי שרוצה להרגיש קצת כמו באולימפיאדה יכול לשלם ולקבל אימון של שלוש שעות שבסיומו אתה אמור להיות מסוגל לקפוץ ממקפצה נמוכה. אפי רצה אבל ויתר בגלל קוצר הזמן. בסופי שבוע יש הופעות של קפיצות ראווה וזה מייקר את עלות הכניסה. סיימנו את היום בפארק סיטי (park city) מעט מזרחה משם, עדיין על כביש 224. גם בפארק סיטי יש מתחם סקי שכזה. הרחוב הראשי בעיירה היפה מלא בחנויות נחמדות, בתי קפה, פאבים ומסעדות. בחלק מהמסעדות יש הופעות וגם במדרחוב. בכלל הפארק סיטי מלא פעילויות במשך כל השבוע. אנחנו בילינו שם רק כמה שעות שבהן טיילנו קצת, נסענו בטרולי שעובר ברחוב הראשי חינם, ראינו חלק מהופעה של זמר, ואכלנו במסעדה מצויינת - Wasatch brew pub. בחזית המסעדה רואים מבשלת בירה, אל תתנו למראה חביות המתכת להטעות אתכם, בפנים יש ממש מסעדה וכנראה שהיא מבוקשת מכיוון שהיה צורך להמתין עד שיתפנה מקום. האוכל מצוין וגם השירות שכלל מלצר צעיר שפגש חבר`ה ישראלים בטיולים בדרום אמריקה וישראלים שבאים לכאן בחורף לסקי, אבל עדיין לא פגש פה ישראלים בקיץ.
את היום העמוס הזה סיימנו בקמפ היחידי באיזור שנקרא כמובן park city rv resort. כהרגלנו, לא הזמנו מקום והגענו בשעה מאוחרת וחשוכה לקמפ שהחזית שלו נראית ישרה ומסודרת, אבל כדי למצוא מקום צריך לרדת במורד גבעה ובשביל צר ולגלות ש... הכל מלא וצריך לרדת עוד קצת. לא סימפטי, אבל אפי הצליח. בגלל שזה הקמפ היחידי באזור, הם מרשים לעצמם לגבות מחיר של 35$ ללילה, אבל לפחות אפשרו לנו להישאר עד מאוחר כדי לכבס. פנינו מועדות לכיוון הילוסטון ונסיעה ארוכה עוד לפנינו. ידענו שלא נעשה אותה ביום אחד ושגם יום מנוחה עוד לפנינו.
אל איידהו
אחר הצהריים, יום שבת, אנחנו מתחילים לנסוע על כביש 15, למדינת איידהו (Idaho), מדינה דלילת אוכלוסין אשר מפורסמת בתפוחי האדמה שלה. אצלי האסוציאציה למילה איידהו היא הסרט "איידהו שלי" והתמונה שחרוטה לי בראש היא ריבר פיניקס וקיאנו ריבס רוכבים על אופנוע באמצע שומקום. למרות הציפיות, לצערי, לא פגשנו את קיאנו ריבס באיידהו. כבר מזמן אין לו מה לחפש כאן. הסתכלתי על "רותי" ומצאתי עיירה בדרך - lava hot springs, המיקום שלה על כביש 30 וזמן הנסיעה אליה התאימו לנו לחניית לילה. ראינו שיש כמה קמפים באזור, אפילו לא חשבנו לטרוח להתקשר ולברר כי אין סיבה שבאיזו עיירונת באיידהו לא יהיה לנו מקום. אם אני מספרת את כל זה אז מסתבר שטעינו, טעינו בגדול!! הגענו לעיירה קטנה אבל בין שבת לראשון (שזה סופשבוע כאן) המקום נראה עמוס, עמוס מאד. מלבד מעיינות חמים, יש כאן גם נחל שאפשר לשוט בו על אבוב ובריכת שחיה גדולה עם כמה מגלשות מים ומקפצות. אנחנו עוברים לנו מקמפ אחד לשני כדי לגלות שהכול מלא. אחד הקמפים הזכיר לי את הכנרת ביום עמוס במיוחד, רק במקום אוהל על אוהל היו כאן קרוואנים על קראוונים. קמפ אחד שהגענו אליו אחרי מעבר על גשר צר, שלא היינו בטוחים אם יחזיק מעמד, היה ריק ורק ממטרות השקו כאן דשא מטופח. בעלי הקמפ היו זוג זקנים שלא רוצים יותר לתפעל אותו אבל מוכנים לקבל אותנו תמורת 40 דולר ללילה!! התייעצות קטנה ואנחנו מחליטים לוותר, לא נעים לשהות בקמפ שאין בו אף אחד וגם המחיר מופרז. לאחר ייאוש מסוים הגענו ל - aura soma lava על פי שלט שאפי ראה ברחוב הראשי של העיירה. זה בעיקר מוטל ויש בו מקום לשלושה קרוונים ו...אחד מהם יהיה הקרוון שלנו. המחיר - 32.5$ ללילה, אבל אין ברירה אם אנחנו רוצים לישון. אפרופו לישון, גם כאן הרכבות צופרות ללא הפסקה כל היום וכל הלילה (המקומיים כל כך רגילים שלא ידעו לענות על השאלה למה הן צופרות כל הזמן).
הילדים, שכבר ראו את הבריכה מכל הכיוונים האפשריים מתחילים להפעיל לחץ מתון ואחר כך מאסיבי כדי שנלך לבריכה ונוותר על יום המנוחה מחר. עידו לא מוותר גם על אבוב בנחל ואנחנו בסופו של דבר נכנעים ומוותרים על יום המנוחה לטובת בריכת השחייה. יום ראשון הוא יום עמוס במיוחד ואני משתדלת שלא נלך לאטרקציות בימי ראשון בגלל הצפיפות, אבל אם רוצים להמשיך בתוכנית אין ברירה אלא לוותר על יום המנוחה. חשבנו לקנות כרטיס משולב לבריכה ולמעיינות, הלכנו להאריך את שהותנו בעוד לילה נוסף והפקידה סיפרה לנו שבמוטל יש בריכת מי מעיינות חמים, אז אנחנו הולכים רק לבריכה ואפי ואני נלך אחר כך לבריכה החמה. הבריכה - Olympic swimming complex נמצאת בקצה הצפון מערבי של העיירה והיא באמת גדולה מאוד. יש בה שתי מגלשות מים גבוהות ועוד אחת קטנה והרבה מקפצות שהגבוהה שבהן בגובה 10 מטר. המחיר - 28$ למשפחה, לא יקר. אפי ועידו הלכו לשכור אבוב (ברחוב הראשי main .st שוכרים אבוב זוגי במחיר 6$ לשעה), רותם ואני נכנסנו לבריכה. לאחר סיבוב קצר מסביב לבריכה אני מבינה שאין כאן כסאות נוח והכי גרוע אין כאן שמשיות, כלומר השמש קופחת לנו ישירות על הראש (איפה הבריכות בארץ???). אמנם בחורף קר כאן ויש שלג אז אולי מתלהבים פה מהשמש, אבל נראה לי שפחות מודעים לסכנות שהיא גורמת.
אנחנו מוצאות פיסת צל אחת מאחורי בניין הכניסה ומתמקמות שם. במקביל, אפי ועידו מתחילים את דרכם עם האבוב. בהתחלה נכנסים באמצע המסלול, שם הזרמים חלשים יחסית, סיום המסלול הוא ליד אזור הבריכה. יש לשים לב שנקודת הסיום לא מסודרת כמו בירדן בארץ (וזה קשה לקום מאבוב זוגי בזרם הנחל). בפעם השנייה, הם עשו מסלול ארוך יותר המתחיל בקצה המזרחי של העיירה. הזרימה שם מאוד חזקה והיו מקומות שהם כמעט התהפכו. אחרי כשעה הגיעו אפי ועידו ממסלול האבובים המהנה. אני מתפעלת מכל הקופצים למים, בעיקר מאלה שקופצים מהמקפצה הגבוהה ועוד מצליחים לעשות גלגולים וסלטות. כל אחד יכול לקפוץ. מי שמעוניין לקפוץ במקפצות הגבוהות צריך פשוט לחתום על טופס בכניסה. אני מניחה שהטופס מסיר מהם אחריות למקרה אסון. במקפצות הקטנות אין צורך גם בחתימה. עידו ורותם רוצים לקפוץ, אני כרגיל מודאגת. כבר הרבה זמן שלא ראיתי מקפצות בבריכות שהלכנו אליהם בארץ והם אף פעם לא התנסו בקפיצה ממקפצה, אני מדברת כמובן על המקפצות הקטנות, אבל הם עולים וקופצים, נהנים וחוזרים לעשות את זה שוב. אני מביטה בפחד, אבל מעודדת, העיקר שלא יהיו פחדנים כמו אמא שלהם.
בסוף היום המוצלח הלכנו, אפי ואני, לבריכת מי המעיינות. רבע שעה הספיקה לי וחזרנו לקרוון. העיר התחילה להתרוקן. ביום שני בבוקר, לפני שיצאנו לדרך, רציתי לקנות מגנט של מדינת איידהו. זאת העיר היחידה שנהיה בה באיידהו ואני צריכה מגנט מדינה. בשעה תשע וחצי בבוקר הרחוב הראשי, שרק אתמול היה מלא אנשים שמחזיקים אבובים (ששכרו או שהחזירו), עמד שומם. העיר עוד לא התעוררה. החנויות סגורות ואין סיכוי למצוא מגנט. בחנות המכולת אמרו לי שאולי אני אמצא בחנות המזכרות, אבל אין סיכוי שהיא תפתח לפני 11 בבוקר. אפילו המוזיאון היחידי בעיר יפתח רק בשעה 12 כנראה שחיים פה מסופשבוע לסופשבוע ובשאר הזמן ישנים. מאוכזבת, בלי מגנט, חזרתי לקרוון. אנחנו נוסעים לילוסטון במדינת וואיומינג. מ"איידהו שלי" אנחנו עוברים ל"הר ברוקבק", לא, לא היינו בהר ברוקבק, אבל ראינו את הסרט... בילוסטון היינו ועוד איך היינו!! על כך, על הגייזרים, הרבה גייזרים וגם על ביזון שהתנחל בקמפ בכתבה הבאה.
הפינה של אפי
האם זה היה עובד בארץ? אנחנו נתקלים בהרבה דברים בארה"ב שעושים את החיים קלים יותר. כל פעם אנחנו אומרים לעצמנו למה אין את זה בארץ. לאחר מחשבה נוספת אנחנו אומרים לעצמנו: "זה לא יעבוד". הנה מספר דוגמאות שימחישו את הנושא:
1. צומת שבכל הכיוונים יש עצור והראשון שמגיע לקו העצירה נכנס לצומת. אני מדמיין לעצמי איך זה מעלה את ממוצע התאונות השנתי.
2. רמזור צהוב מהבהב שמתריע לך שצריך לעצור לקראת הרמזור בצומת הקרוב. אצלנו, איך שהוא יתחיל להבהב, כולם ישימו גז להספיק את הירוק.
3. ברוב רשתות המזון המהיר השתייה היא חופשית (כמובן לאחר רכישת הכוס הראשונה). בארץ, משפחה בת שבע נפשות הייתה מסתדרת עם כוס אחת כדי לחסוך את הקנייה.
4. הנקודה האחרונה היא כמובן השיא - ברשת Wal-Mart יש תורים שנקראים self checkout. כשמם, כן הם - אתה מעביר לבד את המוצרים מול הסורק, אורז לבד ומשלם עצמאית במזומן או בכרטיס אשראי. מאוד יעיל ונוח למספר מוצרים קטן. מה אתם חושבים? האם זה היה עובד אצלנו?
5. בכבישים בעלי מסלול אחד, לכל כיוון יש שלט שמורה על כך שעוד מייל או חצי מייל יש מסלול נוסף לעקיפה. הנהגים ה"איטיים" אמורים אז לעבור לנתיב הזה ולתת ל"מהירים" לעקוף. האם לנהג הישראלי היתה סבלנות לחכות? האם הנהג ה"איטי" היה מפנה את המסלול כדי שיעקפו אותו?
