לקראת הטיסה
היום האחרון שלנו בארץ היה הקשה מכולם. בחודש האחרון ארחנו בבית את כל החברים והקרובים, אבל ביום האחרון בכל זאת הגיעו הקרובים קרובים כדי להיפרד ואנחנו שהשארנו את מלאכת האריזה וסידור ה"לפטופ" לרגע האחרון, נאלצנו לתמרן בין כולם. את המזוודה האחרונה ארזנו אחרי שאחרון האורחים עזב. אתם עוד תלמדו להכיר אותנו, יש את אפי, שהוא תמיד בשאנטי, יעשה את הדברים לא בדקה התשעים אלא בזמן פציעות. ויש אותי, הלחוצה, זאת שצריכה לעשות הכול שבועיים קודם. בקרב הזה אפי ניצח, כיוון שהוא זה שיודע "להנדס" את הדברים במזוודות. אבל בסופו של דבר שנינו "הפסדנו", כי זרקנו הכול למזוודה ואחר כך לא ידענו מה ארזנו ואיפה. בסוף מצאנו את עצמנו בניו-יורק מתחילים לארגן מחדש את המזוודות.
הרבה התרגשות, קצת בכי, בעיקר כשאני נפרדת מאמא, מאחותי ומדודתי ורותם שנפרדת ממוקה. אפי ועידו נשארו בעמדת הקשוחים ולא בכו. לטיסה ארזתי "חצי בית", רק כדי שלילדים לא יהיה רגע אחד משעמם. חשבתי איך אני בעצמי שורדת את הטיסה הזאת ואיך עושים את זה איתם. אז ארזתי משחקי קופסא וקלפים, צעצועים, חוברות עבודה, ממתקים, חטיפים, Game Boy ו-Ipod. ו... כמעט שלא השתמשנו בכלום, הילדים היו מקסימים בטיסה ופחות מקסימים בהמתנות ובתורים. הם נהנו מחוויית הטיסה, שזו פעם ראשונה שלהם, אם לא מחשיבים את הטיסה לאילת. לקראת הסוף אפילו ישנו מעט. וכשעידו התעורר והיינו לקראת הנחיתה הוא אמר: "אבא, מחר מתחילה ההרפתקה הגדולה".
אחרי 12 שעות טיסה ושעתיים המתנה בהיתרו, אל-על + אמריקן איירלינס התגלתה כבחירה מוצלחת (ולא יקרה). ההמראה מהארץ בבוקר והנחיתה בניו יורק בערב מנעו מאיתנו, לדעתי, את הג`ט-לג המפורסם. עברנו בקלות את מחלקת ההגירה, ממנה חששנו בעקבות סיפורים, הגענו ל - New York, ויצאנו לערב ניו יורקי קר מאד. למחרת התעוררנו לבוקר קר עוד יותר. ובהמשכו הפתעה: שלג. אמנם נמס מיד בהגיעו לקרקע, אבל בהחלט ירד עלינו שלג. כיוון שלא כל יום יורד שלג בחולון, החוויה היתה נהדרת, הלכנו עד שקפאנו מקור ונכנסנו למסעדה לאכול ובעיקר להפשיר.
חוויות ראשונות מניו יורק
חוויה ניו-יורקית ראשונה: יושבים במסעדה, מולנו פתיתי הגשם יורדים וברקע מתנגנים סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק. דימיינתי אותם שרים, וואו, כמה הייתי משלמת כדי לראות אותם מופיעים בסנטרל פארק. אבל מהר מאד חזרתי למציאות: אנחנו צריכים ללכת לקנות מצלמת וידיאו, יש לנו רק מטריה אחת, בחוץ יורד שלג וקר, הסנדוויץ שרותם הזמינה לא טעים לה, אבל לעומת זה המרק שאני הזמנתי כן טעים לה. ולעידו... כלום לא טעים, בעצם הקרקרים היבשים מאד טעימים לו. לאחר מכן, הביקור ההכרחי ב"טויס אר אס" (אחרי שסחבנו אותם לקניות שלא ממש ענינו אותם) והם בזבזו חלק מהדולרים שקיבלו במתנה (תודה למשפחה שלי בלוד ולסבתא בתיה). את הערב החלטנו לבלות ברחבת ההחלקה על הקרח שברוקפלר סנטר. החוויה הזאת נמשכת כל החורף עד סוף אפריל (כשנחזור לניו יורק בספטמבר זה לא יהיה). גם זה היה מיוחד לילדים, טוב נו, לא רק לילדים.
חוויה ניו יורקית שניה: אפי, רותם ועידו מחליקים על הקרח (או לפחות מנסים לא ליפול ולאחוז בכל דבר יציב שלא זז), אני יושבת לי בצד ומצלמת אותם וברקע מתנגן לו פרנק סינטרה ששר "ניו יורק ניו יורק". ואם לא הבנתם, ניו יורק בשבילי זה לא רק גורדי שחקים, זה וודי אלן וסיינפלד, ואת המקומות אני מקשרת לסרטים שראיתי או לשירים ששמעתי. לבקשת הילדים חצינו את גשר ברוקלין, לפני כמה חודשים הם ראו את זה בטלויזיה (ד"ש מבסטר) ומאז פינטזו על חציית הגשר.
הצעידה על הגשר היתה מאד נעימה לכולנו ומאד התלהבנו לראות את פסל החרות. המשכנו משם במטרו לכיוון המעבורת לסטטן איילנד. כאן אני רוצה לציין שיש המון דברים לראות באזור, אבל אנחנו עוד נחזור לניו יורק בסוף הטיול וכיוון שבחלק הראשון של היום צעדנו, החלטנו לתת מנוחה לרגליים במעבורת. לילדים זאת היתה חוויה מדהימה. הגודל של המעבורת וכמות האנשים שהיו עליה (והיינו בשעה לא עמוסה). המראה של ניו יורק המתרחקת וקו הרקיע המפורסם שלה, גרם לי לשלוח את אפי לקומה הפתוחה של המעבורת (למה לשלוח את אפי? מה, שאני אעלה בקור הזה) כדי להביא כמה תמונות יפות.
בערב האחרון שלנו בניו-יורק, לעת עתה, התגברתי על מבוכה והתקשרתי לקרוב משפחה רחוק בעיר, ידעתי שהוא מחכה לטלפון שלי, נפגשנו פעם אחת כשהוא הגיע לארץ עם בנותיו לפני יותר מעשרים שנה. מאז שסבתי ואמו הלכו לעולמן, הקשר התרופף עד שנפסק לגמרי. מה אומר לכם, זכיתי לחוויה מקסימה ומרגשת. הם קיבלו אותנו כאילו לא עברו עשרים שנה (עברו יותר).
קצת חששתי להגיע אליו עם שני "ילדי המריבה" שלי (רבים כל הזמן) ואכן הם לא הפסיקו לריב, כל הדרך אליו אבל ברגע שהם הגיעו וראו את מסך הטלוויזיה (משהו בגודל בתי הקולנוע הקטנים בסינמה סיטי), היה שקט ויכולנו להעלות זכרונות, להביט בתמונות, להשלים פערים. בהמשך הגיעה בתו יחד עם התינוק הקטן שלה, במיוחד כדי לראות אותנו. היתה לי הרגשה נפלאה וכל כך שמחתי שזאת המשפחה שלי (שתבינו, מדובר בבני דודים מדרגה שלישית ורביעית). חשבתי לעצמי שאולי סבתא שלי, סוניה ז"ל, מישראל, ובת הדודה שלה, בקי ז"ל, מארה"ב, יושבות להן למעלה בגן עדן אוניברסאלי ומביטות עלינו בחיוך ואולי אפילו דמעה קטנה של התרגשות ושמחה על הקשר הזה שמתחדש. קבענו לחזור בספטמבר.
נוסעים לוושינגטון
סיימנו את הפרק הקצר של ניו-יורק ופנינו מועדות ל-Washington DC. איך מגיעים לוושינגטון (אפי): יש 4 דרכים להגיע לוושינגטון: בטיסה, ברכבת, באוטובוס או ברכב שכור. התחלה רצינו רכבת לשם החוויה השונה אך בסוף בחרנו באוטובוס (עקב פער מחירים של קרוב ל-200$). אתי התעקשה שניקח את החברה הרשמית (Greyhound) לעומת התחבורה החלופית המוצעת על ידי חברות סיניות שונות. בסופו של דבר קיבלנו חוויה לא נעימה: נהג המונית הראשון הביא אותנו לתחנת הרכבת ולא האוטובוסים (למרות שאמרנו לו בפירוש את שם חברת האוטובוסים ושאנחנו בדרך לוושינגטון). בתחנה עצמה המתנו בתור לאוטובוס ומכיוון שלא היה מקום בשעה שלנו, חיכינו חצי שעה נוספת לאוטובוס הבא (למרות שמספר הכרטיסים הנמכרים ידוע מראש ויש התחייבות להוציא את כמות האוטובוסים הנדרשים). האוטובוס כמובן איחר ובעצם יצאנו לדרך בשעה איחור מהזמן המתוכנן.
על המזוודה הכבדה נאלצנו להוסיף 20$ (ראה טיפים בהמשך). ולסיום, האוטובוס מסיים את נסיעתו בקצה העיר ונדרשת נסיעה נוספת במונית למלונות במרכז העיר (עוד הוצעה של כ-20$). לכן, בסופו של דבר כנראה שהיה עדיף לשכור רכב או לנסוע בחברות הסיניות שמביאות אותך עד לצ`יינה טאון (דקה מהמלון שלנו).
בכתבה הבאה: וושינגטון (לטוב ולרע) וחווית המזון האמריקאי.
