1.1.2002
06:30 בבוקר בניו יורק הקרה. שש וחצי שעות בתוך שנת 2002. רק לפני זמן קצר עזבנו את הכיכר המרכזית בעיר וכנראה גם בעולם כולו, אחרי חגיגות שנמשכו שעות. כבר שנים שאני נוהג להדליק את הטלוויזיה בבוקר הראשון של השנה האזרחית, בשעה 07:00 לערך כדי לצפות בשידור חי בכדור הנופל בניו יורק. למי שלא מכיר, זוהי מסורת רבת שנים שנחשבת למרכזית בעולם כולו מבחינת ציון השנה החדשה. מאות אלפי אנשים נלהבים מצטופפים בכיכר טיימס שבמרכז מנהטן ובסביבותיה כדי לחגוג את בוא השנה החדשה וסיום הנוכחית- שעות לפני שהשעון מתקרב לחצות.

 במרכז הכיכר כדור ענק וססגוני, מצופה מיני אורות ניאון, שנפילתו נמשכת 10 שניות וסופה- בדיוק בחצות. הספירה לאחור מתבצעת בשאגות, שריקות, צעקות והרבה קונפיטי ע"י הקהל שרובו לא חסך באלכוהול כדי להיות באווירה הנכונה. אותו רוב שלא יפסיד את הארוע בשביל שום הון שבעולם. זוהי בעצם שיחת היום בניו יורק בשבוע שלפני ערב השנה החדשה- מה עושים? איך מעבירים את ערב הסילבסטר. (אגב- אף אחד בניו יורק לא מכיר את המושג סילבסטר וזאת למדתי בצורה הקשה והמביכה). גם חבריי ואני נשאלנו את השאלה (מה עושים...) לפחות 15 פעמים ביום, במהלך השבוע שקדם לערב המיוחל - ובלי הרבה מחשבה השבנו- "טיימס סקוור כמובן", אלא שהתגובה הפתיעה אותנו במקצת. אתם מכירים את זה שתספרו למישהו על מקום שבו אתם מתכוונים לבקר ותגובתו תהיה משהו בסגנון- "מה?-בטוח יהיה שם פיגוע!", אז זאת היתה התגובה האמריקאית האופיינית כשסיפרנו על כוונתנו שלנו. אבל מי הם שילמדו אותנו על מצבים ביטחוניים? בכל זאת אין ספק שמשהו רע קרה לאמריקאים בזמן האחרון. הם נהיו ישראלים..

ולסיפורנו - כמה שעות לפני תחילת הארוע יצאנו לכיוון, מתוך הנחה שאם נגיע ארבע שעות לפני הזמן נתפוס את המקום המובחר בכיכר, מעשה שגרם לנו להבין שאפילו הזמן מקבל פרופורציות שונות בניו יורק. כבר 15 בלוקים לפני הכיכר נעצרנו ע"י שוטר שמנמן עם שפם שהסביר תוך לגלוג שהכיכר מלאה וכדאי שנחפש לנו אופציה אחרת להערב. אם היינו אמריקאים סביר שהיינו מחייכים ומוותרים או סתם עומדים וצופים מרחוק במתרחש, אלא שישראלים נולדנו וישראלים נשאר- ושום דבר לא יעצור אותנו מלחגוג את החג כמו שצריך, למרות שזה חג של גויים.
לאחר הליכה ממושכת ושימוש נרחב בקומבינות ולשון חלקלקה צלחנו את המחסומים ונחתנו מרחק של 5 בלוקים מהכיכר, הישג גדול כשמתחשבים בכך ש-10 הבלוקים שמאחורינו היו מלאים שעות מראש.

השעה היתה 21:00 ושעות ההמתנה שלפנינו נראו כמו נצח נצחים, בעיקר בגלל שלכל אדם הוקצו 30 סמ"ר לעמוד בהם ובגלל שבדיוק באותו הערב נמדדה טמפרטורת שיא שלילית של מינוס חמש מעלות. אבל פה התחיל הכיף! צעקות, חיבוקים ונשיקות. יפניות מתלהבות, איטלקים חטובים, ישראלים שקר להם (וגם כמה אמריקאים), שירים, ריקודים, חצוצרות, צעקות, דגלים, בלונים (וגם זמבורה אחת), צ`יפס, המבורגרים וישראלית עם פלאפל, צחוק, שמחה והרבה הרבה (הרבה...) אלכוהול התחברו לחגיגת חושים שלא דומה לכלום. ככל שהתקרבה השעה 00:00 עלה סף האלכוהול ואיתו מצב הרוח של האנשים ואכן היא הגיעה.

תארו לעצמכם כמה מאות אלפי אנשים סופרים 60 שניות אחרונות יחדיו, בהרמוניה מושלמת, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, לבנים ושחורים יוצאי העולם כולו (אפילו ישראלים..) ביחד, כשכל מספר מתוך ה- 60 מקבל כבוד רב ע"י ההמון האדיר הזה. כולם עוזבים הכל לדקה ופשוט עומדים, עומדים ומסתכלים על מסכי הענק, עומדים במקום ורק צועקים בכל הכח את שמות המספרים המתחלפים. 60 כאלו. את 10 השניות האחרונות התעקשה קבוצת יהודים אמריקאים שנעמדה לצידנו לקרוא בעברית - אנחנו הצטרפנו. יש שמועות כי בשנה הבאה החגיגה כולה תהיה בעברית.

 חצות!- יום חדש המביא שנה חדשה! אחרי עוד גל קונפטי שלא נראה כמותו הגיעו הנשיקות והחיבוקים. כל אחד בכיכר מתחבק ומתנשק עם כל אחד. כל אמריקה אחים- מסתבר. לכל עבר שנביט- זוגות מתנשקים. חלקם אוהבים ותיקים, חלקם הכירו כרגע ולכולם מכנה משותף אחד- ריח אדיר של אלכוהול שלא הפסיק לזרום גם בשעות שאחרי במתחמי הברים שמקיפים את הכיכר הענקית. זהו! עוד שנה חלפה ואיתה עוד מסיבת סיום. נתראה בשנה הבאה באותו המקום, 5 בלוקים מהכיכר..



יעדי הכתבה