מתערוכת קיאקים לחוויה עצמה
בפברואר 1997 , מספר פיטר גריי, ביקרתי בתערוכת קיאקים שנערכת כל שנה. זהו המקום האידיאלי ליצירת קשרים. שם פגשתי יצרני קיאקים ושאר אביזרי חתירה וקיוויתי למצוא מממנים למסע חציית האוקיינוס. שתי חברות נענו להצעה: Lendal- יצרני משוטים ו- Mega, שהציעו לבנות לי קיאק בו אוכל לאכסן אספקה למאה ימים. אוכל לישון בו ועדיין הוא יראה כמו קיאק. תוך יומיים בחור מחברת Mega הגיע עם מודל של קיאק שיוכל להתאים. הקיאק נשלח לבדיקה בתנאי מעבדה, בחברה שעובדת עם חיל הים האנגלי כדי לבדוק את עמידותו בתנאי ים קשים. התוכנית אושרה והקיאק נבנה לפי המודל הזה. חבר קישר אותנו עם בחור בשם Jim Rowlinson שהתלהב מרעיון המסע והפך להיות מנהל המסע בהתנדבות. ב- 1999 נסענו יחד ל- St. Johns שב- Newfoundland נקודת תחילת המסע. התוכנית הייתה לצאת מ- Newfoundland שבקנדה ביוני 2000 בכדי להגיע לחופי אירלנד לפני תחילת החורף. ג`ים היה אחראי לארגן את כל הציוד שיהיה דרוש כמו ערכת עזרה ראשונה, אוכל ומכשור אלקטרוני לתקשורת. בתוך מכולה גדולה שלחנו את הקיאק לנקודת ההתחלה. הצלחנו לגייס עוד מימון להוצאות הגדולות שעוד יהיו בדרך, ויצאנו גם אנחנו לניו פאונדלנד לחכות למזג אוויר טוב.
שבועיים לאחר מכן התחזית בישרה על חלון של מזג אויר טוב. יצאתי לדרך ב 20:00 בערב בעזרת זרם השפל מ- St. Johns. צוות צילום של הטלוויזיה וקהל של מאות אנשים הגיעו להיפרד ממני. ארבע קיאקיסטים וג`ים על סירת דייגים עם צוות צילום ליוו אותי בדרכי אל החושך. המילים היחידות שנאמרו היו: "נפגש בעוד תשעים יום". זה היה לילה בהיר ואחרי שלוש שנים של תכנון היה טוב סוף סוף לצאת לדרך. מהירות החתירה שלי, לפי ה- GPS הייתה שלושה קשר. הייתי מרוצה מאוד. כשהשחר עלה כבר הייתי רחוק מהיבשה ולגמרי לבד. עברתי בלילה מרחק של 40 מייל והגיע הזמן לישון קצת. לא עבר זמן רב מהרגע שנכנסתי לשק שינה והנחתי את הראש עד שנרדמתי. שעתיים בלבד אחר-כך התעוררתי בתאי כדי לראות דרך הצוהר את הגשם היורד. החלטתי לחזור לישון. קמתי שוב בצהרים כדי להתקשר לג`ים ולדווח שהכל בסדר. תוך כדי חיפוש הטלפון, אני מזיז כמה דברים ומגלה שיש מים בתוך התא ותוהה (אולי דואג קצת) מאיפה הם מגיעים. פתחתי את פתח האוויר בצוהר והוצאתי יד שחשה בכמות מים מדאיגה מעבר לפתח הצוהר. בדיוק למצב כמו זה הותקנה לאורך הקיאק מערכת שאיבה. התחלתי לשאוב את המים שהציפו את הקיאק בחלק שמחוץ לתא. כשראיתי שהמצב לא משתנה בעזרת המשאבה האוטומטית נאלצתי לצאת החוצה ולשאוב במשאבה הידנית. תוך כדי שאיבה עפתי מהקיאק פעמיים, מים נכנסו לתוך הקיאק במהירות גדולה יותר מזאת שהוצאתי אותם. נאלצתי לקחת החלטה שלא הייתי מרוצה ממנה אך לא היו לי עוד ברירות. ניפחתי את סירת ההצלה ונכנסתי לתוכה, אך בשל תנאי מזג האוויר הסוערים סירת הגומי נזרקה לעבר הקיאק ונקרעה.
את 32 השעות הבאות העברתי יושב בקיאק מלא מים בטמפרטורה של 3 מעלות צלזיוס, תוך כדי שאני שואב כל כמה דקות, ושורד בזכות המחשבה על תכנון הניסיון החוזר שיבוא בשנה הבאה. בסופו של דבר אספה אותי סירה של משמר החופים. יותר מארבעה חודשים לקח לי להתאושש עד שחזרה התחושה לרגליים ויכולתי ללכת עליהם שוב. באותו זמן מצאתי חברה אחרת ( Kirton ) שבנתה לי קיאק חדש. הקיאק הזה נבנה מחומרים קלים וחזקים יותר, עם משאבות מים אוטומטיות וידניות במקומות שונים בקיאק. כבסיס טוב ליד הים השתמשנו במרכז הקיאקים של Nigel Dennis שבצפון ויילס, כדי לערוך ניסיונות ובדיקות לקיאק. המממן הראשי של המסע ביטל את המימון שלו, ולמרות שהופענו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים לא הצלחנו למצוא מממן נוסף. הייתי צריך להחליט אם לוותר או לצאת לדרך בתקווה ש"יהיה טוב". נאלצתי לקחת הלוואה בידיעה שאם לא יצוץ עוד מימון, אאלץ למכור את הבית שלי.
בתור אדם שעושה, ולא רק מדבר, החלטתי לקבוע תאריך יציאה. התחזית ל- 22 ביוני נראתה טובה והחלטתי לצאת לדרך ב- 20:00 בעזרת זרם השפל היוצא . השאיפה הייתה לשרוד את 24 השעות הראשונות של המסע ובהמשך לצאת מהמים הטריטוריאלים של ניו פאונדלנד, לעבור את אמצע הדרך, להיכנס למים הטריטוריאלים של אנגליה ולנחות על אחד מחופיה הדרומיים של אירלנד. אחרי יומיים של מזג אויר טוב השתנה המצב. משמר החופים המשיך לדווח לג`ים שתנאי מזג האוויר יהפכו להיות קשים . באחד הלילות הרוחות העיפו אותי 60 מייל צפונה ממסלולי המתוכנן. שבועיים מתחילת המסע צצו מידי פעם תקלות: הכבל של חרב הקיאק ניתק, אלתרתי ותיקנתי אותו. אחרי כמה ימים נפל אחד השאקלים שחיבר את העוגן וכדי להחליף אותו נאלצתי לשחות לירכתים של הקיאק. הרוח הייתה ב- Force 5 וכשטיפסתי חזרה לקיאק נחתכתי ביד וירד דם רב.
לא עבר זמן רב ולצדי הופיע כריש. אחרי שכמעט חטפתי התקף לב, נרגעתי והחלטתי להמשיך לחתור בתקווה שהכריש יחשוב אותי לסתם עוד ספינה ולא למשהו אכיל להפתעתי ולשמחתי הרבה זה כנראה פעל והכריש המשיך לדרכו. בכל הזמן הזה, השמש לא נראתה בכלל ולכן קולטי השמש שהותקנו על הקיאק לא אגרו אנרגיה. נאלצתי לכבות את כל המכשירים האלקטרוניים כדי לאפשר למכשיר האיתור שלי להמשיך לעבוד. במרחק של 100 מייל מנקודת החצי שלי, אחרי יום ארוך של חתירה, התפשטתי כרגיל לפני כניסתי לתא האחורי, פתחתי את צוהר התא כדי לגלות שחששי העיקרי מכישלון שני של המסע התממש. אחד הצירים של החלון הקטן נשבר. לא נותר לי אלא לצרוח מייאוש. ארבע שנים של תכנון והכנה נגמרים בשל כשל טכני מטופש. התקשרתי לג`ים באמצעות הטלפון הלוויני, וכשהוא לא ענה השארתי הודעה שהמסע מסתיים בכישלון פעם נוספת. מאוחר יותר כשנרגעתי התקשרתי אליו שוב כדי שיבדוק אם יש באזור סירה שתוכל להגיע אלי ולעזור לי. ג`ים אמר שיברר אילו אופציות עומדות בפניי, ושבינתיים אני אכנס לתא ואסגור אותו הכי אטום שאפשר. הוא גם הציע להתפלל קצת שלא יהיה ים סוער מדי.
בטלפון הבא אליו, קישר אותי ג`ים עם מכונאי מהחברה שבנתה את הקיאק שיוכל לייעץ לי איך לתקן לבד את הציר. דבר ראשון הוא שאל אותי איזה כלי עבודה יש לי ועניתי שיש לי מסור קטן, סכין ומברג. הוא ביקש ממני למצוא צינור שאוכל לחתוך לצורת ווי. הדבר היחידי שמצאתי היה עשוי מתכת רכה. אז אני בשכיבה, הברכיים משמשות כמלחציים, הטלפון בין האוזן לכתף והידיים מנסות לנסר. תוך כדי גרימת חתכים לעצמי בברכיים וביד ושאגת קללות עסיסיות, הצלחתי לנסר את הצינור לגודל הנכון. עם עוד כמה עצות, ונייר דבק חזק, אחרי 5 שעות הצלחתי לאלתר ציר לחלון. למשך 4 הימים הבאים לא יצאתי מהתא בשל תנאי מזג האוויר הסוערים ששררו בחוץ. תודה לאל שהציר החזיק מעמד עד לסוף המסע. גובה הגלים נע בין 20-25 רגל עם ראות כמעט אפסית. היה שקט מאוד, ורק את המשוט העובר במים היה אפשר לשמוע. פתאום התחלתי לשמוע עוד רעש של מים שלא הבנתי מאיפה מגיע. כשהצלחתי לסובב קצת את הקיאק יכולתי לראות מאחורי, מתקדם ישר לעברי, לוויתן Killer Wale.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לחתור ימינה כדי לצאת לו מנתיב השחייה (דהירה) שלו. לא יאומן, אך הלוויתן פנה אחרי. חתרתי שמאלה, והלוויתן עדיין איתי. חתרתי במעגל והלוויתן עדיין שם. אחרי די הרבה זמן (לפחות זאת הייתה ההרגשה) עצרתי והתחלתי לצעוק לעברו: "תעוף מכאן כבר", ולתדהמתי הוא עזב... התוצאות מההתנגשות בלוויתן יכלו להיות קטלניות למדי. בעזרת ה- GPS נוכחתי לדעת שסטיתי יותר מידי צפונה, ושבעצם עליתי על זרם איסלנדי צפוני ולא על זרם הגולף שבניתי עליו. אם הייתי ממשיך להיסחף צפונה הייתי מפספס את אירלנד לגמרי. למזלי הרוח השתנתה לצפונית ועזרה לי לחזור למסלול. ג`ים דיווח לי שהוא נוסע לאירלנד לחפש לי מקום נחיתה, בהתחשב בעובדה שלפי התוכנית נשארו לי עוד כשבועיים.אחת האופציות הייתה מקום שנקרא Killybegs.ג`ים גם הזכיר לי לפקוח עיניים אל מול ספינות דייגים גדולות שיצאו משם אל הים 200 מייל מאירלנד.
בזמן שאני חותר בתנאי מזג אוויר קשים של Force 5/6 (מהירות רוח של 20 קשר),ראיתי מרחוק ספינה אחרי שבועות רבים של בדידות מוחלטת. כשהתקרבתי אליה נוכחתי שהיא ספינת דייג בשם Mendoza, ועל הסיפון ראיתי את רב החובל יוצא החוצה עם משקפת בידו. הבעת פניו העידה על כך שהוא לא מאמין למראה עיניו. הוא קרא לסגנו החוצה כדי לוודא איתו את מה שהוא רואה. התקרבתי אל הספינה וצעקתי לעברם "בוקר טוב". הם פשוט הסתכלו עלי פעורי פה... מאז תיקון הציר, לא יכולתי לאוורר את התא והוא נשאר לח מאוד. כל המכשירים האלקטרוניים התחילו לשבוק חיים, כולל הטלפון. אופציית התקשורת היחידה שלי כרגע הייתה פלאפון החירום, שרק יכול היה לתת יומיים של תפקוד. גם מערכת המעקב אחרי התחילה לקרוס. העובדה שהכל תפקד עד עכשיו הייתה מרשימה כשלעצמה. המכשירים האלו לא נועדו לתנאי טלטלה קשים כל-כך. יומיים מנקודת הסיום כל מכשירי האלקטרוניקה קרסו, אבל זה לא מה שישבור אותי.
יבשה נראתה באופק
09:12, 4 בספטמבר. מהסתכלות מדויקת יותר נוכחתי שאני בכיוון Donegal Bay. באותו לילה, בעודי מייבש קצת את ריצפת התא, אני מבחין ב- 3 נקודות אור מולי. מהר מאוד הבנתי מה הם. יצאתי מהתא ערום כדי לראות ספינת דייג עוברת 100 רגל ממני. בבוקר, הערפל היה סמיך והראות אפסית אך לקראת הצהרים כבר היה אפשר לראות את פסגות ההרים של דרום אירלנד. הייתי נחוש בדעתי להגיע עוד באותו יום. בסביבות השעה 17:00 חלפה על פני סירת דייג קטנה ומבעליה קיבלתי מידע לגבי הנמל הקרוב ביותר. הם הפנו אותי לכיוון כפר דייגים קטן בשם Beldereg, County Mayo. כשהגעתי לנמל ראיתי מרחוק שני גברים מתקרבים. קשרתי את הקיאק ויצאתי ממנו החוצה. הגברים הציעו לעזור לי אך התעקשתי ללכת קצת לבד. אחרי שתי פסיעות נפלתי והם הציעו את עזרתם שוב. הסכמתי. כששאלתי "איפה אני"? הם נראו נבוכים. הסברתי שהרגע הגעתי מ- St. Johns, Newfoundland, על קיאק,לבד, אחרי 76 ימים של חתירה.
הם עזרו לי להגיע לבקתה שלהם שם כיבדו אותי בכוס וויסקי וסנדוויץ`. כשעזבתי את הקיאק הבחנתי במסוק חג מעלינו, ותהיתי אם זהו המסוק שג`ים ארגן. המסוק נחת במגרש סמוך, ג`ים והצוות קפצו החוצה ורצו לקבל את פני. עלינו למסוק וטסנו ל- Killybegs, שם חיכו לי משפחתי וחברי במשך שלושה ימים. כשנחתנו שם במגרש הכדורגל, קיבלו אותנו המוני אנשים, כולל צוות צילום של הטלוויזיה. אחרי קבלת הפנים נלקחתי לבית החולים הסמוך לבדיקות כלליות. הרופא שבדק אותי התרשם מאוד ממצבי הפיזי הטוב. רוב האנשים הופתעו מיכולת שלי לעמוד על הרגלים. עם הקיאק, הציוד, והדבקות בהגשמת החלום, ידעתי שאצליח במסע היחיד, חוצה האוקיינוס. במסעי זה הרגשתי שכבשתי את ה"אוורסט שבקיאקים.!
ראיין ותירגם: שגיא נחושתן, מדריך קיאקים מבעלי "טרה סנטה קיאקים ימיים" - מועדון חותרים מרינה הרצליה. שגיא פגש וחתר עם PETER GRAY במסגרת טיולי קיאקים של מועדון "טרה סנטה" וכנסיי קיאקים בווילס. גריי, בן 48, חותר קיאקים, החל את לרכוש את נסיונו בקיאקים במסגרת שירותו הצבאי בקומנדו הימי הבריטי שם השתתף בפעולות מבצעיות בעזרת קיאקים ימיים. הכתבה והצילומים בה באדיבות מועדון החותרים "טרה סנטה קיאקים ימיים", יולי 2003.
