הגעה לבואנוס איירס
כבר כשהאוטובוס התקרב לעיר היה ברור שאנחנו עומדים בפני משהו גדול ביותר. לא כל יום יוצא לנו להגיע לעיר של יותר מ-12 מיליון תושבים. אם חשבנו שסנטיאגו גדולה עלינו, מה נגיד על בואנוס איירס?
אבל עוד לפני שהתחלנו לספוג את קסם העיר ידענו שחייבים למצוא מקום טוב לישון כדי להעביר את הימים הקרובים. לאחר שביצענו דוקטורט שלם בנושא מקומות לינה מומלצים בבואנוס איירס בחרנו 2 אכסניות אפשריות בשכונת סן טלמו בעיר. בחרנו את סן טלמו משום שהיא שכונה שצמודה למרכז העיר והיא אזור שקט, שמתאפיין בחנויות ובשווקי סוף שבוע של ענתיקות. מהתחנה המרכזית Retiro לקחנו רכבת תחתית לשכונת סן טלמו ומשם הלכנו לחפש את האכסניות. למזלנו הרע כל האכסניות שרצינו היו מלאות. מתברר שבערים גדולות רצוי להזמין מקום מראש. אנחנו גילינו את זה טיפה מאוחר מדי.
וכך יצא שהסתובבנו לנו בין אכסניות מלאות לחלוטין כשעל הגב אנחנו סוחבים מוצ`ילות ענקיות עם אוהל, שקי שינה, מזרונים, בנזיניה, כלי בישול ועוד המון דברים, שאחרי יותר מחודש בדרום אמריקה לא יצא לנו להשתמש בהם אפילו פעם אחת ותאמינו לנו, שכאשר הסתובבנו לנו ברחבי העיר מזיעים מחום ועייפים מהנסיעה, היו לנו כמה ספקות לגבי כל המשקל העודף שאנחנו סוחבים... אבל נקווה שיהיה לכל הציוד הזה שימוש בעתיד.
לבסוף לאחר כשעה של שיטוט מצאנו אכסניה שהיה בה מקום. כשראינו את החדרים היה לנו ברור מדוע דווקא שם נשאר מקום ( מקום מזעזע), אבל לפחות מצאנו מיטה, או ליתר דיוק קפיצים עם ברזל חלוד שמעליו מזרון דקיק שלא מרגישים שהוא קיים. וכך, לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לעיר הגדולה וידענו מיד לאן מועדות פנינו- לחפש אכסניה נורמלית כדי שנוכל לעבור אליה למחרת. אנחנו מוכרחים להודות שבשלב שהיינו בו אחרי כמעט חודש בדרא"מ, כשכמעט את כל הזמן העברנו שנינו לבד, היינו צמאים לפגוש עוד אנשים. זה לא שנמאס לנו אחד מהשני, חס וחלילה, אבל בשביל שנינו זאת הפעם הראשונה שיוצא לנו להעביר כל כך הרבה זמן ביחד בלי שניה של פרטיות או בילויים אחרים.
אני עוד ביליתי שבועיים עם המשפחה שלי, אבל לשרון עבר כבר חודש מאז שראתה את משפחתה או את אחד מחבריה, ולכן החלטנו לחפש אכסניית ישראלים שם נרגיש קצת אווירה ביתית ונוכל להכיר אנשים אחרים. בעזרת האינטרנט בחרנו את אכסניית "נענע" שנראתה נחמדה. כשהגענו לשם פגשנו את ביאטריס, הבעלים של האכסניה. מדובר בגברת ארגנטינאית שאוהבת ישראלים ולא מזמן פתחה את האכסניה, שמתאפיינת באווירה אמהית ונעימה מצידה. שם סוף סוף פגשנו ישראלים, ספרדים, קולומביאנים, פרואנית ועוד מטיילים שיכולנו לפרוק איתם חוויות, לקבל המלצות ולמלא קצת מצברים להמשך הטיול.
את המשך הערב ניצלנו לתחילת ההיכרות שלנו עם בואנוס איירס. הלכנו לרחוב המרכזי Avenida De Mayo, שם צפינו ב- Casa Rosada, הבית הורוד, שם שמתאים יותר לאכסניה לקהילת הגאים, אך בעצם אלו המשרדים של נשיא ארגנטיה- חיקוי ורוד (אבל מרשים) לבית הלבן בארצות הברית. משם הלכנו לבית הקונגרס שנמצא בהמשך השדרה. גם הוא מזכיר בצורה חשודה את מקבילו האמריקאי.
במהלך השיטוטים בעיר למדנו גם להכיר את הנהג הארגנטינאי הטיפוסי. בואו רק נגיד שהם הרבה יותר נחמדים כשהם לא מאחורי ההגה. בפעם הראשונה שעברנו במעבר חצייה עם רמזור ירוק ובכל זאת כמעט נדרסנו, עוד חשבנו שמדובר בנהג גרוע אחד. אבל מהר מאוד למדנו להבין שמדובר בתופעה ארצית. הנהגים פשוט לא נותנים להולכי רגל זכות קדימה גם אם אתה במעבר חציה, ואפילו אם אתה חוצה ברמזור ירוק. הם תמיד יעברו ראשונים. לא משנה אם יצטרכו לעבור עלינו בדרך... בקיצור, גם אם ירוק לכם ואתם במעבר חציה- תזהרו!
בערב גילינו שבארגנטינה בכל יום רביעי (ולעיתים בימים נוספים) הכרטיסים לקולנוע נמכרים בחצי מחיר (10 ש"ח במקום 20). ומכיוון שזה היה יום רביעי, הלכנו לראות סרט בשכונת פוארטו מדרו, שהיא שכונה יוקרתית שממוקמות בה כמה מהמסעדות היותר טובות של בואנוס איירס. בלילה חזרנו לאכסניה המזעזעת שלנו והתנחמנו בידיעה שזה רק ללילה אחד. כשנשכבנו על המיטות היה לשנינו ברור שבשום מצב ניתן יהיה להעביר את הלילה על מיטות המסמרים האלו מבלי לפרק לעצמנו את חוט השדרה. ניסינו לשנות תנוחות, להוסיף שמיכות, אבל דבר לא עזר ולבסוף נאלצנו לחבר את שני המזרונים ולישון שנינו ביחד על מיטת יחיד שמתאימה בגודלה לילדה בת 6.
לתחילת הכתבה
שווקים
למחרת בבוקר ארזנו במהירות את חפצינו, ועם גב כואב מהשינה של הלילה עברנו להוסטל נענע. התמקמנו במהירות ונסענה לעיר שנמצאת כשעה וחצי נסיעה מבאנוס איירס, לה פלטה, כדי לבקר חבר ותיק שלי. אכלנו יחד צהריים ועידכנו אחד את השני במה שעבר עלינו בשלוש השנים מאז נפגשנו בפעם האחרונה. הוא זכה גם להכיר את שרון בפעם הראשונה, לאחר שעד כה הוא הכיר אותה רק דרך תמונות במחשב. הסתובבנו איתו בלה פלטה, שמעבר להיותה העיר המתוכננת הראשונה בעולם, אין לה הרבה מה להציע מעבר לחבר טוב. בערב חזרנו לבואנוס איירס.
לארוחת ערב החלטנו לנסות את אחת המסעדות הידועות בשם טנדור ליברה, שפירושו מזלג חופשי, אן בשפה מוכרת יותר- אכול כפי יכולתך. בואנוס איירס מלאה במסעדות אכול כפי יכולתך והמחירים בהן פשוט מגוחכים. אני, כחובב בשרים כל חיי, חיכיתי הרבה זמן להגיע לאחד מהמסעדות של אכול כפי יכולתך. שרון לעומת זאת אינה חובבת בשר גדולה, וזה בלשון המעטה...
אני מאוד מסתייגת מבשר בדרך כלל, כנראה מסיבה פסיכולוגית לחלוטין. ומשום מה כשאני רואה גוש חזיר משופד מסתובב על צירו מעל לגחלים לוהטות- ההרפתקאה לא כל כך קוראת לי. מי שחשב שבארגנטינה ימצא בקלות אוכל צמחוני- צדק. אך המגוון הוא זה שלוקה בחסר. נו טוב... אז מתמודדים וגם מדי פעם מנסים איזה אסאדו עשוי היטב (אולי היטב מדי) ואפילו נהנים מזה!).
וכך לאחר שכנוע קל הלכנו למסעדת אכול כפי יכולתך קרובה לאכסניה שלנו. המחיר היה פשוט מגוחך- תמורת 15 ש"ח קיבל כל אחד מאיתנו כמה בשרים שנרצה, סלט, צ`יפס ולחמניות, ולכן החלטנו לשנות את השם מ-אכול כפי יכולתך ל- אכול הרבה מעבר ליכולתך... לפחות זה נכון בשבילנו הישראלים. וכך יצא שאני אכלתי כמו פרה, שרון לעומת זאת ליקטה עשבים כמו פרה, ואחרי הכל הגענו למסקנה שעם מסעדות כאלו מסביבנו לא יצא לנו ליישם את אמנות הבישול במטבח האכסניה.
כשסיימנו את הארוחה ויצאנו לרחוב החשוך שמנו לב לתופעה שחזרה על עצמה בכל לילה בו בילינו בעיר. החל מרדת החשיכה יוצאים מאות חסרי בית לרחובות, וליד כל ערימת אשפה הם חופרים ומחפשים קרטונים ועוד כל מיני הפתעות. אנחנו חייבים לציין שזאת הפעם הראשונה שהרגשנו ממש לא בטוחים בטיול, להסתובב ברחוב חשוך כשמסביב לכל פינה יש חסרי בית (בו נודה באמת, הם נראים ממש מפחידים בחושך, וזה לא תורם הרבה לביטחון האישי). אבל מכיוון שלרוב המרחקים שלנו היו קצרים, עשינו אותם בהליכה מהירה או שלקחנו מונית.
למחרת יצאנו לבקר בשכונת La Boca המפורסמת. מדובר בשכונה עניה יותר, כך שמעבר לביקור קצר ביעדים התיירותיים שלה, לא מומלץ להסתובב שם יותר מדי מחשש לשוד. הדבר הראשון שרואים כשמגיעים לשכונה זה את האיצטדיון של Boca Juniors - קבוצת נעוריו של מראדונה- אבל לזה עוד נגיע בהמשך. אנחנו הלכנו לבקר ב-El Caminito, שהיא סמטה קטנה שבה כל בית צבוע בצבע אחר והיא ידועה באמנים שמוכרים שם את יצירותיהם ובריקודי הטנגו שיש במסעדות וברחובות. למען האמת, לשנינו היתה הרגשה שהמקום טיפה, או אפילו יותר מטיפה תיירותי מדי.
וכך, אחרי שיטוט קצר, חזרנו למרכז העיר וסיירנו במדרחוב המפורסם של La Florida. מדובר במדרחוב ארוך מאוד שלאורכו חנויות בגדים, דברי עור, מזכרות, מסעדות ועוד. לי אישית אין את החשק לקנות דברים. גם בארץ, עד שאני גורר את עצמי לקנות איזה חולצה לוקח לי חצי שנה. שרון לעומת זאת מרגישה אחרת.
טיפת מידע על עצמי- בכל הנודע לקניות אני הדבר הכי קרוב לבחור: שונאת לצאת לחפש דברים בקניון, משתעממת תוך חצי שעה וחסרת סבלנות לחלוטין. אבל כשמדובר בשווקים- אני פורחת. זה לא שאני מבזבזת הרבה כסף- ממש לא. אלא שבשווקים תמיד יש כזה מגוון של מוצרים זולים, ארטיסטים, והעיקר המון המון תרבות. ולכן, בעודנו מהלכים בשווקי דרא"מ שופעי התרבות והאמנות, אני מרגישה כאילו מישהו מחטיף לי סטירות בלי סוף. המחיר- חצי מחיר, התרבות שונה לגמרי והאמנות צבעונית ומעוררת קנאה. אבל אני מוצ`ילרית ישראלית, לא יכולה להרשות לעצמי לקנות דבר. ולמה אתם שואלים? הכסף הוא לא הבעיה, אלא המשקל! אני בחורה רזונת, מלאה עצמות, שרק מלבחור מוצ`ילה בחנויות בארץ פרחה לי הנשמה. ולכן, לחשוב שאצטרך לסחוב עוד דבר - קטן וקל ככל שיהיה - מטריף לי את החושים.
וכך, לאחר שעתיים של סיור, שוב מבלי לקנות דבר, חזרנו לאכסניה - לא לפני ששוב עצרנו במסעדת אכול כפי יכולתך, שהפעם כללה מזנון ענק באורך 30 מטר (!) עם סלטים מכל הסוגים, תוספות חמות, קינוחים ומנגל ענק, שכל מה שצריך זה להצביע על החתיכה שאתה רוצה ולחייך... הפעם ה"נזק" היה 20 ש"ח ופשוט לא ידעתי איך אני אוכל אי פעם לעזוב את בואנוס איירס כשאוכל כזה מחכה לי מסביב לכל פינה. לפחות ברור איך מראדונה נהיה כזה שמן.
לתחילת הכתבה
שוטטות בשכונות
למחרת נסענו לשכונת Recoleta, שגם היא יחסית קרובה למרכז ונחשבת לשכונה נעימה ובטוחה. דבר ראשון הלכנו לראות את בית הקברות המפורסם של השכונה, שם טמונים כמה ממפורסמי ארגנטינה ובהם גם אוויטה פרון (Don`t cry fot me Argentine). המיוחד בבית הקברות הזה הוא שכל קבר נראה יותר כמו וילה 7 חדרים. טוב, בואו לא נגזים אבל רק נגיד שהיו שם כמה קברים שנראו הרבה יותר יפים מהאכסניה שישנו בה ביום הראשון.
לאחר שיטוט בין המתים הלכנו לשוק רקולטה שפתוח בסופי שבוע. שוב שוטטנו שעות בין דוכני המזכרות, עוגות, ביגוד וכו` מבלי לקנות דבר לצערה של שרון, ולקראת ערב שוב הלכנו לראות סרט, שלשם שינוי היה שוב סרט אימה מזעזע- מה שגורם לנו לחשוב שלדרום אמריקה לא מכניסים סרטים של יותר מ-2 כוכבים, כי כל סרט שראינו עד עכשיו (וראינו לא מעט) היה יותר גרוע מהראשון. אם אין גופות ודם זה כנראה לא מספיק טוב בשביל דרא"מ.
יום לאחר מכן החלטנו "לשם שינוי" לבדוק שוק נוסף. הפעם נסענו ל-Feria De Los Mataderos, שזה שוק לא תיירותי שדי מרוחק מהמרכז. למען האמת, זה היה השוק הכי טוב שהיינו בו עד כה. אולי העובדה שהוא לא מיועד לתיירותים הופכת אותו לנחמד יותר עבורנו. במרכז השוק יש במה, שבזמן שהשוק פועל יש בה הופעות וריקודים מקומיים בסגנון ריקודי עם, רק עם תלבושת וצעדים מוזרים. אבל אני מניח שאם הם היו רואים ריקודי עם ישראלים הם היו אומרים את אותו הדבר עלינו. מסביב לשוק מפוזרים הרבה דוכני מנגלים שמציעים את מיטב הבשרים. בנוסף יש דוכני אמפנדות, שניתן לראות כיצד הנשים מכינות אותן מול העיניים שלנו.
משם מיהרנו לשכונת לה בוקה על מנת לראות את מה שחיכיתי לו כבר הרבה זמן: משחק כדורגל של בוקה ג`וניורס. כשעלינו על האוטובוס ללה בוקה בהתחלה עוד הכל נראה נורמלי, אך משהתקרבנו לשכונה עלו פתאום חבורת צעירים מבלי לשלם (דרך הדלת האחורית) והתחילו לשיר בצרחות ולדפוק על הגג ועל חלונות האוטובוס. היה קצת קשה להבין את המילים אבל היה ברור שמדובר באוהדים שרופים של בוקה ג`וניורס. במהלך הנסיעה כנראה שאחד מנוסעי האוטובוס פלט איזה מילה שלא במקום ומייד הוא חטף אגרוף בפרצוף מאחד האוהדים ואז הם הכריחו אותו לרדת מייד מהאוטובוס, בעודו משאיר את הבחורה שאיתה הוא בא מאחור...
אני חייב להודות שבאותם רגעים היו לי מחשבות שניות לגבי ההליכה למשחק. אנחנו קנינו את הכרטיסים הכי זולים בידיעה ששם יושבים כל האוהדים ה"אמיתיים", אבל אחרי שראיתי מה הם עשו לבחור באוטובוס כבר לא הייתי בטוח שלקחת את שרון לראות משחק כדורגל עם כמה עשרות אלפי אוהדים משוגעים זה הדבר הנכון. אבל לשמחתנו המשחק עבר נפלא, מלבד העובדה שבוקה הפסידה וזה לא מנע מאלפי האוהדים לשיר בקולי קולות מחרוזת שירי אהבה ולהרעיד את האווירה באיצטדיון.
את היום האחרון שלנו בבואנוס איירס לפני המעבר לאורוגוואי בילינו בשיטוטים אינסופיים במרכז העיר מבלי לדעת לאן בדיוק מועדות פנינו. התחלנו בקניית כרטיסים לשייט לאורוגוואי ומשם טיילנו לאיזור המרינה. אחר כך הלכנו לאורך רחוב Corientes, שהוא המרכז התרבותי של בואנוס איירס. ספרנו אולי 10 אולמות תיאטרון שמציגים את כל סוגי ההצגות האפשריים- מטנגו דרך הצגות קומיות ועד למופעים מוזרים. מצאנו אפילו מופע שיכל לעניין אותנו, אבל כשניסינו לקנות כרטיסים התברר שהכרטיסים למופע הזה לא נמכרים אלא ניתנים בחינם לכל מי שמביא 10 חפיסות ריקות של סיגריה מסוימת, ולנו, שלא מעשנים, אין אפשרות לקנות כרטיס... לא נורא- עדיף לא לעשן. וכך למחרת בבוקר קמנו ונפרדנו לשלום מבואנוס איירס לפחות לזמן קצר, כשיעדנו הבא היא אורוגוואי. אבל על ההפרתקאות שם בכתבה הבאה.
לתחילת הכתבה
