עפתי לתרמילאים

רועי והעיר הגדולה חלק ב`

רועי מגיע לעיר הגדולה באמת - באונוס איירס. הוא מבקר באתרי החובה של העיר, ממשיך להנות מהחיים הטובים והולך ומתאהב בבואנוס, כשגולת הכותרת, עם או בלי קשר לעיר, היא הצניחה החופשית.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רועי והעיר הגדולה חלק ב`
Thinkstock Imagebank ©

כניסה מטורפת לעיר הגדולה

Rush hour- שתי מילים שמתארות בדיוק רב את בואנוס שקיבלה את פנינו. אלפי מכוניות, אופנועים, אופניים ובעיקר אוטובוסים שניסו להיכנס לאזור התחנה המרכזית. הנהג של האוטובוס פשוט התייאש והוריד אותנו מיואשים גם כן, כמה בלוקים מה-Retiro, התחנה המרכזית הצפונית של העיר. היינו מוכנים למלחמה, ערניים ודרוכים. שמענו בדרך כבר על כל כך הרבה מוצ`ילרים מסכנים שבחוסר תשומת לב איבדו את רכושם היקר בהמון של אזור התחנה. היינו מוכנים להכל שמנו את המוצ`ילות על הגב ואת התיקים הקטנים מקדימה. כיוון אחד היה לנו: המטרו. קיווינו שהוא יקח אותנו יותר מהר מהמוניות העומדות בפקק שראינו בדרך. עברנו דרך אלפי פרצופים, היינו דרוכים. זה המקום בו החבר`ה הרעים פועלים בו. על יעד הלינה כבר החלטנו באוטובוס. החלטנו שבעיר הזאת אנחנו מעדיפים להיות באכסניה כיפית וטובה גם במחיר של עוד קצת כסף. מצאנו את עצמנו יורדים באור אחרון, מתוך ההמון, למנהרות המטרו. זה היה זול ויעיל- תוך 5 דקות מצאנו את עצמנו בשכונת San Telmo בתחנת Independencia.

 לא הסתכלנו על העיר, בכלל לא ראינו אותה. מטרתנו היחידה היתה רק להגיע לאכסניה עם כל הציוד. עוד 2 בלוקים ומצאנו את המקום Tango hostel inn קצת קצת יקר אבל נשמע טוב. "יש לכם חדר?". "לא". "אוי לא, אני לא מאמין, רק לא שוב פעם קורדובה". "זה עוד מקום עם 100 מיטות?" שאל ברוך "סתאאאם!!!" אמרה הבחורה בקבלה "יש לנו המון מקום". מצאנו את עצמנו בחדר של 10 מיטות עם עוד שני אנשים פשוט מעולה. כל מה שרצינו עתה היה להתקלח, לאכול, לישון. לא ממש תקשרנו עם העולם אחרי הנסיעה. ההליכה אחרי מקלחת מעולה ברחובות החשוכים של San Telmo לכיוון Av Mayo, אחת מהשדרות הראשיות של העיר, היתה קצת מפוקפקת עם הומלוסים ואנשים שמחטטים בזבל המקומי. אבל היינו בטוחים שאנחנו סתם מקבלים רושם ראשוני מוטעה. אחרי קצת טחינת פסטה חזרנו לאכסניה, קצת הלכתי לעוד כמה שעות לאינטרנט (אני מרגיש שאני קצת מגזים לאחרונה) ואז חזרתי למצוא את ברוך אי שם בחלום השביעי. זה היה חשוב לצבור כוחות. ציפה לנו יום מלא לחלוטין למחרת. בבואנוס יש מספיק דברים לעשות כדי לשמור אותך ער כל היום וכל הלילה, באמת.

 למחרת יצאנו לתור לראשונה את העיר, שוב השתמשנו במטרו הנפלא שלקח אותנו לאזור התחנה אליה הגענו אתמול. התחלנו לצעוד במעין מסלול סייט-סיינג שתכננו. המקום הראשון אליו הגענו היה ה-Torres de los Ingleses, מעגל שעון דמוי ביג בן בצפון אזור המרכז, הידוע כ-Microcenter. קצת הלאה משם נמצאת האנדרטה לזכר הרוגי מלחמת ה Islas malvinas (איי פוקלנד). פגשנו זוג ישראלים, שונים לשם שינוי, זוג בני 70 שבאו לבואנוס איירס לכבוד כנס לציון 100 שנות התיישבות יהודית בארגנטינה במושבות שהקים הברון הירש. מסתבר שיש עוד סיבות להגיע לדרום אמריקה מלבד הרגילה - לעשות כיף חיים מטורף.

 המשכנו דרך הפארקים והכיכרות עד לקצה המדרחוב, כבר הרגשנו שאנחנו הולכים לאהוד את העיר שבחינתנו היתה העיר המעניינת הראשונה מאז שהגענו לדרום אמריקה. עיר ברמה אירופאית לחלוטין. המדרחוב של Florida היה מפוצץ באנשים וחנויות. הסתובבנו שם זמן רב בין מאות החנויות ומופעי הרחוב עד שהגענו לאחיו המאונך, מדרחוב Lavalle, שהיה מאוד דומה לו רק שהוא גם הציע למבקרים בו הרבה בתי קולנוע. בסוף אחרי שדחפנו את עצמנו בין אלפי האנשים במקום והצלחנו לשרוד בלי שאיזה כייס ביקר לו בכיסנו, יצאנו לרחוב הראשי של העיר. שדרת ה-4 ביולי, עם כ-10 נתיבים בכל כיוון, הרחוב הזה נותן לך פרספקטיבה לרחוב רחב.

 ובמרכזו, אחד הסמלים המפורסמים של העיר- האובליסק הלבן שמאוד מזכיר עיר בירה אחרת משום מה. אחרי שנחנו מעט בצילו, המשכנו לקתדרלה העירונית ול-casa rosada (הבית ורוד), בית הממשלה הארגנטינאית (אין שום קשר לעוד איזו עיר בירה). קצת הופתענו להיתקל במאות שוטרים בכניסה ומהר מאד הבנו שעומדת להיפתח שם הפגנה ויצאנו במהירות מהאזור. היעד הבא בסיור שלנו היה- בניין הקונגרס הארגנטינאי (נחשו למה הוא דומה...), הוא היה קצת רחוק, בדיוק בצד השני של ה-Av de Mayo. בדרך הספקנו לנגוס במהירות איזה המבורגרון של מקדונלדס ארגנטינאי (ציפיתי מהם ליותר, למען האמת). בקונגרס כמו בצד השני של השדרה התפתחה הפגנה גם כן ולכן גררתי את ברוך ליעד האחרון במסלול שלנו לאותו היום.

בואנוס איירס, כפי שהתרשמנו מהסיבוב הראשון פה, היא עיר קלאסית, מלאה בהיסטוריה, פעילות ואנשים. ה-Portenos, תושבי בואנוס איירס, נחשבים בדרום אמריקה ל"סנובים", שלא רואים את עצמם חלק מהיבשת ממש, אלא רמה אחת מעל. Bond Street, היעד האחרון במסלול שלנו, היה קבוצה של חנויות מהסוג שכאן עושים להורים שלכם בחילה. קבוצות של פאנקיסטים ואנשים שלא שמעו שהסקייטבורד כבר פאסה, עיטרו את קבוצת החנויות בפירסינג וקעקועים של המקום, אווירה אפלה ומתאימה מאוד, לא רציתי לתת לברוך לחכות יותר מדי, עשיתי בירורים בכמה חנויות ואני חייב להודות שבאותם רגעים, הלב שלי פעל בצורה הרבה יותר מהירה. אחרי הכל, לא כל יום עושים פירסינג בגבה.

 לאחר זמן קצר בחרתי את המקום. ?"Duele" (כואב?) שאלתי את המוכרת. "NO", היא ענתה. טוב, היא נראתה לי כאחת שמבינה. שילמתי את המחיר. לצערי, תמונות של האקט לא היו מורשות. מצאתי את עצמי בתוך חדר קטן וסגור, יושב על כיסא ומולי מקומי (מ-Bond Street). הוא נתן לי לפתוח את המחט החד פעמית, שנראתה לי כמו אלה של התרומות דם, רק פי 3 יותר גדולה. העגיל עם ה-2 קונוסים שבחרתי, כבר היה מונח בתערובת סיניטרית. מאותו רגע כבר לא ממש הסתכלתי. קצת לחץ, דקירה, טילטולים, באמת לא נורא. פתחתי את העיניים והוא נתן לי מראה. אני אישית אהבתי את המראה, ברוך בירך והוסיף "אתה דפוק בשכל" ובזה זה נגמר. חזרנו לאכסניה ואחרי זמן מה ברוך בישר רישמית: "יש לי 38 מעלות חום". רק לא זה, קיללתי.

לתחילת הכתבה

ביקור בשכונת פלרמו

למחרת בבוקר ברוך עדיין הרגיש לא כל כך טוב אבל יותר בסדר, אז יצאנו לכיוון שכונת Palermo והגנים שלה ליום קצרצר וקל. למען האמת היינו קצת מבואסים מהמחלה של ברוך כי זה יצא על ערב פורים ורצינו ללכת לבית חב"ד לחגוג. החלטנו שאם לא ככה לפחות נלך ונקיים את מצוות משלוח המנות אבל לפני כן... הגנים. התחלנו בגן הבוטני העירוני מקום פשוט נהדר. דבר ראשון יפהפה, דבר שני רגוע. ניגוד מוחלט לשאר העיר המטורפת. היינו איזה שעה במקום כדי קצת להרגע ולתת לברוך להחלים. גן החיות הסמוך יצא מהתוכניות ברגע שראינו את מאות האנשים שמחכים בתור בכניסה. אז דילגנו לכיוון הגן היפני והפארק שלצידו. כמו לא קשור לעיר, אנשים השתזפו על המדשאות, זקנים שיחקו בכדורגל (עוד בהמשך...), להקות כלבי העשירים הסתובבו עם מוליכיהם. הזמן היה קצר למען האמת אז ויתרנו על כניסה לגן היפני עצמו ונכנסנו לסופר מרקט בקניון הסמוך וקנינו משלוח מנות. רק כשיצאנו חשבנו לעצמנו "שיט, זה לא כשר". קיווינו שהרבי יסלח לנו, שאלוהים יסלח לנו. בכל אופן נכשלנו בלמצוא את בית החב"ד הסמוך ל-Recoleta ולכן המשכנו במונית לבית החב"ד הראשי של Palermo.

רק הודות למקומיים מצאנו את המקום שהיה ממש מוחבא. עלינו למעלה לקומה השניה של בניין נמוך ברחוב ללא מוצא. ללא ספק הגענו למקום הנכון. בצד המרוחק של האולם, ישבה סביב שולחן קבוצה של דתיים ושוחחה בספרדית עם הרב. היינו קצת בשוק, והסתובבנו במקום שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמנו ועם משלוח המנות שלנו, עד שניגש אלינו בחור צעיר. יש להם קצת בעיה לדוברי הספרדית, הם לא מסוגלים לבטא את האות "ז"- "אתם מיסראל?, כן? איזה יופי, בואו תיסטרפו אלינו, סה כסה מפגש של הרב שבו הוא מספר סיפורים וכסה דבר, דברים". טוב, התיישבנו ומיד הרבי, שהיה שיכור למדי מפורים, ציווה על תלמידיו למזוג לנו כוסות שתייה ואז בירך "לחיים, לחיים!!" וכל הסובבים שתו. אנחנו הסתפקנו בדיאט פפסי, הרב, כבודו, שהיה לבוש במכנס ליצן, הלך על הסמירנוף (שהיה די ריק). לדעתי הוא זרק את המשלוח מנות שהלכנו אבל הוא הביא לנו משלוח במתנה. למרות שלא היו אוזני המן, כמו שקיווינו, ישבנו והקשבנו, במשך שעתיים, לסיפורי תורה בספרדית, ובאופן מפתיע אפילו הבנתי את הרוב. בסוף כולם התפזרו וקיבלנו הזמנה להצטרף לארוחת ערב שישי, כשעתיים יותר מאוחר.

בכל אופן אחרי נסיעה במטרו, מקלחת ובגדים יפים ועוד נסיעה במטרו (הרגשתי כזה כופר) הצטרפנו לתפילת וארוחת ערב שישי בבית חב"ד. את הכיפה כבר שמנו לבד, את הסידור דחפו לנו ליד אבל היה ממש נחמד. הרב, שעדיין היה שיכור לחלוטין, פצח בשלב מסויים בריקודים פראיים תוך כדי שהוא סוחב אותי ואת ברוך מסביב לאולם. לבסוף מצאנו את עצמנו רוקדים עם עוד מספר ישראלים וקבוצת חסידים כשהמוסיקה ברקע היא שירי קודש, שבקעו מפינות באולם. לאחר שהתפילה הסתיימה התחילה הארוחה. היינו שישה ישראלים ולא מעט מהאנשים בחדר ידעו עברית בסיסית מאד ברמה זו או אחרת. בהתחלה קיבלנו סלטים. אבל אחרי שאלה נגמרו הרב פצח בדרשה (שנייה לאותו הערב) בספרדית, זה היה כבר יותר מדי לאחד מהישראלים שישב איתנו. בחדר היו לא מעט יהודיות נאות, שחוץ ממני שתפוס, משכו את עיניהם של שאר היושבים בשולחן, שמאוד רצו לקיים את מצוות פרו ורבו ומלאו את הארץ והקמת בית יהודי בארגנטינה. בקיצר, אותו ישראלי משועמם, היה לצערנו גם מאוד מצחיק והתחיל לסנן הערות שהיו קשורות בעיקר לאותו נושא ובגלל שהרב מדבר ואתה נותן כבוד היה קשה מאוד לעצור אותו. תוך זמן מאוד קצר, מצאנו את עצמנו, באמצע הדרשה של הרב, בהתקף צחוק, בחוסר שליטה מוחלט. אין לכם מושג איזה לא נעים זה. פשוט לא שלטנו בעצמנו. הבחור באמת היה מצחיק וזה היה גם צחוק מדבק ככה שעד שמישהו השתלט על עצמו, מבט אחד קטן על הבן אדם שמנסה למנוע מעצמו להתפוצץ מצחוק ממולו, ושוב הוא היה נכנס להתקף נוסף. בקיצר, זה היה ממש לא לעניין. בהמשך, הארוחה כבר היתה יותר נעימה, שיחה עם מקומיים שמדברים קצת עברית, מאפשרת לך, סוף סוף, לשאול את השאלות הקיומיות, החשובות באמת, שלא ממש הצלחת לשאול עד עכשיו. כמו לדוגמא... "למה לעזאזל אין כאן חומוס נורמלי?" וכדומה. אי שם באחת בלילה כשהרב כבר היה שיכור לחלוטין והסמירנוף זרם כמו מים, החלטנו שהיה מאוד נחמד אבל הספיק לנו ויחד עם עוד אחד מהישראלים תפסנו מונית חזרה לאכסניה.

אחרי הערב שהיה לנו, קמנו מאוד מאוחר ויצאנו למחוזות העשירים של העיר. יום קצרצר בשכונת Recoleta, לפני לילה ארוך מאוד, ערב שבת. התחלנו באיתור אחד מהפסלים הכי מדהימים שראיתי בחיי, פסל הפרח המפורסם של העיר. מדובר בפסל עקום של פרח כסוף שהוא למעשה רובוט ועוקב אחרי השמש במהלך היום, וסוגר את עלי הכותרת שלו בלילה.

ברוך כבר הרגיש בריא לחלוטין אבל אני קצת תפסתי את העסק (כמו בחורה מקסיקנית מסכנה שישנה איתנו בחדר וברוך הדביק אותה גם). למזלי, לא היה לי חום ורק היה מדובר בהרגשה קצת רעה שחלפה עד הערב. אחרי שהתרשמנו מהפסל הצלחתי לגרור את ברוך, שסובל מטראומה קשה בעקבות ביקור מסוים בפריז, למוזיאון האמנות של בואנוס איירס. למען האמת, בתור אחד שלא ממש חובב אומנות מושבע, היה מאוד יפה. לאחר מכן הלכנו להתרשם מבית הקברות המפורסם של השכונה, איפה שהעילית של החברה העירונית קבורה. להגיד לכם שהתלהבתי? לא ממש. קצת מצחיק לראות את התור ליד הקבר של Evita, לעזאזל! זה בית קברות, לא לונה פארק!

 את היום הקצרצר סיימנו בצהריים המאורחים במה שאמור להיות אכול כפי יכולתך הגדול של העיר, Grant`s. אכלנו, היה חביב אבל לא מתקרב ל-Las tinajas בקורדובה, זאת היתה גם הארוחה האחרונה שלנו ליום וטעות גדולה מאד בשבילי...

לתחילת הכתבה

בילוי במועדון האופרה ביי

חזרנו לאכסניה והלכנו לישון, קצת לפני המסיבה. היעד היה Opera Bay - אחד המועדונים הגדולים ביבשת כולה. אפשר להגדיר את זה כ-TLV של בואנוס איירס, רק שאין מה להשוות בכלל. הלכנו לשם ברגל, להתרשם לראשונה מאזור הנמל של העיר שהיה פשוט יפהפה, במיוחד ה-Puente de la Mujer (גשר האישה), אחד הגשרים שמחבר את מרכז העיר עם הנמל שהיה מאוד מיוחד. היינו לבושים במיטב הבגדים שלנו (למרות שנעלי הטרקים לא ממש התאימו) וזה חשוב כי זה מקום מאד יוקרתי. בבניין ענקי שמזכיר שילוב מוזר בין מרכז הקונגרסים בחיפה לבית האופרה של סידני, שבעה רחבות ריקודים עמדו (כפי שחשבנו באותו הזמן) לעשות לנו ערב בלתי נשכח, והוא אכן היה בלתי נשכח, רק בצורה אחרת. הגענו לשם יחסית מוקדם ב-00:00. הזמן בו מתחיל לקרות משהו במועדונים בבואנוס, הוא לא לפני שתיים לפנות בוקר. עד אז נהנינו מאווירת הפאב של המקום. אחרי שהתרשמנו מהארכיטקטורה ועיצוב הפנים המרשים התיישבנו בחוץ מול הנמל על בירה (שניה, אחרי זאת ששתינו במלון) ואחרי כשעה, כשנהיה קר נכנסנו פנימה וירדנו על וודקה ספיד, כל אחד, שזאת הגרסה הארגנטינאית לוודקה רד בול וללא ספק המשקה הפופולרי במועדון.. אחרי כ-20 "לחיים!" "לחיים!" העסק כבר התחיל לעלות לראש ויצאנו לרקוד. שנינו חסידים מושבעים של מוסיקה אלקטרונית, למטרות ריקוד, ולכן התמקמנו ברחבה המתאימה (באופן לא מפתיע היו שם עוד ישראלים) והתחלנו לפזז. כמה התגעגעתי לרקוד. בארץ היינו יוצאים למועדונים בערך פעמיים בחודש בזמן הצבא (שלא היינו סוגרים שבתות) וקצת פחות בשלבים יותר מאוחרים. בכל אותן שנים ובכל חיי לא השתכרתי מאלכוהול, מקסימום תפסתי ראש. אבל הערב הזה הכין לי הפתעות לא נעימות. אחרי כחצי שעה שרקדנו, ברוך אמר לי לחכות שניה שהוא הולך לעוד סיבוב משקאות. הייתי קצת לא בפוקוס ואמרתי לעצמי שאני אלך גם לעוד סיבוב של וודקה ספיד. איזו טעות.

אחרי כל מה ששתיתי על בטן ריקה מצאתי את עצמי אומר לברמן: "Mas, Mas" (עוד, עוד), כשהוא מזג את הוודקה לכוס הצילינדר הגבוהה. חזרתי לאן שהייתי קודם אבל בברוך לא נראה בשום מקום. טוב. התחלתי לשתות ואז התחלתי להרגיש קצת יותר מדי כבד. הייתי מסטול לחלוטין. יצאתי מהרחבה והתיישבתי על המדרגות. כוח המשיכה שינה כיוון. בחיים לא הרגשתי ככה. זה היה נורא למדי. לא היה שום קשר ביני לעולם שמסביבי. אין לי מושג לאן נעלמה השעה וחצי שלאחר מכן, בה אנשים ניסו לטלטל אותי ולשפוך עלי מים מהבריכה הסמוכה. אחרי שעה וחצי הרגשתי יד ואת קולו של ברוך אומר משהו. לא הייתי במצב לשמוע. הדבר הבא היה שהקאתי על כל הרצפה ועל הג`ינס שלי. אין לי מושג איך ברוך הצליח (הוא היה מסטול בעצמו), אבל הוא גרר אותי למקום עם יותר אוויר. הקאתי שם שוב. אחרי כשעה באותו מקום שבו פשוט לא הרגשתי יכולת לזוז ברוך כבר נאלץ לצעוק עלי כדי שאני אצא מהמועדון. הצלחתי להתקדם כ-50 מטר לכיוון היציאה עד שהתרסקתי על הרצפה. מתוך טשטוש מוחלט אמרתי לברוך שיביא לי מים מהבר. הייתי גמור לחלוטין. הוא הביא. שתיתי. חמש דקות אח"כ הקאתי שוב... הייתי בהרעלת אלכוהול מוחלטת. אחרי עוד זמן לא מוגדר מצאתי את הכוחות לצאת מהמקום המקולל. נהגי המוניות שראו אותנו לא ממש רצו לעצור לנו אבל בסוף איכשהו עשיתי הצגה מספיק טוב ומישהו עצר לנו. הנסיעה לאכסניה היתה סיוט. התאמצתי ממש לא להקיא במונית. הנהג היה בטוח שאני באיזה מנת יתר או משהו. כשיצאנו מהמונית התרסקתי על המדרכה של הרחוב. ברוך גרר אותי עד לחדר והיה צריך להשקיע מאמץ כדי לשכנע אותי לעזוב את האסלה ושאני לא עומד להקיא במיטה. ניסיון מחיל הים או לא?... ביום שלמחרת היה לי האנגאובר רציני. הנה הלו"ז שעבר עלי:

06:00- אני מצליח להרדם.
09:30- אני מתעורר והרגשתי כל כך רע. שתיתי הרבה מים. הייתי שעה בתוך המקלחת. חצי שוכב על הרצפה הרטובה. בסוף הקאתי שוב.
10:30- חזרתי לישון.
13:30- התעוררתי, שתיתי מים. הרגשתי חרא. לקחתי אקמול. נשבעתי שאני לא נוגע בחיים באלכוהול חודש. חזרתי לישון.
15:30- מצב חירום. התעוררתי וגיליתי שהחלק התחתון של הפירסינג שלי נפל. איכשהו מצאתי אותו על הרצפה. קצת כאב. פתחתי את החור שוב וברוך הצליח להרכיב אותו בחזרה.
16:00- ניסיון כושל של ברוך לשכנע אותי לצאת לאכול ארוחת צהריים. במקום זה, בהבנה שאני בהתייבשות מוחלטת, גררתי את עצמי למטבח ואכלתי חמש לחמניות בלי כלום ושתיתי 4 כוסות תה.
17:00- ההרגשה משתפרת דרמטית. אני מרגיש שאני מסוגל לצאת לסיבוב קצר ואנחנו הולכים ל-Plaza Durreao, שם מתקיים כל יום ראשון שוק עתיקות ומופעי רחוב. היה ממש נחמד. מג`אז לקלאסית, מטנגו לפנטומימאים. אבל הרגשתי עדיין חרא.
18:30- חזרתי לישון עם עוד אקמול לעוד 3 שעות.
22:00- אנחנו מצליחים לגרד את עצמנו מהמיטה והולכים לאכול ארוחת ערב במסעדה.
22:30: סוף היום, תודה לאל.

היום למחרת היה יום שבו עדיין התאוששתי ממכת האלכוהול שחטפתי. זה היה משהו ברמות שלא הכרתי עדיין ומקווה שלעולם אני לא אכיר עוד. בבוקר המאוחר יצאנו מהאכסניה ויצאנו למצוא את שגרירות ישראל כדי לבדוק אם החבילות שנשלחו מהארץ כבר הגיעו. זה באמת היה סיוט להכנס למקום. בדיקות בטחוניות מטורפות, כהראה למדו משהו מהפיגוע שהיה. לצערנו, כשהגענו סוף סוף להיכל הקודש, לא היה זכר למכתב מהדואר שמחזיק במחסניו הראשיים את כל החבילות שנשלחות לשגרירות. אז נאכל ביסלי ביום אחר. אחר כך נפרדנו, ברוך הלך לעיסוקיו שלו ואני יצאתי למסע ברחבי המדרחוב של Florida, לאתר מתנת יום הולדת לחברה היקרה שלי. משימה בהחלט לא פשוטה. הסתובבתי לי כשעתיים וחצי בחנויות באיזור עד שמצאתי את מה שחיפשתי (על אף שלא הייתה לי הגדרה מדוייקת מה הוא). אני חושב שהיא תהיה מרוצה מאוד. כשחזרתי לאכסניה לא מצאתי שם את ברוך אז יצאתי לאכול לבד. כשחזרתי הוא כבר היה שם, בעצמו אחרי סעודה. יחדיו יצאנו לחלק המרוחק של המדרחוב כדי לברר בסוכנויות מסוימות על הגשמת חלום עתיק- צניחה חופשית. כשיצאנו מהסוכנות לא היה לנו חשק וכוח להסתובב יותר מדי אז הלכנו לסרט. עוד אחד. אלוהים העיר הזאת! הערים האלו. העצלות המחלחלת לתוך גופך. טוב, נעזוב אותה... מחר, מחרתיים... אולי עוד שבוע, אולי יותר (למי בכלל יש כוח לחשוב על זה כאן). תכלס אני מאוד נהנה בעיר הזאת וברוך קצת פחות. אני חושב שיכולתי להשאר כאן חודש ימים בכיף אם היה לי את הזמן. אבל שוב פעם- סדרי עדיפויות.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לטובתכם להקליד שתי כתבות במחשב עם עברית. וכאן אני אגיד תודה לדוד ואלוני ממשרדי Caza Zula- שנתנו לי חדר ומחשב פרטי במשרדים שלהם. כמה שעות מאוחר יותר נפגשתי עם ברוך ואחרי ארוחת צהריים יצאנו לסגור סופית עם סוכנות MAWA לגבי הצניחה חופשית. יום רביעי למחרת, עמד להיות היום הגדול. משם הלכנו לטייל קצת באיזור הנמל ובשמורת הטבע לחופו. בדרך כבר עברנו במשרדי buquebus חברת המעבורת לאורוגוואי. כן, מה ששמעתם- אורוגוואי. זוכרים שהייתי תקוע איזה יום בקצה העולם- אושוואיה? והחלטנו לשנות קצת כיוון. אז זה הכיוון- אורוגוואי. ואולי דרום ברזיל עד לאיגוואסו. קצת חופים ועוד מנוחה לפני החזרה לטרקים במדינות האנדיות.

 בכל אופן משם נכנסנו לפארק Reserva Costanera. מדובר ממש בג`ונגל על גדות ה-Rio Del la Plata (על כל המשתמע מכך- גם יתושים- ימח שמם). הלכנו לשם לכיוון החוף. המוני מינים של ציפורים, כולל תוכים עפו בשמים. פרפרים ענקיים, בעיקר ממין הדניאה המלכותית שייטו בין השיחים. ממש מקום נהדר. הצטערנו שלא היו לנו אופניים כדי להסתובב יותר בעשרות בקילומטרים של הדרכים שיש בפארק. מנגד התנוססו גורדי השחקים של העיר בניגוד מוחלט. ממש ג`ונגל עירוני במלוא מובן המילה.

לתחילת הכתבה

אמא, אבא, קפצתי ממטוס

בוקר. פתחתי עיניים. לא יכול להיות שהגיע הרגע השעון התחיל לרוץ לאחור. השמים היו, בניגוד ליום לפני, נקיים לחלוטין מעננים השמים. כן, הבזיקה לי מחשבה בראש, אני עומד לעבור בהם בקרוב... איך זה ליפול 30 שניות מגובה 3 ק"מ במהירות 200 קמ"ש לכיוון האדמה? בלתי נתפס! טוב, נצטרך לנסות. הנהג, שהיה גם בלם אווירי, איחר בחצי שעה והנסיעה החוצה מבואנוס לכיוון חוות הצניחה Sky Dive Ranch היתה מפחידה כמעט כמו הצניחה עצמה.

כשהגענו החברה היו כבר בהכנות אחרונות. הם הוציאו את מטוס הסצנה הפצפון מחוץ להאנגר הענקי ואנחנו הלכנו לכיוון איזור ההמתנה, שם היו באופן "מפתיע" עוד חמישה ישראלים- 3 בנים ו-2 בנות. אחת מהנשים היתה בהיסטריה מוחלטת. ... למדי. בנתיים בטלויזיה הוקרנו סרטונים של קפיצות קודמות. בסרטים האנשים הגיעו בחיים לקרקע. מעודד. התחלקנו לשלוש זוגות ובודד. ואני וברוך עמדנו להיות השלישיים שקופצים. הזוג הראשון בחור ובחורה יצאו לדרך. הם התלבשו בחליפות וברתמות. המדריכים נתנו הסבר ראשוני קצר ואת השאר כבר לא ראינו. הם יצאו למטוס הקטן שהמריא ועלה עד שנעלם. יצאנו כל החבורה החוצה וחיכינו. זה לקח כחצי שעה עד שהבחנו בנקודות לבנות קטנות (מצנח מייצב) ומיד לאחר מכן בארבעה מצנחים (2 מצנחי הטאנדם עם המדריך והקופץ שמחובר אליו והמצנחים של שני הצלמים שמצלמים את הקפיצה). כמה דקות לאחר מכן הם נחתו וישר כולם התנפלו עליהם לשמוע חוויות. אני רק רציתי לקפוץ כבר. בזוג הבא היתה הבחורה בהיסטריה ולכן מאוד הופתעתי שהיא אכן קפצה. הם טענו שזה מאוד מפחיד, לעומת הזוג הראשון שלא פחד ומאוד נהנה. לא ידעתי מה לחשוב, ללא ספק הייתי קצת לחוץ. הגיע תורנו. זהו זה. יום הדין. רגע המוות. לבשנו את החליפות, הדקנו את הרתמות. שמנו את הכובעים המצחיקים ונראנו כמו זוג קונדומים. הלכנו בעקבות המדריכים והצלמים למטוס הסצנה שם קיבלנו הדרכה מפורטת על הצניחה. לא צריך לדעת כלום. רק לקפוץ. סטיקר במטוס ניסח טוב את המצב: just shut up and jump. המטוס התניע. היינו מכווצים 6 אנשים וטייס בסצנה קטנטן עם דלת נדחפת מולה מפלסטיק שקוף במקום דלתות נורמליות.

המטוס נתן גז לאורך השדה הירוק ועלה השמיימה. ההאנגר והבר נהיו קטנים מתחת. בשמיים היו מעט עננים. לאט לאט ובהדרגה המטוס צבר גובה. חבורת המדריכים שנראו כאנשים שקולים על הקרקע התגלתה כחבורת מטורפים. במיוחד אחד הצלמים שאני בספק אם היה שפוי. יותר מדי צניחות. המחוג של האלטרנטור המשיך לדחוף לכיוון ה-3000 מטר. כבר היינו מעל העננים. הסתכלתי למטה. את זה? לקפוץ? אני משוגע? מה אני עושה כאן בכלל? טוב, תפוס את עצמך בידיים. זה הולך להיות כל כך כיף. זהו זה. 2500 מטר. כולם התחילו להתארגן סביבנו. עמדתי לקפוץ ראשון. רק ליתר ביטחון דאגתי לוודא עם המדריך שאני מחובר אליו טוב. זהו זה. הצלם פתח את מסך הפלסטיק. רוח מטורפת נכנסה פנימה. המדריך ואני התקדמנו אל מחוץ למטוס. האדרנלין זרם לי כמו מטורף. נכנסתי לתנוחה שהוסברה לי. המדריך אמר: ready? Set! Go! וקפץ. השניה הזאת בה אתה עובר ממצב מאונך לקרקע למצב מאוזן היא די מבעיתה. הגוף שלך לא רגיל ליפול. זאת מן שניה כזאת של שקט מוחלט שאתה לא ממש מעכל מה קורה ואז...

ווווווייייההוווווו!!!!!!!!!!!!! צרחה מטורפת, אוויר חזק על הפנים, עננים מתקרבים במהירות בלתי נתפסת. דבר כל כך כיף. כל האדרנלין שיש לך בגוף נכנס לדם! פשוט אין לי מילים לתאר את זה. זה אחד הדברים הכי כיפים (ויקרים) שעשיתי בחיים. זה נמשך סה"כ 30 שניות. שעוברות מהר מאוד. אבל אלוהים, איזה 30 שניות אלה. אם היה לי כסף הייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב. פשוט מטורף. ואז אתה חוטף מכה ועף למעלה והכל נעצר. המצנח נפתח. הצלמים שצונחים הרבה יותר מהר כבר הרבה מתחתיך. כל האדמה פרוסה לפניך. הבתים נראים כנקודות. המדריך עשה סיבובים עם המצנח כמו באיזה מתקן בלונה פארק ואז אחרי כ-5 דקות, הגענו לקרקע. אני חי!!!

ברוך צנח כדקה אחרי. היה לשנינו חיוך כזה מרוח על הפנים, שזה היה מטורף. כאילו זכינו במליון שקל. זה היה כל כך כיף. שווה כל אגורה. באמת. וזה עולה חצי מאשר בארץ, רק 600¤. לקח לנו הרבה זמן לעכל את מה שקרה ושקיבלנו את הסרטים בסוף היום הלכנו כולם ביחד לסלון בבר והסתכלנו אחד אחד על הקפיצה שלו. זה היה נורא מצחיק. במיוחד של הבחורה ההיסטרית שהשתוללה כשקפצה מהמטוס. מסכן המדריך...

בצהריים המאוחרים חזרנו לבואנוס וישר יצאנו לכיוון אצטדיון הכדורגל River Plate כדי לנסות לראות אם אולי אולי אולי נשארו כרטיסים למשחק ארגנטינה קולומביה. אבל על חוסר אירגון משלמים ואחרי שחצינו את כל העיר במטרו והלכנו עוד 10 בלוקים, הגענו לאצטדיון העצום וגילינו שלא היו כרטיסים. היה לנו פאקינג שבוע ללכת ולקנות, אבל לא "מצאנו את הזמן" וקיללתי על זה כל כך. זה קצת הרס לי את מצב הרוח מהצניחה, אבל נשבע לכם שזה לא הסוף. על אף שאני לא חובב כדורגל מושבע אני כן אלך לראות משחק כדורגל ואפילו שניים בדרום אמריקה.

ולהלן רשימה חלקית של דברים נוספים שרציתי לעשות ולא עשיתי בבאנוס והייתי עושה אם היה לי חודש: ללכת לשכונת La Boca, לעשות קרטינג, ללכת ללונה פארק ולראות מופע טנגו. קיצר- לא מיציתי לחלוטין את העיר ואני די בטוח שאני אחזור לכאן מתישהו בחיים שלי. פשוט עיר נהדרת. כמובן שהחברה שלי היתה מאוד מאוד מאוד חסרה כאן.

למחרת נשארה לנו משימה אחת אחרונה שבגללה לא יכולנו לעזוב את בואנוס. החבילה האבודה. באתר האינטרנט של רשות הדואר היה רשום שהחבילה הגיעה לפני יומיים ושהיא מעוכבת על ידי שלטונות המכס של ארגנטינה. לא ממש ידענו מה זה אומר, אבל הלכנו לשגרירות לראות. אחרי הסיוט הביטחוני שוב היינו בהיכל הקודש אבל שום זכר להודעה על החבילה לא היה, והאנשים שעבדו שם לא ממש ידעו כלום על כל עניין הדואר. החלטנו לפתור את העניין והחידה בעצמנו. התחמשנו במספר החבילה ויצאנו לדרך לכיוון בית הדואר הבינלאומי על יד Retiro. אחרי המתנה מייאשת הגענו לפקיד שניסה לברר עבורנו וגם הצליח. הפחד שלנו היה שלט בשגרירות שהזהיר שחייבים חותמת של השגרירות בשביל למשוך חבילה... בולשיט. רק דרכון ועברנו לתור הבא של הכניסה למכס. עכשיו כאן היתה לנו בעיה. הקריאו את המספרים של החבילות והיה לנו קצת קשה עם השפה. מזל שזקנה עזרה לנו ובסוף פשוט נכנסנו פנימה ודרשנו יחס מיוחד. וקיבלנו. תוך זמן קצר קיבלנו את שתי החבילות. מאושרים יצאנו סוף סוף מהדואר לשם הפסקה באכסניה שאחריה אכלנו ארוחת צהריים והוצאתי מפיתוח מספר תמונות כולל אלו של הצניחה שחלקן היו מיועדות למתנה לנטע. משם חזרנו לדואר אחר, שם קצת התעסקתי עם סיפור המתנה וייבשתי את ברוך המסכן, אבל לבסוף החבילה נשלחה. פשוט יום של דואר. יום אחרון בבואנוס. הזמנו כרטיסים למעבות לאורוגוואי ועתה הדבר האחרון שנשאר לנו הוא לעזוב.

 אני לא יודע מאיפה זה בדיוק התחיל. כנראה משיחה ששמענו במעלית לשגרירות שהתייחסה לכך שמזיזים לשעון חורף בארץ אבל קצת אכלנו סרטים מהעובדה שייתכן ומזיזים את השעון גם בארגנטינה. אף אחד לא ידע לאשר או להכחיש את הידיעה וממש לא רצינו לאחר למעבורת. כשהתעוררנו שעה מאוחר יותר ממה שתכננו, גילינו שבסוף לא הזיזו את השעון. מהר יצאנו מהאכסניה שאחרי תשעה ימים כבר די עלתה לנו על העצבים בגלל החום בחדר ומוסיקה בלתי פוסקת יומם ולילה. המטרו לקח אותנו לסן מרטין ומשם ברגל עד לנמל. לקחנו את הכרטיסים, החתמנו דרכונים ויצאנו לדרך חדשה. הדרך לאורוגוואי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בואנוס איירס