שייט לאזור הקוטב
גמרתי פילם שלם על הקרחון הראשון שהיה בגודל של אוניה לא קטנה בבוקרו של יום בהיר. מצאתי את עצמי בתוך ספארי לבן קפוא. הכל חי שם- עופות, כלבי ים, אריות ים, לוויתנים ופינגווינים, מלא פינגווינים.
קצת היסטוריה: בשנת 1820 החלו משלחות בריטיות, אמריקאיות ורוסיות לחקור את חצי האי הבולט מהיבשת ואת האיים הסמוכים לו. רק ב - 1838 גילו שאנטרקטיקה הינה יבשת ולא קבוצת איים. בשנת 1902 בוצעה טיסת בלון ראשונה מעל לקוטב הדרומי ובשנים הבאות בוצעו גם טיסות במטוסים. מספר מדינות בתקופת מלחמת העולם השניה הכריזו על חלקים מהיבשת כשלהם והיו שהקימו שם בסיסי מחקר שונים, אך אין אף מדינה שבאמת מתיחסת לטענות אילו. בשנת 1959 נחתם הסכם בינלאומי שקובע כי היבשת האנטרקטית שייכת לכולם ואינה שייכת לאיש, מסמך זה נכנס לתוקף בשנת 1961.
גאוגרפיה ומזג אוויר: שטחה של היבשת 14 מליון ק"מ רבועים, כאשר בנוסף 280 אלף ק"מ רבועים של קרח משוטט. בסך הכל אנטרקטיקה מכוסה בכ - 13.72 ק"מ רבועים קרח. בהשוואה לשטחה של ארצות הברית, היא גדולה פי 1.5 . מזג האוויר שם קר מאוד, הטמפרטורות מגיעות למינוס 70 מעלות ואף פחות מזה באיזור הקוטב, באיזור המתוייר הטמפרטורה נעה בין 5 מעלות למינוס 20 , לא נורא, כפי שעוד תראו.
לתחילת הכתבה
הדרך לאנטרקטיקה
את המסע לאנטרקטיקה התחלתי ב פונטה ארנס שבדרום צ`ילה. שם במשרדי חברת COMAPA שליד החוף קניתי כרטיס לאוניה בחברת Marine Expeditions , שהיא חברה שמארגנת את השייט והסיורים ביבשת. המחיר 1650$ לעשרה ימים, ניתן גם לרכוש כרטיס ל 14 יום ו 18 יום, זה תלוי איך לוח הזמנים מסתדר. המסע יוצא מ אושוואיה, בדרום ארגנטינה, הדרך מפונטה ארנס לאושוואיה אורכת כ 12 שעות בכבישים לא סלולים, וכרוכה במעבר גבול מצ`ילה. לא מומלץ לנסוע בטרמפים כי אפשר להתקע על הכביש ימים בלי שיעבור רכב. האוטובוס זול יחסית ונוח. ועוד משהו, אל תדחו את הנסיעה לרגע האחרון, אני נתקעתי בפונטה ארנס 24 שעות לפני ההפלגה ושילמתי 300$ למונית שתקח אותי לגבול ומשם טרמפים, היה סיוט. הדרך לאושוואיה יפה, גם אחרי ה "קרטה אוסטרל" בצ`ילה. אושוואיה יקרה מאוד, אבל אפשר למצוא שם מקומות טובים לישון ולאכול. לא זול אמנם כמו שהתרגלתי, אבל איכותי יותר. העיר נראית כמו אילת, רק שהיא בנויה על מדרון מעייף.
אפשר לקנות כרטיס לאוניה באושוויה במשרדי החברה, המחיר זהה, הבעיה היא מקום. בשייט ממוצע יוצאים 100 איש וצריך לחכות לביטולים של הרגע האחרון כדי לתפוס מקום. לוח הזמנים סביר בהחלט, רק שלא נחמד להתקע באושוואיה שבועיים עד חודש עד לשייט הבא. תשאלו את שרית, היא כבר תספר לכם. לא לשכוח לקנות כדורים נגד בחילה בבית המרקחת המקומי, לא לחסוך! אתם תזכרו בזה ברגע האמת. וכמובן מלאי של פילם,ואין כזאת כמות שהיא מספיק, חכו ותראו.היום הראשון באוניה מתחיל בשיחות מעניינות שרק מוסיפות למסתורין שיש לי כבר על היבשת, האוניה,רוסית, בשם "P/V LYUBOV ORLOVA ,שזאת שחקנית רוסיה אם זה מעניין מישהו, נראית ענקית. בקרוב מאוד יסתבר שזה לא מרגש את הים. החדרים מחולקים שרירותית אבל ניתן להחליף או לבקש להיות יחד, הצוות שמח לעזור תמיד. ישנם חדרים לארבעה, ולשניים בסיפונים התחתונים והעליונים יותר, כמובן לפי הכסף ששולם. החדר נוח, מים חמים (כמה שזה חשוב), חדרניות שמסדרות את החדרים, שירות כביסה יקר במיוחד אבל הכרחי, חדר אוכל גדול ושף שלא מכין את אותה ארוחה פעמיים. מה שנשאר זה הפאב, שם עורכים מסיבות עליזות ואולם ההרצאות שלא כדי להחמיץ בו אף הרצאה ואף תדרוך.
יוצאים לדרך, האוניה הכבדה מתנהלת באיטיות לכיוון היציאה מהנמל, מזג האוויר נוח ובשביל מי שזאת ההפלגה הראשונה שלו, די נחמד להסתובב באוניה. תסתובבו עכשיו כי אחר כך תגלו שאתם לא בדיוק יורדי ים. אחרי כיום וחצי של הפלגה די משעממת מגיעים לאיזור המכונה ה "דרייק" והוא לא סתם דרעק, הוא סיוט בין גלים. אם חשבתי שהאוניה גדולה, טעיתי, אולי נושאת מטוסים יכולה להפליג בו בכיף, האורלובה בכלל לא. האיזור הזה הוא החיבור בין האוקינוס האטלנטי משמאל והאוקינוס הפסיפי מימין, אחד גבוה ואחד נמוך, אחד חם ואחד קר, בקיצור שישו ושימחו. קחו את הכדורים שקניתם בחוף ולכו לאט. אני עליתי לסיפון העליון כדי לראות קצת אופק, האופק זז, הקיבה שלי איתו. חגיגה, אבל מתרגלים אחרי חצי יום מקסימום יום. ואם לא התרגלתם, ממילא עברתם את זה אז זה לא משנה, עד החזרה.
ביום השלישי לשייט, האוניה כבר מתקרבת לאיזור הקוטב. אפשר לראות דולפינים ולוויתנים ואלבטרוסים שלא ברור מאיפה הם באו. ביום הזה גם יצא לי לפגוש את הקרחון הראשון שלי, גדול ולבן, או בעצם גדול וכחול. כן, קרח אינו לבן, הוא כחול, וזה לא בגלל השמיים. פשוט זה ככה, ואם הוא מקרח ישן יותר אז הוא מקבל גוון אפרורי. ביום הרביעי כבר מתחילים ענינים לזוז, אחרי ארוחת בוקר מצוינת מתארגנים לירידה לחוף. עדיין לא היבשת עצמה, אבל אי שוקק בעלי חיים, שאינם חיים על קרח אלא על החלקים היבשים, שהם בעיקר סלעיים.את הטקס שלפני הירידה לחוף לומדים די מהר, יש איסור להעביר אורגניזמים בין היבשות לכן נועלים מגפי גומי גדולים, שתי גרביים כמובן. כבר נהיה קר, אז כדאי להתלבש טוב. מסתדרים בשתי שורות ליד הפתח המוביל למדרגות האוניה ויורדים לתוך ה "זודיאק", סירת גומי שחורה לשמונה אנשים.
לתחילת הכתבה
מוקף בבעלי חיים
עם הזודיאק שטים לעבר החוף והופ, אני דורך על יבשה אמיתית. סלעית, וולקנית שכזאת. מאה מטר ברגל ואני מוצא את עצמי בגן עדן לחיות שלא קר להם. מסתובב סהרורי בין אריות ים ששרועים בשמש, פינגווינים מסתובבים לי בין הרגליים, תופעה שממש מתרגלים אליה, כלבי ים המכונים שעירים, ויש להם יכולת לרוץ אחריך ומהר, כלב זה כלב. ומלא עופות שעפים סנטימטרים ספורים מעל הראש ואתה מרגיש שהם עומדים לקחת לך את הכובע. המצלמה לא מפסיקה לצלם, אמנם הסוללה קפאה והתאריך מראה על תחילת המאה, אבל הלב חם, והנוף, כמה קר, ככה חם בלב.אחרי כמה שעות באי,מתחילים להתקפל חזרה לאוניה. יש כלל שמגביל את כמות האנשים בכל זמן נתון, וגם צריך פיפי לפעמים, והרי אסור להעביר אורגניזמים במכוון. חוץ מזה, זה יכול להיות בכלל לא נעים לקבל ביס מכלב ים שחושב שאתה מסמן בטריטוריה שלו.
כלבי הים השעירים, מין חיה מוזרה שדומה מאוד לכלב ים רגיל, ממש כמו "סולטי", ההוא הנחמד מהטלביזיה החינוכית בשחור לבן, רק שאילו מסוגלים להזדקף על שתי הרגליים הקדמיות ולרוץ, לרוץ ממש מהר, והם נושכים מאוד חזק. מזל שהם פחדנים לא קטנים. השיטה היא, לעמוד במקום ולצעוק עליהם בכל הכוח תוך כדי בעיטה באבנים. הם כבר מבינים שעם הדבר הגבוה הזה הקרוי בן אדם, לא מתעסקים. בטח אם הוא בהיסטריה. באוניה ממשיכים עם ההרצאות, מסבירים על לוויתנים ועל דולפינים ועל כל מה שחי שם. רוב בעלי החיים אוכלים סרטני "קריל", סרטן קטן שמצוי בכמויות, תחשבו כמה ממנו צורך לוויתן ממוצע שכל גודלו של הסרטן הוא 2 - 3 ס"מ והלוויתן מספר מטרים. ביום החמישי זה מגיע, ככה בהפתעה, בוקר, לפתוח את העיניים ופשוט לא להאמין. יבשת אנטרקטיקה מול העיניים. ושוב, יבשת אנטרקטיקה. אי אפשר להבין את הגודל מהתמונות וגם קשה לצלם את זה, אבל תאמינו לי שזה מדהים.
אוכלים ארוחת בוקר ויורדים לזודיאקים, האדמה אמיתית מאוד ובעלי החיים גם כן. מוקף מכל עבר בפינגווינים מטייל בין אריות ים,זהירות לא להתקרב, הבהמות הכבדות האלו לא אוהבות לזוז, אבל אם תתקרבו להרמון של אחד הזכרים, גורלכם יהיה כשל אותו זכר צעיר שניסה וכמעט ונאכל חי.ככה עוברים הימים הבאים, מפליגים, עוגנים ויורדים לחוף. הגענו למקום בו נמצאת משלחת מחקר. בחיי העיר היחידה באנטרקטיקה. אנשים חביבים שמנהלים מחקרים שונים בגאולוגיה. אין יותר מדי אנשים שחיים שם, בערך כמאה איש עוסקים במחקר. זה גם המקום להצטלם עם השלט לזכר אבא שלי עליו השלום, החלום שלו היה להגיע דרך ארץ האש לקוטב הדרומי, החלום אותו יצאתי להגשים.יופי של חלום אבא.
בעיירה מחתימים לנו את הדרכונים, סוף העולם, אז שיהיה כתוב בפספורט. חוזרים חזרה, הדרך ארוכה, יומיים, ויש עוד לעבור את הדרייק הנורא עם הגלים הגבוהים והסערות. כמו בארץ גם בסוף העולם חוגגים את סיום המסע במנגל, אבל איזה נוף למנגל, כמו הנוף לקידוש של יום שישי. אבל יש עוד טקס אחד שצריך לעבור. טבילה במי הקרח של יבשת אנטרקטיקה. אולי זה נשמע מטורף לגמרי, אבל זה עוד יותר מטורף שחושבים על זה שבחוץ מינוס 10 מעלות פחות או יותר והמים בטמפרטורה של מינוס 1.8 כי זה מי מלח קפואים. אני התנדבתי לקפוץ, זה לא נורא לעמוד ערום בקור, זה גם לא מרגיש כל כך נורא כשהמים החמים יותר ממה שיש בחוץ מלטפים את כפות הרגליים.
ובכן מסתבר שהגוף שלנו יודע איך להסתדר עם הטרמיקה של האוויר אבל לא עם זאת של המים. חצי קפצתי, מה לעשות, ביקשתי שיצלמו כמה שיותר וקפצתי.אחרי כחצי שניה בתוך המים מבינים שזה קר מאוד, מנסים לשחות לעבר המדרגות אבל השרירים לא זזים מספיק מהר. קר, קר ומאוד קר. אבל אחרי הכל, היה שווה. יותר חזק מבאנג`י,מסנפלינג וממצנחים למיניהם. את הדרייק עברנו בסדר ואנחנו בחזרה באושוואיה. תמונת מחזור לסיום.עם כל החבר`ה הישראלים שהיו במסע הזה לאנטרקטיקה.היה מדהים, כמה מדהים תבינו לבד
לתחילת הכתבה
