ניו פורט ואזור מיסטיק
יצאנו מבוסטון (מסצ`וסטס) לכיוון מיסטיק (Mystic), שבמדינת קונטיקט, כשאת פנינו מקדם יום גשם שקצת הפריע לתכנונים שבדרך. לפני מיסטיק נסענו לניו פורט (Newport) ברוד איילנד, כדי לראות את בית הכנסת הראשון שנבנה כאן בארה"ב (ב-1763): בית הכנסת טורו. היום יום שבת, התפילה הסתיימה ובית הכנסת היה סגור. בחוץ ראינו משפחה יהודית אמריקאית שהצטלמה גם היא על יד בית הכנסת, הם אמרו שבכל מקרה לא היו מכניסים אותי כי לא באתי בחצאית, אז הצטלמנו והמשכנו בדרך. כאן מתגלה הצד הטוב של ארה"ב: במהלך הצילום מכוניות עצרו על מנת לא להפריע (אפילו נוצר תור של כמה מכוניות ואף אחד לא צפר). קראתי שמאד יפה לטייל בניופורט אבל הגשם והקור מנעו מאיתנו לטייל על יד הים.
באתנחתא קטנה אני אספר שבכל מדינה שאנחנו עוברים אני קונה מגנט קטן למזכרת. הייתי רוצה לקנות הרבה יותר אבל מכיוון שאנחנו עמוסים במזוודות החלטנו שלפחות עד לקרוון לא נקנה דברים שהם לא הכרחיים. אני מספרת את, זה כי רוד-איילנד היא מדינה קטנה, נכנסנו לניו פורט ויצאנו ולא הספקתי לקנות מגנט וחבל. פנינו מועדות למיסטיק כדי לאכול כמובן במיסטיק פיצה. נכון, קצת שטותי לאכול באיזה מקום שצילמו בו סרט לפני... כמעט עשרים שנה? אבל מתי שוב יצא לנו להיות במקום בו דרכה ג`וליה רוברטס בכבודה ובעצמה? כשצילמו את הסרט היא עוד לא הייתה כזאת בעלת "כבוד" ואפילו ברשימת הקרדיטים היא מופיעה שנייה. חשבתי לעצמי, האם המלצרית החמודה ששירתה אותנו מרגישה לפעמים כמו בסרט? (ובטח כמה פעמים כבר שאלו אותה את זה..) לדעתי היא עוד לא נולדה כשהסרט יצא... הפיצה הייתה טעימה וכך גם המנות הראשונות והשניצלונים (סוף סוף הילדים אוכלים עוף). באופן יחסי למקום תיירותי שמתבסס על הצלחת סרט מלפני אי אילו שנים, אז קודם כל אנשים עדיין באים בגלל הסרט, אנחנו לא היחידים, ושנית ציפיתי למקום יקר והמחיר היה כמו כל מסעדת פיצה אחרת.
גם במיסטיק לא טיילנו בגלל הגשם והקור, למרות שמאד הייתי רוצה לטייל שם, הבנתי שגם שם החופים מאד יפים. המשכנו, על פי התכנון, לגרוטון (Groton), עיר סמוכה למיסטיק. בגרוטון נמצא מוזיאון חיל הצוללות של ארה"ב. כמו שהערכתי, המקום כבר היה סגור (נסגר בארבע) והנה אנחנו, יושבים לנו ברכב ביום גשום, עמוסים במזוודות ובשני ילדים עייפים ומתחילים לחפש מלון ללילה באזור. חוברת הקופונים שבה הצטיידנו לא ממש עזרה. שימו לב שרוב הקופונים מתייחסים לשני אנשים בלבד ולא בימי שבת וראשון. אנחנו חיפשנו מלון למוצאי שבת, שזה הערב היקר בדרך כלל במלונות. לא היה שום קשר בין המחיר המופיע בקופון לבין המחיר המבוקש לארבעה אנשים במוצאי שבת. לאחר מספר מלונות שבדקנו פיזית, כלומר נסענו אליהם בפועל למרות מחאותיו של עידו, ולאחר כמה שיחות טלפון הבנו שלמרות שאנחנו נמצאים בעיר קטנה שאין בה כלום, עד כמה שידוע לנו מלבד הצוללת, המלונות באופן מפתיע מלאים.
מצאנו מלון קטן שנקרא Best Inn, שהחדר הפנוי בו היה סוויטת שני חדרים. אחרי שבדקנו שגם המחיר שפוי, באופן יחסי לאחרים, לקחנו!! הילדים התמוגגו מאושר, לכל אחד עכשיו יש מיטה גדולה משלו. זוכרים את המריבות על המקום במיטה ועל השמיכה? ולאבא ואמא יש חדר משלהם !!!, חבל שכל זה רק ללילה אחד. בבוקר, שהיה גשום אפילו יותר, נסענו למוזיאון חיל הצוללות. האטרקציה היא כמובן הצוללת "נאוטילוס", הצוללת הגרעינית הראשונה, שאפשר לסייר בתוכה. עם הגובה של אפי והרוחב שלי, תחושת הקלסטרופוביה של רותם והלחץ של עידו, חיל הצוללות היה מוותר עלינו בקלות. התחושה שלי בתוך הצוללת הייתה כאילו הקירות סוגרים עלי. המעברים היו צרים מאד, אפי בקושי הצליח לעבור ביניהם והתאים קטנים מאד. יש דרגשים צרים שבצוללת קוראים להם מיטות והעיקר, כדי שנראה שהם גם מכייפים, מציגים לנו גם את חדר המשחקים שלהם.
הסיור בצוללת הוא עצמאי. מקבלים בכניסה מכשיר להאזנה וזה נמשך בערך חצי שעה מעניינת. גם רותם, שבבוקר לא רצתה לצאת מהאוטו בטענה שהצוללת לא מעניינת אותה, מאד הסתקרנה. המוזיאון עצמו לא גדול ויש בו שתי אטרקציות נוספות: האחת, יושבים על יד הגה הצוללת ומרגישים לרגע כמו נהג צוללת (אין לי מושג מה המינוח הצבאי לזה) והשנייה, מביטים החוצה דרך פריסקופ, ממש כמו בצוללת והייתה התלהבות כאשר הילדים ראו את הרכב שלנו בחנייה. מלבד זה יש מוזיאון קטן ונחמד ועל הקיר יש לוח ובו סמלים של חילות שונים מרחבי העולם. כמובן שחיפשנו את ישראל ומצאנו אותה במקום טוב ומכובד. דווקא בגלל גודלו הקטן, המוזיאון מתאים לכל הגילאים והילדים לא מאבדים את סבלנותם.
לכיוון ניו יורק
מגרוטון המשכנו בגשם שוטף לכיוון ניו-יורק. מזל, מזל, מזל שלא החלפתי את אפי בנהיגה, לא ראו ממטר בגשם הזה. בניו-יורק השתנה סוף סוף מזג האוויר, תמיד אומרים שלעיר הזאת יש מזג אוויר משלה. היינו צריכים לאסוף את המזוודות שהשארנו אצל גיא (שוב תודה לגיא) ואפי ה"אמיץ" החליט להיכנס לתוך מנהטן עם האוטו, למרות האזהרות שלא להכנס לתוכה עם רכב, ולנסוע ישירות לדירה של גיא. למזלנו, הגענו ביום ראשון אז התנועה הייתה יותר דלילה ואפי הסתדר מצוין, למרות ש"רותי" חברתנו מה- GPS נעלמה לנו בחלק מהדרך. אפילו הספקנו לראות את גיא רגע לפני שהוא יצא מהבית (ושוב אפי הצליח למצוא מקום לעמוד בו מבלי לחסום את הכביש - שבניו-יורק זה נחשב כהצלחה בנושא החנייה). משם המשכנו ללונג איילנד לאזור JFK, שם הזמנו מלון לשני לילות לפני הטיסה לאורלנדו.
את המלון שהזמנו, "הווארד ג`ונסון אקספרס", מצאנו יום קודם באינטרנט כמובן. הוא ענה על הציפיות מבחינת קירבה לשדה התעופה (לצורך החזרת הרכב והטיסה) ומבחינת המחיר כמובן. ככל שהתקרבנו למלון השכונה נראתה לי פחות ופחות סימפטית, אני כותבת על תחושה אישית, יכול להיות שאני טועה, אבל קצת פחדתי. קיבלנו חדר בקרקע עם פנים לחניה, שגם זה לא הלהיב אותי במיוחד, אבל דווקא כאן השרות היה טוב ויעיל. כשרצינו לקנות לרותם תרופה שתעזור לה עם לחץ האוזניים בטיסה חשבנו שלא תהיה בעיה. נכנסנו לבית מרקחת של "וול מארט" והסתבר שלפי החוק רק אזרח ארה"ב יכול לקנות את התרופה הזו, כי הם צריכים להזין את פרטיו במחשב. הרוקחת אמרה לנו לחפש ברשתות קטנות או בתחנות דלק (תרופות ללא מרשם נמכרות פה ברשתות כל בו ובתחנות דלק), שם פחות מקפידים על הרישום. לאחר שניסינו בכמה תחנות דלק ללא הצלחה חזרנו למלון, שם עזרו לנו למצוא בית מרקחת באזור ואפי נסע וחזר עם התרופה.
ההרפתקה האחרונה באזור החוף הצפון מזרחי הייתה כמובן בשדה התעופה. ידענו מראש על מגבלת המשקל בטיסות הפנים. כבר בארץ אמרה לנו הדיילת שיש לנו מזוודה אחת מעל המשקל המותר ושהיא מעבירה אותנו, אבל יכולות להיות לנו בעיות. קראנו גם את הכתבה של משפחת יפלח וניסינו ככל האפשר להימנע מהמצב שאליו הם נקלעו. ניסינו לארגן את המזוודות ואפילו קנינו לצורך זה עוד סט מזוודות וחשבנו שהצלחנו עד... שהגענו לדיילת או יותר נכון למשקל שנמצא על יד הדיילת ואשר אמר לנו במספרים שהמזוודה הגדולה עדיין גדולה. הדיילת הסבלנית (של חברת דלתא) חיכתה בעוד אנחנו פותחים מזוודות ומעבירים דברים מאחת לשנייה. אנחנו לחוצים, חם לנו כי לקחנו את המעילים עלינו (כדי לא לארוז אותם) והילדים שלא מבינים מה קורה מתחילים לנדנד ולא עוזרות התחינות שיעזבו אותנו בשקט ושנסביר להם אחר כך, הם רוצים לדעת עכשיו מה קורה. זה נראה כמו נצח עד שהסתדרנו ושלחנו את כל שמונה המזוודות למטוס.
אם חשבתם שבזה סיימנו, טעיתם!!! הגענו לביקורת הביטחונית וגם לזה עשינו שעורי בית וידענו שאסור להעביר שום חפץ חד איתנו. מאז אסון התאומים ב 11.9 האמריקאים מאד לחוצים בקטע הביטחוני. צריך להוריד את הנעליים ולהעביר אותן בסורק. צחקנו עם האנשים שחיכו איתנו בתור, שאפילו בישראל "הבטחוניסטית" אין צורך להוריד נעלים. בעוד אנחנו מתלוצצים, עוברת מזוודת היד היחידה שלנו את הסריקה ונלקחת הצידה. יש חפץ חד!!! אני חשבתי שמדובר בטעות, לא יכול להיות, האולר של אפי, מספריים קטנות, קוצץ ציפוריים, הכל במזוודות שעלו למטוס. אני עם הפחדים שלי, רואה שאת האנשים שהם עוצרים לביקורת נוספת הם מתחקרים וכמעט מפשיטים... חשבתי שתכף יקפצו עלינו כמה שוטרים, כי הבודקת מוצאת בתיק שלנו אולר (עוד אחד חוץ מזה שנארז) מסוג coleman, שאפי קיבל במתנה והביא למקרה הצורך לקרוון. אני בהיסטריה, אפי מנסה להסביר לבודקת שהוא רוצה את האולר אבל שלחנו כבר את כל המזוודות ואין איפה לארוז אותו והילדים שרואים שקורה משהו שוב מתחילים לשאול. הפעם הסברתי מה קורה וביקשתי שישבו רגועים, אבל זה לא עזר שביקשתי, עידו היה לחוץ שנאחר לטיסה (הייתה לנו עוד שעה ומזה לא היינו מודאגים) ורותם נלחצה שיקרה משהו לאבא והתחילה לבכות. הבודקת הייתה דווקא נחמדה ואמרה לאפי לנסות לחזור לדלפק הצ`ק אין ולשלוח את מזוודת היד למטוס. ידענו שאין הרבה סיכוי, כי שלחנו כבר 8 מזוודות (חלקן קטנות אמנם, אבל זו המגבלה). אפי שלא רצה לוותר על האולר כל כך מהר (אני הייתי מוותרת) ניסה את מזלו ו...הצליח (ותודה לחברת דלתא-סונג). הם הסכימו להעלות את המזוודה הנוספת ובזה תמו ההרפתקאות לחלק זה של הטיול.
על אורלנדו
החלק הבא של הטיול יהיה ב- Orlando או יותר נכון ב- Disney world ולאחר מכן יגיע החלק העיקרי בטיול: הקרוון. אז לסיכום שלושת השבועות האלה שבהם טיילנו ברכב שכור ולנו במוטלים, החששות שלי לגבי מוטלים או רשתות INN באופן כללי התבדו. היינו במלון אחד מפואר בוושינגטון, שהיו בו המון כריות על המיטה (שזה הפריע כי כל פעם סידרו לנו את המיטה עם הכריות וכל פעם כשהלכנו לישון לא ידענו לאן לזרוק אותן), היה בו Bell boy שלקח את המזוודות מהמונית ללובי ו-Bell Boy אחר שלקח לנו את המזוודות לחדר וחדרנית שהביאה משהו שהיה חסר (ועל כל דבר כזה צריך לתת טיפ) והאינטרנט עלה 50 ¤ ליום. במלונות הקטנים לקחנו עגלת מזוודות והעמסנו עליה בעצמנו, אם רצינו עוד מגבת ירדנו רגע לקבלה ולקחנו ולא היו שבע עשרה כריות על המיטה, אבל החדרים היו נקיים, המגבות הוחלפו כל יום, היה אינטרנט ללא תשלום והייתה ארוחת בוקר, לא כמו בארץ, אבל בחלק מהמלונות פרט לבייגלס ודגני בוקר קיבלנו עוד דברים. בסך הכל עבר את הציפיות המעטות שהיו לי.
אני יכולה להגיד שלמרות ש"הכנתי שיעורי בית", קראתי ספרים, עברתי על כל טיפ אפשרי וקראתי רבות בפורומים של אתר למטייל, נושא הזמן מאד אינדיווידואלי לכל משפחה ואני תכננתי יותר מדי מקומות לזמן קצר ולכן על חלק מהם נאלצנו לוותר. לא עשינו את זה בלב כבד, כי ידענו שאלה אילוצים של זמן ושככה אנחנו מתנהלים. היה לנו חשוב יותר לערוך ליל סדר מאשר להספיק להגיע לגלידת "בן אנד ג`ריז"וחשוב לקחת "פסק זמן" ולהחליט על יום מנוחה כשראינו שאנחנו קורסים מעייפות. למרות הוויתורים, ההספק שלנו היה טוב, אבל היו ימים שהרגשנו מאד עייפים. אנחנו לא משפחה "מטיילת" באופן כללי וככה גם הכושר הגופני שלנו בהתאם. עוד משהו קטן (אני מקווה שהמורות לא קוראות את זה): הילדים לא הספיקו ללמוד כלום (התירוץ שלי: הייתה חופשת פסח בארץ) ואני מבטיחה שבקרוון הם ילמדו.
באשר לציפיות שלי מהטיול עד כה: במקומות שבהם חשבתי שלילדים לא תהיה סבלנות או יהיה להם עמוס מדי הם הפתיעו אותי ושיחקו אותה. לפעמים דווקא במקומות שחשבתי שידברו אליהם, דווקא אז הם איבדו את הסבלנות, להגיד שלא ציפיתי שהם ישתנו קצת, ציפיתי, אז מה, האופי לא משתנה פתאום בגלל טיול. אני מניחה שגם ה"נודניקיות" שלי כלפיהם לא השתנתה. אולי במהלך הטיול הם יפסיקו לריב ואולי לא, אולי בהמשך הטיול הם יגלו יותר נכונות לעזור (ולא רק כי בקשנו מהם) ואולי לא ואולי...גם אני אהיה פחות לחוצה...ואולי לא. אז נתנו כיוון לכתבה הבאה: משפחת שוב בדיסני, כולל יומולדת שקצת התקלקל ועוד מישהו חולה במשפחה.
הפינה של אפי: סונג - Fly with the groove
תחשבו על בארי וייט (כן, זה מאלי מקביל), תקשיבו למוסיקת ריקודים קלילה, תדמיינו צבעי ירוק כהה, כחול ים וכתום שקיעה משולבים בהרמוניה, זוהי חוויית הטיסה בחברת סונג, החברה ששמה לפניה את המנטרה של טיסה באווירה אחרת. חברת סונג היא חברת בת של דלתא, שעושה את זה אחרת. לאחר שמתיישבים במטוס (שלמזלנו לא היה עמוס - אולי בגלל זה החברה מפסיקה טיסות לאורלנדו, כך שמענו), מתחילים לשמוע מוסיקה מרגיעה שמסיטה את הדמיון לחופים עם חול לבן בוהק וים בגווני כחול ותכלת משולבים ביניהם. על המסכים האישיים מופיעות כתוביות הממליצות לנו להירגע, להתרווח במושב ולהמתין לתחילת הטיסה.
את כל הוראות הבטיחות אנו שומעים בעזרת קולו של בארי וייט על צלילי מוסיקת דיסקו של שנות ה-80. כל משפט שלו מתחיל במילות הרגעה ולאחר מכן ההסברים הלא רציניים של חברות התעופה על מה לעשות בזמן חירום. נסו לשמוע את בארי בקולו העמוק והאיטי אומר "עכשיו בואו נרגע, ננוח, ורק רציתי ליידע אתכם שחגורות ההצלה נמצאות מתחת למושב שלכם". לאחר סיום ההסברים הקברניט של המטוס נכנס לפעולה, ממליץ לנו לחלוץ נעליים, להתרווח במטוס ולנוח עד שנגיע לאורלנדו, העיר עם ההר של העכבר. בנוסף, במהלך הטיסה חילקו שתייה קלה (למיטב הבנתי זה נדיר יחסית - בדרך כלל כל דבר עולה כסף). בקיצור, אם יוצא לכם לטוס בטיסת פנים ארצית בארה"ב וחברת סונג טסה ליעד שלכם - לכו על זה.
