פארק סאקויה
מסן פרנציסקו פנינו מזרחה לכיוון פארק הסקויה. הגענו לקמפ במרחק שעתיים נסיעה מהרי הפארק, אולם הגשם שירד למחרת אילץ אותנו להמתין יום נוסף בקמפגראונד. למחרת התחלנו בנסיעה למעלה. פארק הסקויה (Sequoia Park) הוא שמורת טבע יפיפיה על רכס הרי סיירה נבדה, הגובלת בקניון המלכים (Kings Canyon) ובדרך כלל נוהגים לראות אותם כשמורה אחת.
עצי הסקויה, שעל שמם נקרא הפארק, הם עצים אדירי ממדים המגיעים לגובה של עשרות מטרים. לידם מתגמד האדם לכדי "ענף". טיפסנו עם הקרוואן במעלה הכביש, לצידנו עצי הסקויה והרדווד הענקיים. מהכביש רואים את השליש העליון של העצים, כשלמטה נפערת תהום עמוקה ממנה הם צומחים.
בכניסה לפארק חנו מס` קרוואנים לצד הדרך. כאשר התקרבנו הבחנו לתדהמתנו שהם מרכיבים על הגלגלים שרשראות מיוחדות לנסיעה בשלג. בחשש שאלנו את הריינג`רית בכניסה אם יש צורך בשרשראות מיוחדות. היא הסתכלה על הצמיגים שלנו וקבעה בביטחון שאין צורך בשרשראות וכי הצמיגים שלנו מתאימים לנסיעה על הכבישים החלקלקים. החלטנו להמשיך. במקומות מסוימים באמת היה הכביש מעט חלק, אולם זה לא משהו שנסיעה איטית וערנית לא יכולה להתמודד איתו. מידי פעם ירדו הבנות להצטלם בשלג, כשאני החלטתי להישאר בקרוואן, ולחוס על חיי.
בהמשך נסענו לבקר את גנרל שרמן (רובי, יש עץ על שמך), שהוא העץ החי הכי גדול והכי עתיק בעולם. מה זה הכי גדול? - 89 מטר גובהו ו- 32 מטר היקף הגזע , גילו מוערך ב- 2200 שנה (כשישו נולד העץ כבר היה זקן). לידו, בחורשה יש גזע ע-נ-ק שוכב על הקרקע, שלרוחבו יצרו מנהרה להולכי רגל. תוך כדי טיול בחורשה המושלגת, מנסים להימנע מלהחליק על הקרח, החלו לרדת פתיתי שלג,שרק העצימו את החוויה. הבנות בנו להן בזמן ההליכה כדורי שלג ענקיים, וכשהגענו חזרה לקרוואן הן בנו ממנו איש שלג (לא כל כך מוצלח, אבל די דומה).
בחורשה הסמוכה אליו צומח העץ השני בגודלו בעולם - גנרל גראנט - שגובהו רק 81 מטר (כגובה בניין בן 30 קומות). נסענו לראות את סלע מורו, אך רובו ככולו היה אפוף ענן אפור ובקושי ראינו ממטר, כך שטיפוס עליו לא בא בחשבון (ע"פ התמונות שראינו במרכז המבקרים, יש שביל טיפוס לראשו, אך אנחנו לא ראינו כלום בגלל הערפל. בפארק עצמו נמצאת גם "מערת הקריסטל" (Crystal Cave)- מערת נטיפים הנחשבת כמומלצת. הדרך אליה, כמו דרכים נוספות, היו חסומות בגלל השלגים, ואנו נאלצנו להסתפק בנסיעה על הכביש ולוותר על הליכה, אום ההימור שלקחנו בכניסה לפארק השתלם. ביציאה מהפארק הודיעה הגר שהיא לא רוצה יותר ללכת לקניונים של טבע, אלא רק לקניונים של קניות. מהסקויה פנינו לכיוון פארק היוסמיטי (Yosemite).
פארק היוסמיטי
היום יש להגר יומולדת, היא כבר בת 6. סיפרנו לה שעוד לא קנינו בלונים וממתקים ליומולדת. כשהיא קמה בבוקר כל הקרוואן היה מקושט עם בלונים וציורים. על השולחן היו ערוכים הממתקים והמתנות. את החיוך הגדול וההפתעה שהיו על פניה קצת קשה לתאר. שירי היומולדת העירו אותה לגמרי. כמובן שהיא התלבשה והתארגנה הכי מהר שאפשר. הבטחנו לה שאת המסיבה נמשיך בערב, אחרי שנקנה עוגה. יצאנו לדרך לקראת פארק היוסמיטי, אליו הגענו בצהרים. היוסמיטי הוא פארק ענק (3000 קמ"ר), במרכז הרי הסיירה נבדה בעל נופי בראשית, המהווים מוקד משיכה למעל מ- 4 מיליון מבקרים בשנה. האזור הכי מטוייל בפארק הוא העמק (Yosemite Valley) שאורכו 11 ק"מ, ורוחבו, בחלק הרחב ביותר, הוא 1.6 ק"מ. מעל העמק ניצבים קירות הגרניט של הרי הסיירה נבדה שהופרדו בתקופות גיאולוגיות קדומות ויצרו את עמק יוסמיטי. בערוץ עצמו עובר נהר המרסד (Merced), המנקז אליו את המפלים השונים הנשפכים מהמצוקים.
אנו נכנסנו לפארק מצידו הדרומי (כביש 41) והמשכנו צפונה עד למנהרה חצובה בסלע. מיד כשיוצאים מהמנהרה יש תצפית יפה על העמק ועל מפלי ההינומה (Bridallveil Fall). אל המפל עצמו והבריכה שהוא יוצר הגענו לאחר נסיעה קצרה והליכה של 20 דקות על שביל מרוצף. עוצמת נפילת המים יצרה עננת רסס שהתיזה מים לכל עבר. הגענו לעמק עצמו, לקחנו מקום בקמפגראונד בעמק. (לינה בפארק- 18$, ללא חיבורים. הרשמה ותשלום במשרד מיוחד. בקיץ צריך להזמין מקום מראש). יצאנו לטייל באזור, פתאום הופיע אוטובוס של שירות הסעות בפארק. עלינו עליו ונסענו עמו אל "האיים השמחים". שירות ההסעות (Shuttle) של הפארק הוא חינם ומאפשר להגיע מנקודה לנקודה בעמק באופן חופשי. הוא יוצא כל 15 דקות, בין השעות 7:00 - 22:00. לחלק מהנקודות בעמק ניתן להגיע רק עם השאטל. בכניסה לפארק (או במרכז המבקרים) מקבלים עלון בו מופיעה רשימת התחנות בהן עוצר האוטובוס, וכן מפה מפורטת. מומלץ מאוד להשתמש בשירות זה.
האיים השמחים (Happy Isles)- (תחנה מספר 16) הם שני איים זעירים בתוך נהר המרסד המחוברים ביניהם בגשרוני עץ. המקום מקסים ומתאים לפיקניק. מחודש מאי ועד אוקטובר מופעל במקום מרכז טבע עם הפעלות לילדים. בערב, בקמפ, המשכנו את חגיגת היומולדת של הגר, שכללה שירים, מתנות, בלונים, וכמובן, עוגה וממתקים. למחרת טיילנו לאגם המראה (Mirror Lake), אגם עונתי (בקיץ הוא יבש) שמימיו כה צלולים שהם משקפים את הנוף מסביבו (שביל הליכה נוח באורך 1.6 ק"מ, ירידה בתחנה מספר 17). את מפל היוסמיטי (Yosemite Fall) ראינו מאזור מרכז המבקרים, ובכלל בכל מקום רואים מפלונים ברמות שונות של זרימה. תוך כדי נסיעה בכבישי הפארק אפשר לראות צוק גרניט מרשים הנראה כחצי עיגול, ונקרא בשם כיפה חצויה (Half Dome), וכן את אל קפיטן (El Capitan), צוק נוסף המרשים בגודלו. לאחר לינה נוספת ביוסמיטי, (לא יכולנו לוותר על היופי הזה כל כך בקלות) עזבנו את הפארק לכיוון אגם טאהו. דובים לא ראינו ביערות למרות שהזהירו אותנו מאוד מפניהם), אבל ראינו המון סנאים יעלים וציפורים, במיוחד ציפור כחולה שכשהיא פורשת את כנפיה היא נראית כמו מניפה כחולה נוצצת.
אגם טאהו ועמק הנאפה
הדרך לאגם טאהו (Lake Tahoe) ארכה כיום שלם (כ- 300 מייל). אחר הצהרים הגענו עייפים לעיר South Lake Tahoe, שם התמקמנו ללילה. היה קר, אך קיווינו לטוב. הבנות מצאו משחק חדש- בכל פעם שמגיעים לקמפ בשעה מוקדמת וקר מידי לשחק בחוץ, הופך הקרוואן למרכז קניות. הן מוכרות וקונות את המשחקים והצעצועים שלהן עד לשעות המאוחרות של הלילה, חוטפות משהו לארוחת ערב, ועל מקלחות אין בכלל מה לדבר (מזל שהשאירו לנו את חדר הורים פנוי, שיהיה לנו איפה לשבת). בבוקר, כל שטח הקמפ היה לבן. מסתבר שהיה מ-א-ו-ד קר, כל כך קר ירד שלג (ואנו עוד תכננו לשוט באגם ולבלות בו יום שלם).
התחלנו בנסיעה צפונה, לאורך הכביש המערבי של האגם (כביש 81. הכביש המזרחי נמצא בנבדה). המראה יפה ביותר- אגם כחול צלול וממעל הרים מושלגים. נוף קסום. האמת, מזכיר מעט את הכנרת כשהיא מלאה ( אולי מספיק למצוא את ישראל בכל מקום פה!). עלינו עד לכביש 80 איתו ברחנו מהקור, וירדנו דרומה חזרה לכביש מספר 1. עוד בצפון, על כביש 80, הרגשנו שהאוטו מתחיל לקרטע - עוד פנצ`ר (כבר הפסקנו לספור אותם). בחוץ עדיין שלג, קור כלבים. יעקב יוצא החוצה להחליף גלגל (הוא כבר עושה את זה בעיניים עצומות), ואני מכינה בינתיים משהו חם לשתות. הדרך דרומה עברה דרך העיר סקרמנטו (Secramento), שם עצרנו בפארק המקומי לארוחת צהרים ומנוחה. התחיל להיות חם. בבוקר עוד ירד שלג, ואחרי מספר שעות כבר הדלקנו מזגן באוטו. המשכנו דרומה עד עמק נאפה (Napa Valley), צפונית לסן פרנסיסקו. האזור כולו נטוע כרמים ובכל פינה יקבים משפחתיים. הכרמים נראים כאילו מישהו קלע צמות ירוקות- שורת שורות של גפנים מסודרים כמו חיילים במסדר.
בלילה הגענו חזרה לכביש מספר 1, שם עצרנו ללינה באחד הסטייט פארקים. בנסיעה לאורך הכביש עברנו, שוב, דרך עיירות קטנות וציוריות. בשלב מסוים עצר אותנו מישהו ואמר לנו להסתכל מהר לכיוון הים. מבט קצר הספיק לנו כדי להבחין בלויתן העושה מופע לוליינות של קפיצות בתוך המים. מיד ירדנו בריצה לכוון החוף, אך עד שהגענו, המופע נגמר והלויתן רק שחה להנאתו. לאחר מספר דקות הופיע עוד לויתן קטן. מסתבר שאלו היו אמא ותינוק שכבר נצפו מוקדם יותר ע"י מטיילים שפגשנו.
מבקרים חברים
את כל הסיבוב הזה עשינו רק כדי לבקר אצל רחל וולט, משפחה של חברים טובים מהקיבוץ שהזמינו אותנו להתארח אצלם בחווה. אנו זכינו לחוויה מופלאה. רחל וולט הם פריקים של אקולוגיה ואוכל אורגני. בביתם, הממוקם בתוך יער פרטי, הכל ממוחזר ומשתמשים רק במה שצריך. מעיין קטן הנובע בשטחם מספק להם את המים הדרושים להם. האטרקציה- שירותים אורגנים ומקלחת בחצר (כן, נכון, בדיוק מה שקראתם). שירותים ללא מיכל הדחה, כשאת הפסולת מכסים בחומר מיוחד (המנטרל את הריח), וכשהמיכל מתמלא, הוא נלקח לאזור אחר, שם ממתין עד שהוא הופך לקומפוסט (מזכיר קצת את "מעפר הגעת ולעפר תשוב"). המקלחת עצמה- בחוץ (!!!) מאחורי הבית, תלויה על עץ ולידה מחיצה קטנטנה, כאילו בשביל להסתיר. נו מה אתם חושבים? השתמשנו בה? בטח שהשתמשנו (חוץ מענבר שפחדה שיציצו לה). מי יציץ? אנחנו באמצע היער, שביל הגישה היחיד הוא בחזית הבית, וכשמישהו מתקלח כולם יודעים לכבד את הפרטיות. לעומת זאת, מקלחת רותחת בחיק הטבע, כשבכל יום רואים פרח אחר נפתח, פרפר מעופף או ציפור מציצה- זו חוויה של פעם בחיים (למי שאין יער פרטי). למרות המאמצים, לא הצלחנו לראות שועלים, רקונים או דובים בעת המקלחת (ובכלל).
בימים בהם שהינו עם רחל וולט, הספקנו לנקות (סוף-סוף) את הקרוואן, ענבר ועומר הספיקו לעבוד עם רחל בשטיפת כלבים בפנסיון (והן מעידות שהחוויה הייתה מהנה מאוד). טיילנו גם למגדלור של פוינט אורינה (Point Arena) ולמזח. עם רחל המשכנו לטייל לאורך החוף, עוצרים פה ושם, נוסעים דרך עיירה באורך 4 בתים ונהנים מהנוף. מייד אחרי העיירה Fort Bragg נכנסנו ל- Mac Kerriecher State Park, לראות כלבי ים ולצפות בשקיעה (כמה רומנטי), שם נפגשנו שוב עם משפחת יפת. בצער נפרדנו מרחל (קשה להיפרד ממנה) ופנינו בדרכנו לטייל עם משפחת יפת לאורך כביש החוף עד לצפון קליפורניה, שם נפרדנו גם מהם והמשכנו "לרוץ" קדימה לעבר אורגון ווושינגטון.
