”חוויות מטרק הכבשים באושוואיה “
חבר שלי ואני הגענו לאושוואיה, וכמו בכל מקום, כל הישראלים ישר טענו שאין מה לעשות שם, חוץ מהמסלולים הקצרים והקבועים. אחרי קצת בדיקות ובירורים עם עובדי ההוסטל, קיבלנו אישור לכך שיש טרק מעניין ולא פשוט, שנקרא טרק הכבשים שבכדי להגיע אליו יש לעלות על הכביש לכיוון היציאה מהעיר. החבר ואני התארגנו זריז, ובגלל ששנינו בתולי טרקים רציניים, לקחנו מזרון שטח, שק שינה, כיסוי גשם לשק, מקלות הלכה, חלפ"ס ומינימום אוכל: אורז, שתי קופסאות טונה, ארבע ביצים ושקית עוגיות.
לקחנו מפה מהקבלה בהוסטל, ויצאנו לתפוס טרמפ. בזמן שאנחנו עומדים ומחכים, עצר לידנו טנדר, הנהג ושאל לאן אנחנו צריכים להגיע, ואמר שהוא נוסע לכיוון ההפוך, אבל יקפיץ אותנו. בדרך הוא שרטט לי מפה מאולתרת על נייר, כדי שאדע מאיפה להיכנס לטרק, ופתאום הגענו לאנדורה, שהוא מעין כפר קטן ליד אושוואיה. משם התחלנו בצעדה על שביל כורכר בין הבתים. בדרך ירד עלינו גשם, ברד, ושלג גם רדפו אחרינו כלבים ומה לא?? פנינו שמאלה לכיוון העלייה ולבסוף הגענו לשער הכניסה לפארק הלאומי של אושוואיה.
המשכנו להתקדם ופגשנו שני בחורים ששאלנו אותם היכן נמצא פסאדו דה לה אובחה. הם כיוונו אותנו להמשיך בשביל צר שהיה מסומן. לאחר זמן מה של הליכה, עצרנו ליד הנחל, פתחנו בנזינייה והכנו חביתות לפני שישברו הביצים. בבטן רגועה, ממשיכים בעקבות סימון של חצים צהובים וחוצים נחלים מדי פעם עד שלבסוף הגענו ליעד הראשון שלנו: החורשה על ההר. מטפסים עד שכבר כבד עם המוצ׳ילה, אז מחביאים אותה בשיחים. ממשיכים לטפס ויורד שלג, מטפסים עוד קצת, ואמורים להגיע לתצפית על לגונה יפיפייה, אבל לא! עם המזל שלנו, כל כך לבן למעלה, עד שמסוכן להמשיך. ירדנו למטה, בחזרה בדרך שבאנו, ופנינו ימינה להמשיך עם המסלול.
כל הדרך הולכים על אדמה/צמח שקראנו לו בוב ספוג (תחשבו למה?). לאחר עוד זמן מה, החלטנו שזה הזמן להעביר את הלילה, ולא כדאי סתם להתקדם. מצאנו ערימה של גזעים בצורת ריבוע, והחלטנו לדחוף פנימה את הציוד ולישון שם, בישלנו קצת אורז וחתכנו לישון. כיסינו את עצמנו בכיסוי נגד גשם ונזכרנו שאנחנו מטומטמים שאין לנו אוהל. בבוקר מתעוררים ומגלים שהכל לבן! הציוד, הנחל, הכל הכל הכל מכוסה שלג. מתלבשים זריז, בכדי לא לקפוא, לא אוכלים ויוצאים לדרך.
ממשיכים עם הכיוון המשוער במפה, עד שהגענו להר, ואמרנו שזהו, את ההר הזה צריך לחצות, למרות שהוא גבוה. לא מצאנו סימון, או אפילו משהו שנראה כמו מסלול. מסתכלים אחד על השני ומטפסים. עוברים עצים שוכבים, זוחלים מתחת, קופצים מעל, מטפסים על קיר סלע, עוברים נחלים בעזרת גזעים, עדי שואל: "שקד, אתה יודע איפה אנחנו?", אני עונה: "כבר ממש לא!". טוב, אין ברירה, כבר רעבים, אז עוצרים ואוכלים טונה ועוגיות. טוב ממשיכים וממשיכים ולבסוף... איך קרה, שרק עלינו, אבל חזרנו לאיפה שהתחלנו את הבוקר? כבר צהריים ובחמש בבוקר יש לנו אוטובוס! רק שלא יקראו ל-669.
טוב, וואו, מה זה? יש סימון לכיוון הנגדי! בטוח שזה יוביל גם לצד שאנחנו צריכים! ממשיכים, מתקדמים, הולכים. הר מושלג! לפעמים מבצבץ עמוד סימון צהוב, שלט על הרצפה, שביל הכבשים שמאלה, אגם ימינה. כבר נהיה מאוחר, נוותר היום על האגם. שלושה צעדים בשלג, עוצרים. ככה במשך כמה שעות. אבל לפחות יש סימון מדי פעם! אחי, זה המעבר בין שני ההרים! זה שביל הכבשים! אנחנו נחיה! הגענו לפסגה, הכל לבן, מסתכלים לאופק, לשם צריך להגיע. עכשיו רק יורדים. "כבר אין מים" – "תמלא מהנחל". שיט, נפלתי לתוך השלג - כנראה שהנחל זורם מתחת לשלג. עוברים יער סבוך, והולכים. כבר אין סימון, ניווט על פי הכיוון שבו שנראה לי שהעיר.
יצאנו מההרים, עכשיו ישר כל הדרך לאורך הנחל, ונחזור לאושוואיה מהכניסה הראשית לעיר. רגע, הנחל נעלם, לאן ממשיכים? בינתיים מחשיך, אז מוציאים פנסי ראש. אני שומע מכונית! רוץ רוץ! חריקת בלמים! מכונית נעצרת. בואו, סעו איתנו לעיר.
קרא עוד