יום א' - 3 אוג' 2014 -; פתיח, טיסות ועוד
אנחנו כבר 27 שעות בבוסטון, החלטתי להתחיל לכתוב, עוד לא יודע איך ימשיך. אני מנסה.
על מנת לחסוך את העריכה הכפולה שעשיתי בפעם שעברה, הפעם מנסה לרשום הכל ישירות בפורמט הבלוג. כולל התייחסויות גם לחברים בפורום, כאילו נכתבו בפוסטים רגילים. אני אפרסם בפורום רק את הלינק ליום הרלוונטי, ננסה את הפורמט. בסוף או על הדרך אוסיף תמונות.
עוד דבר חשוב, כדי לתאם ציפיות. אני רושם בערך הכל, כמו יומן דרכים אישי. כך שישנם אלו שימצאו אותו לא רלוונטי או משעמם ופחות עוזר למתן מידע אינפורמטיבי על הטיול. המטרה שלי היא לשמר וגם קצת להעביר את החוויה בטיול קרוואן, לטוב ולרע. היתרון -; ישאר לי יומן. החסרון -; המון זמן לרשום, ולכן לא בטוח שתמיד אספיק או אתמיד במשימה.
אז מתחילים....
תזכורת למי שלא מכיר, יצאנו ביום א' מוקדם בבוקר, יעל -; רעייתי והבנות דנה, מיכל ונטע, מתבגרות בגילאים 16, 13 ו-10 בהתאמה.
תוכנית הטיול היא יציאה מבוסטון צפונה לאורך חופי מיין, חיתוך לניו המפשיר להרים הלבנים, וורמונט, מדינת ניו יורק, אזור האדירונדקס ואגמי האצבעות, ניאגרה -; קנדה, וחזרה לכוון ניו יורק סיטי. כל זאת בשלושה שבועות רגועים בקרוואן -; פעם שניה שלנו.
תכנון ארוך -; חלק לא מבוטל מההנאה שלי, חודש של התלבטויות קשות עקב המלחמה בעזה והחלטה סופית לצאת לדרך.
שיקול גדול בהחלטה היה הטיסה, שהוזמנה כ-11 חודש מראש דרך טורקיש איירלינס, לאחר המלצות של חברים רבים ובמחיר אטקאקטיבי לתקופה זו של השנה. לאור ההתפתחויות בעזה וההתנהגות התורכית, מאד מאד רצינו להחליף טיסות, אך הקומבינציה של הכרטיסים (חלקם דרך יוניטד), גרמה לכל הצעה נגדית להיות יקרה במעל 100% מהמחירים שלנו. לא יכולנו להרשות לעצמינו, והבטחנו -; פעם אחרונה, ונקווה שלא נחזור על שיפוד של שווארמה (אם יחזירו אותנו...)
כך יצא שביום א' יצאנו ברגשות מאד מעורבים. הטיסה לאיסטנבול, אעפס לא נעימה, לא רבים הישראלים בני הדת שלי עליה. לכאורה -; לא נורא, אבל בנות המשפחה הרגישו לא בנוח. אני עמיד יותר. היו לנו שעה וקצת קונקשיין, בריצה בשדה לגייט המרוחק לטיסות בארה"ב. אני לא חשתי שום בעייה, רק שהבנות שוב הרגישו שהן בארץ אויב. לא שמישהו בכלל שם לב אלינו, אבל הכל סובייקטיבי, כמות המוסלמים מסביב ושאר בני לאום לא מוכרים, עדיין גרמה להן תחושת חוסר ביטחון. גם העובדה שעברנו עוד שיקוף ועוד שתי בדיקות דרכונים וויזות לא הוסיפו להרגשת הבטחון.
היה קטע מעט מלחיץ כאשר כולנו עברנו בדיקת דרכונים ורק את דנה -; הגדולה שלנו, ביקשו לבוא איתם לבד!
לא נעים לה ולנו, דרשנו להשאר לידה, בסופו של דבר עוד אקסטרה בדיקה גופנית ותיק גב, אבל שוב -; זה כבר לא עניין רציונאלי -; לא היה נעים להן.
סיכמנו את החוויה -; ארז טוען שהשדה מספיק מערבי. הבנות מסכימות ללא האות "מ" בהתחלה...
מכאן לטיסת ההמשך לבוסטון, מטוס אירבוס גדול, 2-4-2, מקומות טובים, הרבה מקום לרגליים (טיסה מלאה עד אפס מקום), שירות מצויין, אוכל טוב, צ'ופארים קטנים ושום יחס שונה לישראלים על המטוס. יעל נרגעה כאן, והסכימה שעכשיו בסדר.
אז איפה הקאץ'? - חייב להיות לא? אז יש כזה ובגדול והכל קורה בבוסטון. נחיתה ב 17:00 , בול בזמן, מעבר אימיגרשיין זריז להפליא, יורדים למזוודות, ומחכים, ומחכים ומחכים ואז מגלים שאנחנו לבד על המסוע ועוד כמה ישראלים מהטיסה שלנו. המזוודות של כולם פרט למזוודה אחת מתוך שתיים של משפחה ישראלית אחרת -; לא הגיעו. המון זמן לקח להם להסכים שאין עוד מזוודות במטוס. ואז - לתור של מילוי טפסי תביעה, ארוך ומייגע (לאחר טיסה כזו...). למזלי ראיתי את הנולד ורצנו לתור הנ"ל 5 דק' לפני כולם, כך שחיכינו יחסית מעט. המילוי -; איטי להחריד, ידני ודבילי. הבטיחו -; עוד 24 שעות, המטוס הבא נוחת, הכל יגיע -; לכו לשלום.
עצבניים וחוששים -; ללא 5 מזוודות מלאות המון ציוד לקרוואן + בגדים של כולנו, עזבנו את הטרמינל, לפגוש את נהג המונית שכבר השתגע מלחכות לנו בחוץ. רק בשבע בערב עזבנו את הנמל, וכעבור 10 דק' כבר היינו במלון שלנו לשלושת הלילות הבאים -; Best Western Plus -; Roundhouse, Boston.
מלון נחמד ובמחיר מצויין (שוב הזמנה ממש מזמן - $186 ללילה) , חדר גדול לחמישה, ארוחת בוקר מצויינת, ושאטל לשתי תחנות רכבת T נוחות על הקו הכתום והקו האדום. הפקידות ראו עם מי יש להן עסק (לכולן שער ארוך) ומייד קיבלנו אקסטרה שמפו , מרכך ועוד דברים טובים כיאה למשפחה חסרת כל.
עם כל הלחץ, כמובן שכל רעיון לצאת לטעום את בוסטון בערב הנחיתה התאדה, ובשמונה -; תשע בערב, דממה בחדר 512. רק אני עוד מנסה להתעודד מתכנון היום למחרת ומחזיק עד 10 בלילה.
