שלוש עשרה האומנויות של בהוטן

שלוש עשרה האומנויות (זוריג צ'וסום) של בהוטן

רכיב חשוב בעקרון האושר הלאומי הגולמי (אל"ג) הבהוטני הוא שימור המורשת והמסורת. בהתאם, בהוטן דואגת לשמר 13 סוגים שונים של אומנויות ומלאכות יד, שמכונים זוריג צ'וסום. המיומנויות נרכשות ועוברות מדור לדור, או נלמדות בבתי ספר ייעודים, שמתמקדים בהכשרה מעשית של הכישורים הנדרשים.

נגרות (שינגזו)

אחד הדברים שמאפיינים את בהוטן הוא השילוב של עץ בארכיטקטורה הייחודית שלה. הנגרות ממלאת תפקיד חשוב בבנייה ובעיצוב של מבצרים, מקדשים, ארמונות, גשרים ובתים. העיצובים כוללים פרטי עץ מורכבים ומיוחדים, שנוצרו על ידי נגרים ידועים. המבצרים העתיקים מכילים את הדוגמאות הטובות ביותר של אומנויות העץ.

בנייה (דוזו)

מלאכת הבנייה העתיקה שמשלבת עץ ואבן נקראת דוזו, וניתן לראות אותה במקדשים, מבצרים, מנזרים ובתים. עקרונות הבנייה הללו מיושמים גם במבנים עכשוויים, בתהליכי בניית הקירות או בריצוף החצרות.

גילוף (פארזו)

אומנויות הגילוף, בדרך כלל בעץ, אבן או סלעי צפחה, ידועה בשם פארזו. מסכות העץ שבפסטיבלים, שנפוצות בכל רחבי בהוטן, מיוצרות על-ידי אומני גילוף. את גילופי העץ ניתן לראות גם בעיטורי מקדשים, בדמויות בודהיסטיות על לוחות צפחה, או בגילופים של פאלוסים בגדלים שונים.

ציור (להזו)

ציורים בהוטנים מהווים אמנות עתיקה שעברה מדור לדור. אומני הציור הבהוטניים מיומנים בתיאור דמויות בודהיסטיות, אלוהויות שונות וסמלים מסורתיים, תוך מעקב מדויק אחר כללים איקונוגרפיים עתיקים. יצירות מרהיבות של אמני-על ידועים נמצאות על קירות מבצרים, מקדשים ומנזרים רבים. מאפיין בולט של ציורים בהוטנים הוא העדר חתימת האומן על היצירה.

פיסול (ג'ינזו)

פיסול הנו מאומנויות הבהוטניות העתיקות, וכולל שימוש בחימר, אדמה וטיט ליצירת דמויות מקודשות וחפצי פולחן, או מסכות חרס וכלי חרס שונים. הפיסול משלב לעיתים גם חומרים נוספים, כמו נייר מסורתי או קליפות עץ.

בכל רחבי בהוטן ניתן לראות פסלונים קטנטנים בשם טסאצה, שנוצרים לזכר אדם שנפטר. ניתן לראות אותם ליד סלעים, לצידי כבישים, בגומחות שונות ועל מדפי סטופות. הם עשויים מתערובת של חימר ואפר הנפטר, וצבועים בדרך כלל בלבן, אדום או זהב.

עבודות ברונזה (לוגזו)

יציקות הברונזה משמשות ליצירת פסלים של דמויות בודהיסטיות וליצור רכיבים קישוטיים למקדשים ומנזרים. היציקה נעשית באמצעות חול או שעווה, והגיעה לבהוטן מנפאל במאה ה-17. ברונזה שימשה בעבר גם להפקת כוסות, כדים ואגרטלים, כמו גם להכנת כלי לחימה כמו גרזינים, קסדות, סכינים, חרבות ומגנים.

נפחות (גארזו)

אומנויות הנפחות ועבודת ברזל החלו בבהוטן בסוף המאה ה-14. הדמות הידועה ביותר בתחום הנה נזיר טיבטי בשם טנגטונג  גיאלפו, שהיה מיומן ביציקת שרשראות ברזל ובניית גשרים תלויים מהן, ופעל בבהוטן. גשר הברזל בין פארו לטימפו הוא שריד של גשר כזה.

קישוטים (טרוקו)

האומנות הבהוטנית של ייצור קישוטי מתכת נקראת טרוקו, ונעשה בה שימוש באלמוגים, טורקיז, אבן והכי חשוב, זהב וכסף. התכשיטים כוללים צמידים, עגילים, שרשראות, קמעות, טבעות וסיכות.

לא רק זה, אלא שהם גם יוצרים מיכלים דקורטיביים מדהימים כמו כוסות, אגרטלים, קערות, מנורות וגם חרבות. קישוטי מתכת נתפסים כחלק מסמל סטטוס בארץ, ומכאן שהוא ניכר כמעט בכל משק בית, בין אם לובשים על ידי הנשים או משמשים לשימוש יומיומי ברחבי הבית.

הקישוטים הבהוטניים המסורתיים עשויים מזהב, כסף או נחושת, וכוללים שרשראות, עגילים, סיכות וטבעות, או כלי אחסון וקיבול מסורתיים. לקישוטים מתווספות בדרך כלל אבנים יקרות כמו אלמוגים וטורקיז, שמשולבות בזהב ובכסף.

אריגות במבוק (טצארזו)

אריגת במבוק וקנים היא אחת מאומנויות היד הנפוצות בקרב המקומיים של מרכז ומזרח בהוטן, בשל הכמות הנרחבת של מטעי הבמבוק שגדלים כאן. השימוש המסורתי כולל הכנת מחצלות, גדרות וסככות, וכן ייצור של מוצרים שימושיים כמו סלים, מיכלי אחסון, צלחות, קופסאות לתכשיטים, כלים לנשיאת חיצים וכיסויים לחפצי אמנות דתיים.

אריגה (תאג'ו)

אומנות האריגה היא אחת מהמלאכות החשובות ביותר בבהוטן, וחלק בלתי נפרד מחייה. הלבוש המסורתי של הנשים והגברים (וגם הילדים) עשוי מאריגות כותנה, משי או צמר, עם דוגמאות של פסים אנכיים לגברים ופסים אופקיים לנשים. בעבר, אנשים היו משלמים מיסים באמצעות טקסטיל, במקום כסף.

חייטות ורקמה (טשמזו)

טשמזו כולל שלוש אומנויות - חייטות, רקמה ואפליקציה (קישוטי בד). החייטות נדרשת לתפירת התלבושות המסורתיות (גהו וקירה) שנלבשות בכל בהוטן. רקמה ואפליקציה נלמדים על-ידי נזירים לשם הכנת תמונות בד מקודשות (טנגקות). מיומנות הטשמזו נדרשת גם בייצור המגפיים הבהוטניות המסורתיות, שנעשה בהן שימוש באירועים מיוחדים וטקסים דתיים מסוימים.

עבודות עץ (שאגזו)

לפני שפותחו כלים מפלדה, מסגסוגות פליז ומקרמיקה, הדורות העתיקים השתמשו בתהליך של חריטת עץ לייצור כלים בעבודת יד. אומנויות העץ האלו אופייניות בעיקר בקרב תושבי מזרח בהוטן, שעדיין מייצרים קערות וכוסות עץ במגוון צורות וגדלים. פריטי עץ נוספים כוללים מיכלים לאלכוהול בהוטני (ארה) או קומקומי עץ לתה. סוגים שונים של עצים משמשים לייצור הפריטים הללו.

ייצור נייר (דזו)

הנייר הבהוטני המסורתי עשוי מקליפות של עץ דפני מקומי (שונה מעלי דפנה ישראליים), וניתן לראות את תהליך הייצור שלו במספר קטן של מפעלים מסורתיים. הנייר משמש (גם כיום) לצרכים יום יומיים, כמו מחברות, פנקסים, אגרות ברכה, ניירות עטיפה ולוחות שנה, או לצרכים דתיים (טקסטים דתיים נכתבים בדיו בהוטנית על נייר מסורתי עבה).