הבהוטנים אוהבים לחגוג.
לרוב בפסטיבלים מרהיבים, מפתיעים, צבעוניים ונפלאים.
למרות זאת, טעות היא לנסות להגיע לבהוטן ב"עונת הפסטיבלים"... כי למעשה אין עונה כזו...
הפסטיבלים נחגגים בכל חודש, לפעמים במקומות שונים בו זמנית, גם בעיר וגם בכפר, ובאופנים שונים.
ברשימה הארוכה יש פסטיבלים קטנים וגדולים, עתיקים וחדשים, רוחניים ואזרחיים.
הרשימה המקיפה והמלאה כוללת 200 אירועים חגיגיים בשנה...
הרשימה השלמה כוללת חגיגות לאומיות (יום העצמאות למשל) או בינלאומיות (יום המרתון הבינלאומי), חגיגות לכבוד עולם האדמה (פסטיבל הפטריות למשל) או עולם החי (פסטיבל העגורים), חגיגות ימי הולדת (של המלך הנוכחי, או של גורו רינפושה), ועוד... הפסטיבלים החשובים יהיו כמובן על רקע המורשת הבודהיסטית הואג'ראיאנית העתיקה.
ומעבר לרשימה המסודרת, כמעט בכל ביקור שלי שם הזדמנתי לחגיגה לא מתוכננת ובלתי צפויה - של יום, של שבוע או של אפילו שלושה שבועות.
הפסטיבלים המוכרים ביותר הם אלו שבערים הגדולות, כמו פסטיבל טימפו, פסטיבל פארו, ופסטיבל פונאקה. לכל אחד מאלו יש תאריך מוגדר, פחות או יותר.
פחות או יותר, היות ובהוטנים (כמונו!) עובדים וחוגגים לפי לוח שנה ירחי, והתאריכים בלוח הלועזי משתנים.
פסטיבל טימפו נחגג בסביבות ספטמבר, פסטיבל פונאקה בסביבות פברואר, ופסטיבל פארו בסביבות אפריל.
אלא שחוץ מאלו, כאמור, יש עוד כ-195 פסטיבלים אחרים....
ולפעמים דווקא הקטנים מאפשרים "הצצה" אינטימית יותר, כולל היכרות עם הנזירים הרוקדים עצמם, התפלחות לאיזור נגני החצוצרות והתופים, או שיחות עם הקהל המקומי בהפסקת פיקניק הצהריים שלו.
כמו למשל פסטיבל דוצ'ולה (בדצמבר, במעבר דוצ'ולה, עם אנשי צבא מחופשים ורוקדים), פסטיבל כפר טאלו (באמצע מרץ, גבוה מעל פונאקה), פסטיבל קיץ בהאא (עמק ב-2700 מטר, שנפתח לתיירים רק ב-2002), פסטיבל מנזר קורגיי (ביוני, במרכז בהוטן), או פסטיבל דצ'נפו (ליד טימפו, באוקטובר, באתר בו "שוכנת" האלה השומרת על טימפו).
בין הפסטיבלים המיוחדים במיוחד (והפחות מתויירים) נמצאים פסטיבל ג'אמביי לאקאן דרופ, בו מתקיים לפנות בוקר ריקוד נזירים בערום (איסור מוחלט של צילום) וטקס קפיצה לתוך אש, או פסטיבל השבטים הצפוניים שכולל תחרויות סוסים ויאקים מפוארים.
הפסטיבלים הרוחניים, הבודהיסטיים, כוללים לרוב שלושה מרכיבים אופיניים, שהכרתם מסייעת להעמקת ההנאה.
המרכיב המרכזי בפסטיבל (מעבר לקהל, שהוא חגיגה בפני עצמה) הנו ריקודי הנזירים. אלו יצאו בלבוש מיוחד, במסכות מרהיבות, ובריקודים עם כוריאוגרפיה מיוחדת ואופיינית. שפת הריקוד הנה לרוב עתיקה, ו"נכתבה" לפני מאות שנים על יד מורים רוחניים בכירים.
הריקודים המקודשים מתחלקים בהכללה לשלושה סוגים: המפחידים, הרגועים, והמפחידים למחצה... מסכות עם גולגלות ושלושה עיניים (לשם התבוננות וראיית העבר, ההווה והעתיד) יופיעו למשל בריקוד מפחיד... מסכות בהירות או מחוייכות, של אלות תבונה וחמלה, יהיו בין הרגועות או המרגיעות.
תפקיד חשוב ישנו לליצנים בודהיסטיים, גם הם בתלבושת צבעונית ומסכות. אלו יחבשו לרוב כובע מעוטר בפאלוס, ויחזיקו גם פאלוסים בגדלים שונים. מופעי הליצנים יהיו לפעמים בין ריקוד לריקוד, כולל "התעללות" מצחיקה בקהל, או בזמני ריקוד רוחני, כשהן מנסים "להפריע" לנזירים הרציניים.
רכיב חשוב נוסף בפסטיבל הנו של קבוצות גברים או נשים מקומיות, שיעלו במופעים של שירה וריקוד מסורתיים, בין המופעים הרוחניים.
להבנה כללית, ישנם עשרות של ריקודים מקודשים, עם שמות אופייניים כמו ריקוד הכובעים השחורים, ריקוד הגיבורים, ריקוד האיילים, ריקוד חמשת האחיות, ריקוד האלות המפחידות, ריקוד החיות, ועוד.
כל יום פסטיבל מכיל תמיד את תוכנית המופעים המתוכננת לו. תוכניית המופעים לא מופקת ולא ניתנת לתייר הרגיל, אך מניסיוני שם, אפשר וכדאי להגיע אליה, כדי לחקור ולהכיר קצת מראש את המשמעות של כל ריקוד.
