תרמילאות בגיל 50+

"...אני לא נוסעת לפטגוניה..." אמרה בכעס האחות הצעירה והבלונדינית למשפחתה, בסדרה "קו אונידין" כאשר נתבקשה ע"י בעלה להצטרף אליו ולגור איתו בארגנטינה הרחוקה, במאה ה-19, לשם נסע לחפש את מזלו.

פטגוניה ? מעניין. חיפוש באנציקלופדיה של אז , שנות ה- 70, גילה שמדובר בחבל ארץ גדול מאוד, שומם מאוד, קר מאוד וכמעט נושק לקוטב הדרומי.

שנים אחר כך , שמעתי מיוצאי ארגנטינה על העיר המופלאה ברילוצ'ה שנמצאת בחלקו הצפוני של החבל. שווייץ קטנה בדרום אמריקה, מייצרים שם שוקולד מופלא, סיפרו בעיניים נוצצות. שוקולד זה דבר רציני , כעת היה ברור שחובה לבקר שם.

ואז הודיעה הבת הצעירה שהיא יוצאת לטיול תרמילאים בדרום אמריקה ואני מוזמנת להצטרף לחלקו הראשון של הטיול ובדרך להגשים את החלום שלי.

אז יצאנו לדרך בחודש דצמבר 2011. עם ספרדית צולעת, חלומות ותוכנית מסודרת שכללה נחיתה בבואנוס איירס ומשם לברילוצ'ה, נסיעה בנתיב שבעת האגמים לצ'ילה -; הר הגעש ויאריקה, אח"כ טיול לקרטרס אאוסטרל מברילוצ'ה דרומה, המשך באל צ'לטיין ואל קלאפטה, קפיצה לטורס דל פיינה בצ'ילה וסיום באושוויה, ב"טיירה דל פואגו" וחזרה לארץ. סה"כ חודש.

הלינות היו בהוסטלים לתרמילאים, חלקם יקרים יחסית (240 פזו לילה בחדר פרטי לשניים בבואנוס) ואחרים צנועים מאוד (45 פזו ללילה לאדם בחדר לשישה עם שירותים ומקלחות משותפים ובחוץ).

תוכניות לחוד ומציאות לחוד (בגרסה הפולנית זה הרבה יותר מרושע...). אז היתה תוכנית, אבל מה לעשות שלקרטרס אי אפשר היה לצאת מחוסר משתתפים ו"טורס דל פיינה" עלתה באש. למדתי כלל ראשון וחשוב בטיול תרמילאים -; לפעמים תוכניות משתנות ונוצרים ימים פנויים וחסרי מעש.

3 ימים ראשונים בבואנוס איירס. בואנוס איירס גדולה ורועשת, רועשת מאוד. התקיימה שם הפגנה של האיגודים המקצועיים , לפחות זה מה שהבנתי, והובאו לשם אנשים באוטובוסים להשתתף בהפגנה. ההפגנה היתה רגועה ואולם במהלך נאום של מישהו, נשמעו קולות נפץ. כישראלים למודי פיגועים חשבנו להתרחק משם, הארגנטינאים חשבו דווקא להיפך, רצו לכיוון הפיצוצים, אולי יקרו עוד כמה. למותר לציין שהנואם לא הפסיק את נאומו. ביקור מעט ביזארי בבית הקברות ריקולטה ובו אנשים מתרוצצים בין הקברים המפוארים והאחוזות המשפחתיות וכולם מחפשים את קברה של אווה פרון. מגיעים, מצטלמים וממשיכים. בואנוס איירס נוחה מאוד להליכה ברגל. העיר מישורית לגמרי וכל מה שצריך זה להיות בקשר עין עם האובליסק בשד' 9 ביולי ממנה יוצאים לרחובות ריבדביה, סנטה פה אוונידה דה מאיו ומדרחוב פלורידה וזה המצטלב איתו, לווז'ה. לשכונת ריקולטה, לה בוקה ורטירו אפשר לנסוע באוטובוס או ברכבת תחתית, זול מאוד כ- 2.5 פזו לנסיעה. -; מומלץ.

ביום הרביעי נסענו לברילוצ'ה באוטובוס עם לינה וארוחות. מדובר בנסיעה של 22 שעות, נוחה מאוד למרות שמדובר באוטובוס (600-700 פזו לאדם) והגענו בצהרי היום למחרת.

ברילוצ'ה העיר נראית קצת כמו האחות המוזנחת של ערי סקי דומות באירופה. מוזנחת מעט אבל משתדלת. ברחוב הראשי הרבה חנויות שוקולד מקושטות לקראת חג המולד הקרב ובא . איך השוקולד ? סביר . היופי בברילוצ'ה נמצא בטבע מסביב. העיר שוכנת לחוף אגם נאוול וואפי ומוקפת בהרים ואגמים. למרות שהחלק הזה של פטגוניה לא מקבל מספיק גשם (יחסית לשכנה צ'ילה), עדיין הכל ירוק מסביב, האגמים צלולים ופסגות ההרים מכוסות עדיין שלג. עלייה לא קשה לגבעת קמפנרו ותצפית מרהיבה באמת על הנוף מסביב. למי שקשה לעלות רגלית , יש רכבל. עשינו סיור מודרך בפארק להר הרועם, "הר טורנדור". המקום נחמד אבל אם מתכננים להדרים ולראות קרחונים, אפשר לוותר על הסיור המודרך ופשוט לנסוע באוטובוס לפארק ולטייל בו.

בברילוצ'ה יש מסעדות לא רעות ולא מאוד יקרות. אכלנו אצל אלברטו , בשתי המסעדות וגם אצל אלדנה שמוגדרת כפיצריה אבל אפשר לקבל אצלם גם פסטה ובשר. ארוחה לשניים באלדנה שכללה סטייק (לבת) ופסטה (לי) עלתה 100 פזו.

בברילוצ'ה נפגשתי לראשונה עם התרמילאים הישראלים , באכסניה. את חלקם פגשתי שוב במקומות אחרים. פגשתי תרמילאים מכל הסוגים ומכל הגילאים: חילונים, מסורתיים, חוזרים בשאלה, קיבוצניקים, "צפוניים" מתל אביב ואחרים מהפריפרייה וגם מההתיישבות העובדת. ואין לי מילה רעה אחת לומר עליהם. נהפוכו, קיימת בין התרמילאים , אלה שפגשתי וגרתי איתם, סוג של אחווה ורצון לעזור ולייעץ והגיל "המתקדם" שלי לא היווה מכשול. בכל ההוסטלים מסוג זה קיים מטבח גדול לשימוש האורחים ובשעות הערב הוא רוחש פעילות, כולם מבשלים משהו , מטגנים סטייקים , חותכים ירקות ואפילו אופים לחם, כמו שעשו כמה ישראלים שומרי כשרות שפגשתי.

אחרי 5 ימים בברילוצ'ה יצאנו באוטובוס לכיוון סן מרטין דה לוס אנדס ומשם לפוקון בצ'ילה. הדרך לסן מרטין יפה מאוד ועוברת בחלקה ביערות ירוקים וליד אגמים כחולים. חלק גדול מהדרך אינו סלול ונוסעים בשבילי עפר או חצץ. ניתן כמובן לשכור רכב במקום לנסוע באוטובוס.

בסן מרטין עצרנו ללילה באכסניה אצל נחום. 50 פזו ללילה לאדם בחדר נוח עם שירותים פרטיים. ארוחת ערב ל- 3 שכללה שני סטייקים שנקנו בסופר והוכנו בחדר ופסטה שבישלנו עלתה 50 פזו.

סן מרטין יפה מאוד , גם היא שוכנת לחופי אגם וברחובות עצי הנוי הם עצי דובדבן, רק חבל שבעונה הזו הפרי עדיין לא היה בשל.

בבוקר יצאנו לכיוון העיר פוקון בצ'ילה. 5 שעות נסיעה בדרך יפה על צלע ההר. הדרך , דרך עפר מיוערת, פסגות ההרים מושלגות ומידי פעם נחשפים בתים דלים מעץ. לידי יושבת צ'ליאנית מבוגרת. היא גרה בפוקון אבל עובדת בסן מרטין. ילדיה כבר גדלו והגשימו את החלום הצ'ליאני -; לכולם אזרחות ארגנטינית. הכלכלה בצי'לה משתפרת אבל מי שהיה קודם עשיר כעת הוא עשיר יותר. מי שהיה עני, כעת עני יותר -; כך לדברי האשה.

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה מתעכבים כשעה. הצ'ליאנים בודקים דרכונים בתשומת לב רבה, מזוודות יוצאות מהאוטובוס לשיקוף ואח"כ חוזרות. זהו אפשר לנסוע. לא, עדיין לא. לאוטובוס עולה בחור במדים עם כוס חד פעמית מהסוג שיש לכל קבצן צמתים תל אביבי, ועובר בין הנוסעים וכל אחד שם משהו. תהיתי האם מדובר בסוג של התרמה לרווחת עובדי תחנת הגבול, לא . הבחור פשוט מבקש טיפ על הכנסת המזוודות חזרה לאוטובוס. בארגנטינה זה יותר מתוחכם: הבחור שמטפל במזוודות מחזיק בין אצבעות ידיו , כך בצורת מניפה, את השטרות שהוא מקבל מהנוסעים וכל זאת תוך כדי הטיפול במזוודות. וזהו רמז ברור לכך שצריך לשלם. ולמי שלא מבין רמזים-; "מסבירים " לו.

בפוקון התאכסנו בקסה של מריו. מריו הוא בנו של בעל הבית ועובד כעת באנדורה. לואיס, בעל הקסה, חביב מאוד אבל המקום עצמו מוזנח ולא הכי נקי אבל כנראה שבגיל 20 + רואים את הדברים אחרת. מפוקון יוצאים לטפס על הר הגעש ויאריקה, לטרקים או לטבול במעיינות החמים הטבעיים ביערות. הבת הלכה לטפס, אני הסתפקתי בסיור באזור : הרי געש, מפלים ששמם "העיניים של קבורגה", ואגם קבורגה היפיפה, ובסיום טבילה במעיינות חמים טבעיים ביער, ליד הנהר. למעיינות יתרון חשוב לעומת הקסה של מריו: מקלחות חמות ונקיות.

ביקור נוסף ערכנו בולדיבייה, שעתיים נסיעה מערבית לפוקון. ולדיבייה שוכנת על גדות 2 נהרות , העיר קיימת כבר כ- 500 שנה והוקמה ע"י מהגרים גרמנים. חלק גדול ממנה נהרס ברעידת אדמה במאה הקודמת . בעיר יש אוניברסיטה, גן בוטני, טיילת יפה ועל גדת הנהר שוק דגים , פירות ים וירקות . העיר מתגאה במבשלת בירה מפורסמת, אני לא שותה ולכן אין לי דעה בעניין. האטרקציה העיקרית היא אריות הים העולים מהנהר למזח לקבל ארוחות דגים מהרוכלים בשוק. מולדיבייה נסענו לעיירה "נייבה" על חוף האוקיינוס הפסיפי. השמועה סיפרה שיש שם מסעדות דגים טובות רק שכחה לספר שגם בצ'ילה יש סייסטה ובשעה 14:00 העיירה נמה בשלווה, המסעדות היו סגורות והיחידים שהסתובבו בעיירה היו אנו וכלב עזוב אחד שטייל איתנו זמן מה.

אחרי 4 ימים בפוקון , נפרדתי מהבת. תם שלב "החניכות". קיבלתי ממנה הוראות בכתב, המלצות , והכי חשוב: "זה הטיול שלך, תעופי עליו".

חזרתי לברילוצ'ה ויחד איתי חזר אחד המטיילים עם לב שבור. ממש כמו בשיר "הוא לא ידע את שמה" -; הבחור התיידד עם מקומית שישבה לידו באוטובוס. הנסיעה היתה ארוכה, 5 שעות, והשיחה התארכה והצמד התיידד. הבחור כבר (לפחות במחשבותיו), התפטר מעבודתו בישראל, תכנן את חתונתם בארגנטינה ואת מס' הילדים שיביאו לעולם. רק דבר אחד קטן הרס הכל: הוא שכח לבקש ולקבל ממנה פרטים הכרחיים כמו מס' טל' או מייל. נקווה שהפעם הבאה שיפגשו לא תהיה כמו בשיר הנ"ל.

בברילוצ'ה התקיים הכלל הראשון בטיול תרמילאים - תוכניות משתנות. גבי, בעל חברת הטיולים, לא הצליח למלא ואן, ואין יציאה לקרטרס אאוסטרל השבוע. תרמילאי טוב צריך להתרגל גם להיות משועמם וחסר מעש מפעם לפעם. כשהשעמום גבר יצאתי לטיול סוסים בנאוול וואפי. פעם ראשונה בחיי רכיבה על סוס (200 פזו, שעתיים). הפארק יפה והסוסה ממושמעת, יודעת את הדרך שאותה עשתה כבר מאות פעמים. כאשר נוצר לה מכשול בלתי צפוי בדרך היא נעצרת. כך קרה שכשלמסלול שלה נכנסו בטעות שני סוסים אחרים שלא מהקבוצה שלה, היא נעצרה ולא המשיכה. שני הסוסים האחרים גם הם נעצרו וכך עמדו להם באמצע דרך צרה מאוד 3 סוסים מבולבלים , כך עד שהגיע מדריך הרכיבה והזיז בכח את שני הסוסים הזרים ושכנע את הסוסה "שלי" לעקוף ולהמשיך.

כלל שני בטיול תרמילאים : התייעצות ולימוד מניסיונם של אחרים, גם אם גילם כמחצית מגילך. וכך יצאתי אחרי 3 ימים בברילוצ'ה באוטובוס לאל קלאפטה בדרום לראות את הקרחונים, הנסיעה של 28 שעות ארוכות וקשות. האוטובוס חצה למעשה את פטגוניה לאורך ולרוחב. התחיל בנסיעה בדרך יפה בתוך פארק נוואל וואפי ומשם דרך הערים: בולסון, קומודורו ריבדיביה שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אח"כ סאן ג'וליאן ומשם פנייה מערבה לאל קלאפטה. הנופים בדרך מגוונים: קצת ירוק, הרבה מדבר, הרים, מישורים, פה ושם פסגות גבוהות עם שלג, שטחי מרעה , נהרות (לימיי, סנטה קרוז ואח') וביצות עם להקות פלמינגו ורודים וגם שדות נפט. ובכל מקום פרות , כבשים , גואנקות וסוג של יענים מקומיות (ננדו) .

בדרך במדבר מתגלים מידי פעם מקדשונים קטנים על אם הדרך. דומים למקדשונים שרואים ביוון בכל מקום. בניגוד למבנים היוונים שהם מגוונים וכל אחד בונה לו מקדש כרצונו, בפטגוניה יש להם תבנית קבועה פחות או יותר והם צבועים באדום ומוקפים בדגלים אדומים. באחד המקומות , מישהו טרח , טיפס וכתב על סלע גדול : "אלוהים צודק" (שופט בצדק) בספרדית. מעניין מה אלוהים היה אומר על הפגיעה בנוף שהוא יצר...

האוטובוס נוח אבל הארוחות הפעם לא טעימות , מאוד לא טעימות. הקפה נגמר, השירותים לא נקיים והנורא מכל: לא מחלקים קרואסונים קטנים שבתוכם גבינה צהובה וחמון כמו בחברה המתחרה. הנהג עצבני והעוזר עוד יותר. הם בקומה התחתונה נוסעים ושומעים מוזיקת טנגו. בקומה העליונה, שם רוב הנוסעים, הטלויזיה דולקת לא קול ואנחנו צופים בסרט האחרון של ג'יימס בונד -; הוא זומם, הורג, מתאהב והכל לצלילי הטנגו שנשמעים מלמטה. במושבים הסמוכים שותפיי למסע הפעם הם סטודנט ברזילאי, 3 איטלקים, זוג נשוי -; הוא ארגנטיני והיא איטלקיה ובאו לבקר את אמא שלו בארגנטינה, ואנגלי קשיש שמטייל בעולם ועושה את כל הדרך מבואנוס איירס לאושוויה (5,000 ק"מ) באוטובוסים, כמוני גם הוא לא מרוצה הפעם מהאוטובוס.

מנהג מעניין יש לנהגים בארגנטינה: לנופף לשלום לקולגה מאותה חברה שנוסע ממול . וכך כל פעם שהנהג ועוזרו רואים ממול קולגה הם מנופפים לשלום כאיש אחד ובצורה אחידה וההוא ממול, כמובן מחזיר בהתאם. עוזר הנהג שגם מחליף את הנהג אחרי כמה שעות נהיגה, אינו מתבטל וכאשר איננו נוהג הוא עסוק בהכנת מָטֵה לנהג ושניהם שותים לסירוגין מאותה קשית. לא הגייני אבל חברותי , ללא ספק.

הגעתי לאל קלפטה. עיירה נחמדה ויקרה יחסית למטיילים חסכנים. אני בהוסטל אמריקה דל סור, בחדר ל- 4, 80 פזו ללילה. משם יצאתי לסיור מאורגן מודרך לקרחון פריטו מורנו שבאגם ארגנטינו. שטח הקרחון כשטחה של העיר בואנוס איירס ומה שרואים למעלה בגובה של בניין בן כמה קומות הוא רק "קצה הקרחון", החלק העיקרי הוא במים. זהו הקרחון היחיד בפארק שנגיש מהיבשה, לשאר צריך לשוט. אפשר לנסוע לפארק באוטובוס באופן עצמאי לקרחון לטייל שם ולחזור באוטובוס לעיר.

מילה על "פריטו" מורנו: פרנסיסקו מורנו היה חוקר טבע ארגנטיני בסוף המאה ה- 19. חקר רבות את אזור פטגוניה והוביל להכרזת האזור כפארק לאומי ושמורת טבע. נחשב לאבי הפארקים הלאומיים בארגנטינה.

והיה גם שייט בין קרחונים, באגם ארגנטינו , אחד ממקורות המים המתוקים הגדולים העולם וצפייה בקרחונים שם : אופסלה, ספגציני ואחרים. הנוף יפה והקרחונים מרשימים אבל השייט ארוך מידי (7 שעות). המלצה: להסתפק בקרחון אחד , פריטו מורנו או אופסלה.

מאל קלאפטה יצאתי לטיול מודרך גם לאגם דזיירטו באל צ'לטיין, האגם נקרא כך כיון שכאשר נתגלה לא היו בו דגים ("דזיירטו" -; "שומם" בספרדית), היום יש בו טרוטות ודייגים עומדים בתוך המים הקרים ודגים. האגם נמצא בחלק הצפוני של הפארק ומגיעים אליו בדרך יפה מאוד ובנסיעה ברכב שטח לאורך ריו דה לס וואלטס שנקרא כך בגל פיתוליו הרבים. האגם מתחלק בין ארגנטינה וצ'ילה והגבול בין שתי המדינות עובר בגדת האגם. בנהר עצמו נערכו עימותים מזויינים בין שתי הארצות ובאחרון שבהם (1965) נהרג שוטר צי'ליאני. עליה של כשעה בדרך מיוערת ויפה הובילה לקרחון "מיול" וללגונה שיצר . את הדרך לשם עשיתי עם שני זוגות: זוג ספרדי מברצלונה וזוג ברזילאי מריו. בדרך חזרה הברזילאי והקטלוני ("קטלוני לא ספרדי", הקפיד לומר) שוחחו ביניהם על המשבר הכלכלי. הברזילאי דיבר ספרדית בניגון פורטוגזי וכך המשבר הכלכלי העולמי נראה הרבה יותר נעים. טיפ ממנו: זה הזמן לקנות בית בספרד.

פארק הקרחונים שנמצא בין הערים אל קלאפטה ואל צ'לטיין גודלו כ-4,500 קמ"ר . רק חלק מהשטח מתוייר והשאר סגור למטיילים. בשטח העצום קיימים הרים, עשרות קרחונים שרובם באגמים ולאגונות , שני אגמים גדולים מאוד: ארגנטינו ווידמה, וכמה נהרות: סנטה קרוז, ריו פיץ רוי, ריו דה לס וואלטס, ריו אלקטריקו, ריו בלנקו

יומיים פנויים באלקלפטה הובילו לטיול בלגונת נימז , לגונה שיצר אגם ארגנטינו שהעיר שוכנת על גדותיו. הלגונה (או יותר ביצה, משופעת בעופות מים : ברווזים מסוגים שונים, פלמינגו ואחרים. בביצה מסתובבים גם סוסים , כמה פרות ועדר כבשים השייך לאסדור (מסעדת בשר) סמוך. עצוב היה לראות את הכבשים המאושרות משוטטות בביצה ולחשוב שאולי ישמשו לארוחת השבת הקרובה. יחד איתי שוטט שם גם זוג מאוהב, הוא מארגנטינה והוא משוויץ ונמצאים כעת בביקור מולדת. מחר יחזרו לבואנוס איירס לחגוג את כניסת השנה החדשה.

ניצלתי את הזמן הפנוי וביקרתי בעיר בחלק הלא תיירותי שלה, בשכונות המגורים. במספרה שבה הייתי, שני העובדים שוחחו על בעיות החינוך בארגנטינה: כן פעם הכל היה אחרת , לא קראו למורה בשמו אלא רק בתואר "פרופסור". והיום זה אחרת ורמת התלמידים בהתאם. הבעיות נשמעו מוכרות מאוד לאוזניים ישראליות.

בהוסטל חגגו את כניסת השנה האזרחית החדשה ואני יצאתי לאל צ'לטיין באוטובוס (הלוך חזור 180 פזו, ניתן לחזור אחרי יום או יומיים או יותר, אין הגבלה).

אל צ'לטיין המרוחקת כ- 3 שעות נסיעה מאל קלאפטה, היא עיירה קטנה שכמו שכנתה, קיימת רק על מנת לשמש בסיס יציאה לפארקים מסביב. שתי העיירות קטנות ושתיהן, לפחות בתקופה הזו , סבלו ממכת זבובים קשה. הזבובים היו בכל מקום, על השוקולד בחנויות, על העוגות תוצרת בית בבית הקפה וכמובן במטבחי האכסניות. נראה שלא ממש הפריעו לתושבים.

אל קלאפטה כמובן גדולה הרבה יותר ומי שרוצה לבזבז שם כסף יכול לעשות שם קניות או לגשת לקזינו שבמרכז העיר. אל צ'לטיין לעומתה היא ישוב צעיר מאוד (1985) שלאחרונה פורח ומ- 350 תושבים עלה ל- 1000 תושבים. לאחרונה הותקן שם אפילו כספומט, רק שלא תמיד יש בו כסף. מומלץ למי שיוצא לאל צ'לטיין להצטייד בכסף מזומן ובאוכל. בסופר המקומי הירקות והפירות רקובים וחסרים הרבה מצרכים. אלכוהול אגב, יש בשפע.

שתי העיירות כעת בתנופת בנייה. באל קלפטה נבנית טיילת חדשה לאורך הלגונה ווילות חדשות. ויחד עם זאת ניתן למצוא בה בתים קטנים ודלים שבחצר שלהם יש פרה או 2-3 כבשים ו/או סוסים, ממש כמו במשק חקלאי. באל צ'לטיין נבנים כעת מלונות קטנים .

התאכסנתי באל צ'לטיין בקבניה של 6 אנשים (45 פזו ללילה) , שירותים ומקלחות בחוץ משותפים ליושבי הקבניה היחידה ולשוכני האוהלים (35 פזו ללילה) מסביב.

כן תרמילאי טוב חייב להתרגל לחוסר פרטיות ולשכנים מזדמנים לחדר. כך הכרתי בלילה השני בחור אוסטרלי נחמד שביקר פעם בארץ ונהנה מכל רגע. לקבניה כמובן אין מפתח וכל דיכפין יכול להיכנס. בלילה השלישי הצטרפו כבר 2 איטלקים שבאו לישון, התנצלו באיטלקית שוטפת על ההפרעה, ובבוקר נעלמו.

ביום הראשון באל צ'לטיין עליתי ללגונה קפרי , עליה שארכה כשעה וחצי. לא קשה והנוף בסוף הוא פיצוי נאה על המאמץ. ביום השני יצאתי מוקדם מאוד בבוקר באותה דרך והפעם היעד היה לגונה דה לוס טרס שלמרגלות צוק הגרניט, הפיץ רוי המרשים. נדרשו 4 שעות הליכה ביער, בשדות פתוחים ובאזור סלעי קשה לטיפוס להגיע ללאגונה ולראות את הפיץ רוי שבדיוק אז, העננים שמכסים אותו בדרך כלל התפזרו . הדרך חזרה עוד כ- 4 שעות הליכה שבמהלכן בחוסר זהירות גמור, החלקתי לתוך מימי הריו בלנקו, כן היה קר.

ביום השלישי , מסלול נוסף לכיוון תצפית הנשרים ולגונה טורֶה שלמרגלות הצוק השני שבפארק -; צוק טורה. טורה נמוך מעט מפיץ רוי , רק 3,100 מ' לעומת ה- 3,400 מ' של הפיץ רוי , אבל לטעמי לא פחות יפה ממנו. שני צוקי הגרניט חולשים על אל צ'לטיין .

נפרדתי מאל צ'לטיין בבוקר היום הרביעי וחזרתי באוטובוס לאל קלאפטה על מנת לטוס למחרת לאושוויה הדרומית יותר או כמו שהיא מוגדרת ע"י המקומיים "העיר הדרומית ביותר בעולם".

אושוויה איננה רק העיר הדרומית ביותר בעולם. לדעתי היא ראויה גם לתואר "העיר הכי תלולה בעולם". העיר בנויה על הגבעות, מוקפת בהרים מכוסי שלג וקרחונים וגולשת לאיטה לחוף ולנמל. כל הרחובות האנכיים תלולים מאוד והמדרכות בדרך כלל אינן מרוצפות או שבנויות מדרגות מדרגות קצת מתפרקות. הירידה ברחובות האנכיים צריכה להיעשות בזהירות , קל מאוד להחליק ולסיים את הטיול עם יד או רגל שבורים. הרחובות המאוזנים מישוריים פחות או יותר.

כמו ברילוצ'ה,האחות הצפונית, אושוויה משופעת בחנויות שוקולד, אלפחורס ובתי קפה. מי שחושב שאכל יותר מידי אלפחורס ושוקולד מוזמן לעלות ברחובות האנכיים מהנמל עד למעלה -; הרבה קלוריות יתבזבזו במאמץ הזה -; באחריות. העיר מוקפת בהרים ובנופים יפים ויוצאים ממנה לפארק הלאומי, לפארק טיירה דל פואגו, לשייט לאיי טיירה דל פואגו , ואפשר גם לנסות ולצאת לסיור באנטארקטיקה , "לנסות" כי יש רשימת המתנה לסיורה האלה וכן, זה יקר.

התרמילאים שפגשתי המליצו על מסלול 4 בפרק הלאומי -; שביל הגואנקו. "הכי יפה" אבל קשה (כ- 4 שע' הליכה בכיוון אחד). טוב, באנו לעשות טרקים, לא ?

יצאנו לדרך . הפעם לא לבד אלא עם צעירונת בת 25. המסלול אכן קשה. ההליכה ברוח קרה וחזקה וכרגיל מתחילה ביער שבו להקת ארנבות מיהרה להימלט כשנכנסנו, ואח"כ שטחי ביצה גדולים. ההליכה בביצה היתה הפתעה נעימה, הבוץ אינו טובעני כפי שניתן לחשוב, להיפך, הוא קפיצי ונעים והופך את ההליכה לקלה יותר. בדרך נראו שרידים של קרחונים קטנים שהלכו ונמסו. החלק הקשה במסלול הינו בשעה וחצי האחרונה, מדובר בשביל צר ותלול במעלה ההר עד למעלה לצוק . הדרך התלולה מסוכנת למדי ובמיוחד בגלל הרוח הקרה והחזקה שמאיימת לגרום לאיבוד שיווי המשקל ולנפילה מטה.

כרגיל הנוף למעלה מפצה על המאמץ. מדובר בנוף מדהים. תצפית של 360 מעלות מסביב מעבר להרי האנדים המושלגים עד לפסיפי בצד אחד, עד לפורט וליאמס בצד שני וליערות ולמפרץ . מומלץ מאוד לא לוותר, למרות הקושי . אגב, כסיום מושלם ליום הזה הופיע לפתע קונדור במטס מלכותי נמוך מעלינו.

מסלול אחר קל מאוד היה ללגונה אסמרלדה בפארק אחר. כאן הצטרפה לנסיעה חבורה של תרמילאים ישראלים צעירים שרק נחתו. בדרך ארע תקר בגלגל האוטו וכולם אחרי ההתרגשות וצילומים עם התקר, עם הנהגת ועם הנכד שלה שהיה באוטו -; תינוק בין 5 חודשים, החליפו לה את הגלגל. כמובן שגם אחר כך כולם הצטלמו.

יצאתי גם לשייט לאיי טיירה דל פואגו, איים שחלקם משמש היום למגורי להקות אריות ים, קורמורנים מלכותיים ועופות ים אחרים. בעבר הרחוק אכלסו את האיים שבטים אינדיאנים, למשל YAMANA (שָׁמָנִים) שעסקו בעיקר בציד אריות ים. הגברים צדו והנשים עשו את כל השאר (כרגיל).

אחרי 4 ימים באושוויה טסתי אחה"צ לבואנוס איירס. עד לטיסה ביקרתי במוזיאון סוף העולם וב"בית עתיק" שני מוזיאונים שהם בעצם שני חדרים גדולים והכל בכרטיס אחד (50 פזו). נכנסתי גם לבית הקברות של העיר, מן ריקולטה לעניים.

כמובן שלא שכחתי להחתים את הדרכון בחותמת "העיר הדרומית בעולם" מי שרוצה את חותמת "סוף העולם" צריך להגיע לבית הדואר בפארק טיירה דל פואגו.

נפרדתי מבולוק -; אשה טורקיה מוסלמית , מתרגמת במקצועה, שמטיילת בעולם ושהיתה שכנתי לחדר בהוסטל. אשה מקסימה ועצמאית שאוהבת לשתות יין ולאכול טוב. הזמנתי אותה לבוא לבקר בישראל.

לקראת הטיסה לארץ הייתי שוב 2 לילות בבואנוס איירס. הארגנטינאים אוהבים להפגין,כנראה, והפעם היתה הפגנה רועשת ללא יחס למספר משתתפיה , של הרוכלים במדרחוב פלורידה, במחאה על האיסור שהוטל עליהם למכור ברחוב. ההפגנה נמשכה יומיים במהלכה תופפו ללא הרף בתופים - היה מאוד רועש.

בתקופה הזו (דצמבר -; ינואר) בואנוס איירס מוצפת בצעירים ברזילאים שבאים לבלות בה . ההוסטלים הזולים תפוסים ובאופן כללי מומלץ להזמין מקומות מראש. אגב הארגנטינאים עצמם לא אוהבים את החום והלחות בתקופה הזו ועוזבים את העיר ל...ברזיל.

במסגרת ההוראות הכתובות שהבת השאירה לי נכתב גם "ותשמרי על הדברים שלך", טוב שמרתי היטב אבל בכל זאת איבדתי משהו -; את טיסת הקונקשן ממדריד. התוצאה היתה 12 שעות ארוכות של המתנה בשדה"ת במדריד לטיסה הבאה . 12 שעות הן הרבה זמן, גיליתי שאורך אולם הטיסות היוצאות מקצה לקצה הוא חצי שעת הליכה בדיוק - בדוק.

זהו, הטיול הסתיים. היתה התנסות מעניינת וחדשה, לא פשוט לנסוע לבד, לפעמים משעמם ולפעמים גם קצת עצוב. העלות כולל כרטיסי הטיסה (כולל 2 טיסות פנימיות) הסתכמה בכ 5,000 דולר לחודש שהייה.

היה שווה ? כן.

מומלץ ?מאוד.

מה הלאה ? כנראה שהיעד הבא הוא צ'ילה, מסנטיאגו דרומה.