לטייל בטנזניה בזול וכשר
איפה טיילנו?
טיילנו בצפון טנזניה משפחה של 6 באוגוסט 2017 למשך 8 לילות. נסענו זוג עם שלושה ילדים (השארנו חייל אחד לשמור על המדינה) + אבא של בעלי.
עשינו 4 ימי ספארי (יום אחד טרנגיר, יומיים סרנגטי ויום אחד נגורונגורו). לא אוסיף פרטים על מה שראינו שם, יש מספיק מידע ברשת בעניין, רק אציין שבהחלט מספיקים 4 ימים לספארי. יומיים נוספים הוקדשו להכרת שבטים ותרבויות שונות: ביקרנו בשבטי ההאצבה (שהם ציידים ולקטים כמו פעם) והטטוגה (עוסקים בברזל). כמו כן ביקרנו בשבט המסאי שהם רועי צאן ובקר. הביקור בשבטים היה מעניין מאוד, וחשוב במיוחד עבור הילדים – שיכירו תרבויות שונות, ושיעריכו את מה שיש להם פה. ראינו גם כיצד המקומיים מגדלים גידולים שונים כגון אורז, בננות, בצל ועוד, וכיצד הם משקים אותם בשיטות לא מתקדמות (ללא צינורות וממטרות). היה מאוד מעניין.
לפני שאכנס לפרטים – אני רוצה לסכם שהטיול היה מוצלח בכל המובנים: ענין, לוגיסטיקה, וכו'. הוא שונה מאוד מטיול באירופה הקלאסית, והוא חויה יוצאת דופן לכל החיים.
לינה:
לציבור שומר הכשרות או לחילופין למי שרוצה לחסוך עלויות: עלויות של לודג'ים בספארי ובישובים הסמוכים הן גבוהות מאוד (גם עבור רמה בסיסית). אנחנו מצאנו בית להשכרה דרך האתר של Airbnb – בישוב Karatu הסמוך מאוד לכניסה לנגורונגורו וסרנגטי, ונמצא כשעה וקצת נסיעה משמורת טרנגיר ומעוד שמורות ידועות. בקיצור ממוקם טוב. להלן הקישור לבית: https://www.airbnb.com/rooms/5908808
בבית יש שני חדרי שינה, בכל חדר שינה יש מיטה זוגית ענקית (אפשר גם לישון 3 לרווחה במיטה), חדר שירותים וחדר מקלחת. כמו כן – יש מזרונים שאפשר לשים על הרצפה בחדרים או בסלון, או שאפשר לשים אותם על מיטות יחיד שיש להרכיב שם (יש 2 כאלו).
הבית מצוייד במטבחון עם תנור וכיריים מגז. החסרון של הבית הוא המקרר הקטן (בגודל של מקרר משקאות בבית מלון). אך למרות זאת – אנחנו הסתדרנו לאחסן בתוכו בשר ל4 ארוחות (שהבאנו מהארץ), חלב ועוד כמה דברים קטנים. במשך היום נמצא בסביבה איברהים – שהוא מתחזק את הבית ובמיוחד את הגינה הענקית שסביבו. איברהים אדם מקסים ומעניין, ואנחנו שוחחנו איתו רבות (שלא בענייני הבית). יש מים חמים למקלחת – אותם איברהים מחמם בעזרת פחמים – לפי השעות שביקשנו.
אין מכונת כביסה, אבל איברהים עשה עבורנו כביסה ידנית, ואפילו לא ביקש על כך כסף (מובן ששילמנו לו בנדיבות). הבית מגודר, ויש שומר בשם פיטר שמסתובב בלילה.
הבית אינו בסטנדרטים של אירופה (שם הכל מבריק). המטבח קצת עמוס ומיושן, וגם השירותים לא ממש חדישים. אבל מנקים שם כל יום, המצעים והמגבות נקיים מאוד, והמזרונים במצב מעולה ונקיים.
בשלושת הימים בהם היינו בסרנגטי ובנגורונגורו – היות וזה מרוחק מהכפר Karatu – היינו צריכים לישון שם באיזור. לא ישנו בלודג' כפי שמרבית התיירים עושים. לאחר שגודי הבין מהתכתובות לפני הטיול שאנחנו מעדיפים בית שאפשר לבשל בו מאשר לודג' – הוא מצא עבורנו מה שנקרא "rest-house" בסרנגטי. אלו הם בתים קטנים שאינם מפורסמים באינטרנט, וכנראה ניתן להגיע אליהם רק דרך מדריכים מקומיים. הבית שאנחנו היינו בו היה חדש לגמרי. היו בו שני חדרים גדולים, בכל חדר שתי מיטות חדשות (בגודל מיטה וחצי כל אחת), והוספנו מזרונים על הרצפה שהם סיפקו. כל החלונות מרושתים (נגד יתושים), ומסורגים (נגד חיות?), ויש חדרון קטן עם שירותים ומקלחת. בנוסף יש מטבחון קטן עם כיור וארונות. קיבלנו מצעים ומגבות נקיות. החסרון של הבית היה שהמים במקלחת לא היו חמים, אבל הסתדרנו עם זה לגמרי בסדר למשך שני הלילות ששהינו שם. כמו כן – היות והבית היה ממש חדש -הם לא הספיקו לאבזר את המטבחון במקרר ובכירה/תנור. הם אפשרו לנו לשים את האוכל שלנו במקרר ענק שהיה באחת מהדירות האחרות (שמשמשת מקומיים שעובדים בסביבה). לגבי גז – ידענו מראש שלא יהיה שם – ועל כן המדריך שלנו דאג לקנות מיכל וראש גז– איתם בישלנו בדירה. יש בחוץ שולחנות פיקניק שם אכלנו ארוחת ערב. בשורה התחתונה – זה לא 100% מאובזר, אבל נקי מאוד, וזול משמעותית מלודג'ים בספארי.
תקשורת
לגבי ויפי – אין בבית בKaratu, כי לטענת בעלת הבית – הויפי בטנזניה אינו באיכות טובה. מה שעשינו הוא לקנות כרטיסי סים מקומיים בכ5 דולר לכרטיס. ניתן לקנות כרטיס סים בArusha, אך היות ואנחנו נחתנו בראשון בצהרים –החנויות היו כבר סגורות (שבת וראשון הם הימים החופשים שם), על כן רכשנו אותם בkaratu למחרת. יש לציין שאמנם הכרטיס זול, אך הרכישה אורכת לא מעט זמן (כ20 דקות לכרטיס בערך), היות והם רושמים פרטי דרכון, ומחברים אותו דרך רישומים אונליין וכו'. זה לא כמו בארצות אירופה – לקנות כרטיס pre-paid ולשים בטלפון....
אוכל כשר:
אנחנו הבאנו איתנו את מרבית האוכל (כולל בשר) לכל התקופה. קנינו בArusha מוצרים בסיסיים כמו אורז, פסטה, שמן, חמאה, ביצים, תפוחי אדמה, לחם וכדו'. אין בעיה אגב לקנות את כל אלו גם ב Karatu. חלב טרי – לא מצאנו שם, רק חלב משומר. הבאנו קצת חלב אמיד מהארץ והסתדרנו איתו. לגבי פירות וירקות – נאמר לנו שאפשר לאכול הכל אם שוטפים היטב ו/או מבשלים. בפועל – פחדתי שנחטוף שם משהו, והעדפתי להמעיט באכילת פירות וירקות מקומיים. כך שרק בישלנו תפוחי אדמה, וטעמנו פה ושם איזה פרי חדש ולא מוכר. לא קנינו מלפפונים, עגבניות, גזר, ופירות טריים (מלבד בננות), והדבר הוכיח את עצמו – אף אחד לא חטף שום דבר....
מדריך:
לכל התקופה היה איתנו מדריך מקומי צמוד אותו מצאתי באתר למטייל. הוא שימש עבורנו גם נהג וגם מדריך. שמו הוא גודי, ולהלן פרטיו:
טלפון: +255746373737
גודי (Gody) , בן 38 ואב ל3 בנות, גר בArusha ומדריך טיולים כבר שנים רבות. האנגלית שלו מצויינת, והוא אדם אדיב מאוד, חייכן, אמין, סבלני, וענה לנו על כל השאלות הרבות ששאלנו אותו בכל התחומים (חיות, תרבות וכו). הילדים שלנו ממש התחברו אליו, והבן הקטן בן העשר – היה ממש עצוב כשנפרדנו. הוא עובד הרבה עם ישראלים, ואוהב אותם מאוד. הוא יודע כבר הרבה שמות של חיות בעברית. הוא אפילו אמר שהוא רוצה ללמוד לדבר עברית, אז הפניתי אותו לאפליקציה עם אודיו ללימוד עברית.
היינו הקבוצה הראשונה שהוא הדריך –לה לא היה צריך לדאוג לאוכל ולינה, היות ושכרנו את הבית שלא דרכו, ואת מרבית האוכל הבאנו מהארץ. הוא הבין היטב את הצרכים הדתיים שלנו, והסיע אותנו לכל מקום שביקשנו (כמו למשל למכולת לרכוש לחם ומוצרי מזון). בשבת אגב – הוא קיבל יום חופשי מאיתנו.
הג'יפ שלו (שהוא שכר) היה ג'יפ מצויין, ונוח, עם מקרר לאחסון מים וכדו', שקעי טעינת סלולרים, וגג נפתח. בדומה אגב למרבית הג'יפים שראינו שם בספארי.
עלויות:
עם המדריך גודי – סגרנו עלות מראש והיא כללה דלק, את הרכב אותו הוא שכר, כניסה לשמורות על פי תוכנית מוגדרת מראש, ולינה של שני לילות בסרנגטי. כמו כן מים מינרלים לאורך כל היום, והבאה והחזרה לנמל התעופה.
עלויות הכניסה לספארי ולשמורות גבוהות מאוד בטנזניה (עלו למעלה מ2000 דולר עבור מה שעשינו לעיל), ובקיזוז השכרת הג'יפ והוצאות הדלק – אי אפשר לומר שהמדריך מתעשר.
עלות הבית בKaratu – כתשעים יורו ללילה.
עלות הדירה בסרנגטי (2 חדרים עבור 6) היתה כלולה בתשלום ששילמנו למדריך, אבל להבנתינו היתה כ380 דולר לשני לילות. כאמור – אין אפשרות להגיע אליה דרך האינטרנט....
הצעת המחיר של המדריך שלנו היתה חצי מעלות רב ההצעות אחרות שקיבלנו.
ויזות וטיסות
בטנזניה בנמל תעופה קילמנגרו התור לויזה היה ארוך ומבולגן. כולם נדחפו והם לא טרחו לגדר תור כמו בכל שדה תעופה נורמלי. 2 פקידים על כמעט כל המטוס... חיכינו לפחות שעה.
אם יש אפשרות לעשות ויזה מראש (ונדמה לי שראיתי שיש אפשרות כזו) – מומלץ!
דבר נוסף הוא שלאחר הויזה בטנזניה – ביקשו שנפתח 2 מזוודות לאחר שהעבירו אותם במכונת שיקוף. שמנו לב שביקשו כך מעוד 2 משפחות דתיות. היה שם כזה בלגן, שעד שהגענו לנקודה בה פותחים את המזוודות – החלטתי לפתוח בפניהם רק מזוודה אחת מתוך השתיים. את זו עם אוכל סגור (ולא את זו עם השניצלים והבשר). בקיצור כל המשפחות היו עם אותו עניין – אוכל בכמויות... הסברנו להם למה הבאנו הרבה אוכל. הם העבירו אותנו לחדר של הממונה. גם שם פתחנו בפניו את המזוודה והסברנו לו שוב למה הבאנו הרבה אוכל, ומה זה כל דבר. הוא אמר שהוא אמור להביא לנו קנס. אמרתי לו – שאם הוא מתעקש – אני אשאיר את האריזות הבעייתיות בשדה התעופה. בסוף הוא שחרר אותנו. לאחר שדיברנו עם המדריך גודי – הסתבר שאין שום איסור להכניס אוכל לטנזניה, ושזה כנראה היה נסיון מצד הפקידים לקבל שוחד. בתמימותינו לא הבנו זאת, וטוב שכך. חצופים!! האמת שבגלל כמות הבלגן – בדיעבד אולי אפילו יכלנו להתחמק לגמרי מפתיחת המזוודות, הם פשוט לא ממש עקבו אחרי מי שביקשו ממנו לפתוח...
דבר נוסף – אנחנו טסנו בחברת אתיופיאן איירלינס, עם עצירת ביניים באדיס אבבה. הוזלנו את עלות כל כרטיס ב300$ על ידי כך שישנו באדיס אבבה לילה בחזור (אפשר גם בהלוך לחילופין). זה השתלם למרות שהיינו צריכים לשלם 50 דולר לאדם לויזה באתיופיה, וכן כ150 דולר על לילה באדיס (לכולנו).
אדיס אבבה:
נחתנו באדיס בשמונה בערב בדרכנו חזרה לארץ, והטיסה למחרת היתה בארבע אחרי צהרים, מה שהתיר לנו כחצי יום לבקר באדיס אבבה. לקחנו (דרך למטייל) מדריך מקומי (בשם יונס סייפו) שהיה נחמד מאוד. יחד עם זאת – לא נהננו מאדיס אבבה! המדריך לקח אותנו לפסגה שצופה על העיר, אבל לא היתה ראות בגלל מזג האויר. כמו כן – לקח אותנו לשוק שהוא ממש לא מהנה, מלוכלך, צפוף, ומלא מקומיים שלא מתביישים למשש אותנו (בעיקר את הבנות הנערות שלנו). העיר פקוקה מאוד, גם באמצע היום. כמו כן - ביולי-אוגוסט אדיס אבבה מאוד גשומה, ומעצבן מאוד לטייל בה בגשם. בקיצור – לא נהננו שם. הדירה שלקחנו ללילה היתה מדהימה, ענקית, מבריקה ומפנקת מאוד, להלן הקישור שלה:
https://www.airbnb.com/rooms/17710050
בדיעבד – היינו צריכים להשאר בדירה חצי יום ולהתפנק בה....
פנקסי חיסונים
יש לשים לב שגם בטנזניה וגם באתיופיה ביקשו לראות את פנקסי החיסונים שלנו. על כן – אין לשים אותם במזודות שעולות למטוס. בשני המקומות לא ממש הקפידו לבדוק שמות וחיסונים, כך שאפשר לחפף אם רוצים או אם יש אילוצים.... למשל כשנחתנו באתיופיה בחזור - אבא של בעלי שם לב ששם את פנקס החיסונים שלו במזוודה שלא היתה איתו באותה נקודה. בעלי שלף בו במקום 7 פנקסי חיסונים, כאשר 5 מהם עבור חמשתינו, ושניים נוספים היו פנקסי חיסונים שלי ושל בעלי מלפני שנים רבות כשנסענו לקניה.... הם "אכלו" את זה בלי בעיה, ולא בדקו (אחרת היו רואים שחסר את הפנקס חיסונים של חמי...).
מתן טיפים למקומיים:
נאמר לנו על ידי המדריך – שמשכורת ממוצעת בטנזניה מגיעה לכ150 דולר לחודש. על כן – לא בחלנו בטיפים:
כל פעם שמישהו ניקה בשירותים ציבוריים את השירותים (שהיו על פי רב ממש נקיים!) – נתנו דולר אמריקאי, או מקבילה בשילינגים. נאמר לנו שאפשר לתת גם פחות....
למדריך גודי נתנו בסוף התקופה -כ20 דולר טיפ עבור כל יום שהיה איתנו. זאת מעבר לתשלום שסגרנו איתו מראש.
לאיברהים אב הבית – נתנו כ-10 דולר ליום טיפ בתום התקופה, וכן כ500 שילינג (שהם כרבע דולר) עבור כל פריט גדול שכיבס ביד עבורנו. זאת – על פי המלצתו של המדריך (כי לא היה לנו מושג כמה לשלם לו עבור הכביסה).
כמו כן – השארנו טיפ גם לפיטר השומר בלילה – לא זוכרת כמה....
אגב – איברהים לא הפסיק להודות לנו ולברך אותנו. גם לאחר שחזרנו לארץ – הוא שלח לנו כמה וכמה מיילים של תודה. ממש אדם מקסים!
קניות:
הקניה הראשונה שלנו בטנזניה של מזכרות היתה כשעצרנו לנקודת תצפית יפה בדרך משדה התעופה לKaratu: המקום, שהוא ממש על מפרץ היוצא מהכביש - נראה שומם לגמרי, אולי עוד זוג תיירים אחד עצר שם מלבדנו. בקושי הספקנו להצטלם ולצלם, וכבר עטו לעברנו 2 מקומיים עמוסים בתכשיטים מקומיים פשוטים שרצו למכור לנו. מבלי לחשוב יותר מדי, ולאחר מיקוח קצר – קנינו 6 שרשראות אפריקאיות עם חרוזים ועם חיה (פיל/קרנף/גירף) כתליון בקצה. אף על פי שאף אחד מאיתנו לא התכוון באמת לענוד את השרשראות בארץ – בעלי העלה רעיון שנענוד אותם כל עוד אנחנו בטנזניה – כך שכל פעם שינסו שוב למכור לנו כאלה או דומים – נגיד שכבר יש לנו. בדיעבד – התברר שהרעיון היה ממש טוב, כי בכל עצירה (לרכוש מים, כרטיסי סים, וכו) – מיד עטו עלינו מלא מקומיים מנסים למכור לנו מכל הבא ליד. גם אם לא יצאנו מהג'יפ. כשלא רצינו שיציקו לנו – פשוט אמרנו שכבר קנינו – והראנו להם את השרשראות שלנו על הצוואר והתעלמנו מהם. אם לא מתעלמים (כפי שעשו חלק מאיתנו מדי פעם)– הם לא מתייאשים וממשיכים לנסות למכור.
המדריך גם הביא אותנו לכל מני חנויות מזכרות הפזורות לאורך הכביש, שם המחירים היו נראים לנו יקרים. כמו כן ביקרנו בחנות של שבט שברח ממוזמביק לטנזניה בשנות השבעים כשהיתה במוזמביק מלחמת שבטים. איני זוכרת את שמו של השבט – אך הם עוסקים בגילוף פריטים מעץ. דברים מאוד יפים שניתן לראות בהרבה חנויות. שם – קנינו מספר פריטים (קערות עץ, כפות וכו') לאחר התמקחות.
ביום האחרון – בדרך לשדה התעופה – עשינו עצירה סמוכה לArusha – בגלריה שלהם לאומנות. יש שם גלריה מאוד יפה גדולה ומרשימה, ומלא פסלים אפריקאים ענקיים פזורים בין חנויות מזכרות שונות. המחירים בחנויות האלו היו רשומים בצורה מסודרת מאוד על כל פריט ונאמר לנו שאין להתמקח שם. זאת בניגוד לכל החנויות הקטנות האחרות שראינו באיזור של Karatu - שם היה מוכר שנתן הצעת מחיר נתונה למיקוח. המחירים בחנויות הגלריה היו הכי נמוכים (ומשמעותית) מכל חנויות המזכרות הקטנות. היות וכבר רכשנו את מה שרצינו מהשבט ממוזמביק – לא קנינו שם כלום, אבל בדיעבד – זו אותה סחורה, ומחירים דומים או נמוכים יותר מאלה שהשגנו מהחברה' ממוזמביק לאחר מיקוח... אז חיסכו לעצמכם מיקוחים מיותרים (אלא אם כן אתם ממש אוהבים את זה) – וקנו רק בחנויות הגלריה לאומנות.
